כמו בחגי תשרי הקודמים, גם הפעם יפתחו אלפי משפחות את השנה כשאבא או אמא במילואים. אבל למרות הקושי והגעגועים, הילדות והילדים מבינים את חשיבות התפקיד של הוריהם ומתכוננים לשמוח ולחגוג למרות הכיסא הריק בשולחן.
משפחת סורוקר, גוש עציון
ההורים: גל ולינה
הבנות: נעמה (12), אריאל (10), שני (7), נוגה (4)
אב המשפחה, רס"ר (במיל') גל סורוקר, משרת כ-400 ימים במילואים בתפקידו כלוחם בגדוד בארי. בערב ראש השנה אשתו לינה, חברה בארגון "פורום נשות המילואימניקים", וארבע בנותיהם, יישבו לארוחת החג בלעדיו. "אני הכי מתגעגעת לאבא בחגים", מספרת שני, "כי זה עצוב לראות שהכיסא שלו ריק, וגם בתפילה נהיה לבד".
אריאל מוסיפה: "אבא הכי חסר לי כשיש אזעקות ואנחנו לבד עם אמא ולא יודעות איפה הוא ואם הוא בסדר, אז אנחנו שולחות לו תמונות כדי שיהיה איתנו".
נעמה דווקא הכי מרגישה בחסרונו "בשבת, כי יש לנו בדרך כלל יותר זמן ביחד לקרוא ספרים ולשחק מבוכים ודרקונים".
"בראש השנה יהיה לנו כיף וגם קצת לא, כי אני אתגעגע לאבא", אומרת שני. "הוא מגן על העולם וזה גורם לי להרגיש טוב, אבל לפעמים אני חושבת שאולי הוא ייפצע. בכיתה אני חושבת על אבא ומתפללת עליו וחושבת על אמא, שיש לי אמא שהיא גיבורה".
אריאל ונעמה אומרות ש"זה פשוט לא פייר שהוא כל כך הרבה זמן בצבא, וזה קשה במיוחד כי גם בשנה שעברה הוא היה במילואים בחגים, שזה זמן מיוחד. אנחנו מתגעגעות אליו". ושני מסכמת: "אנחנו מאחלות לאבא שיחזור בקרוב, שישמור על עצמו ועל החיילים שלו ושייהנה עם החברים".
לכבוד השנה החדשה הן מאחלות "שכל החטופים יחזרו הביתה ושאבא יחזור ושהמלחמה כבר תיגמר. שבשנה הבאה כל החיילים וכל החטופים יישבו בבית עם המשפחות והאהובים שלהם, ושתהיה לנו שנה טובה".
משפחת דקל, מודיעין
ההורים: יונתן ואילה
הילדים: אביתר (16), בארי (14), תבור (12)
אב המשפחה, רס"ן (במיל') יונתן דקל, השלים יותר מ-300 ימי מילואים בתפקידו כקצין אג"ם בחטיבת ביסל"ח. בארוחת ערב ראש השנה, ירגישו בחסרונו אשתו אילה, חברה בארגון "המתמרנות", ושלושת ילדיהם.
"אני מרגיש פספוס", מספר תבור. "החגים זה רק פעם בשנה אז זה מבאס שאבא לא יהיה איתנו, ואני לא יודע אם בשנה הבאה הוא יהיה או שהוא שוב יהיה במילואים. כדי שלא נהיה עצובים מדי הזמנו את סבא וסבתא והדודים אלינו, כדי שלא נהיה לבד. אנחנו אוהבים שכולם באים אלינו הביתה וחוגגים אצלנו".
בארי מספר ש"יש לי יום הולדת בראש השנה, אז זה מעצבן שאבא לא יהיה. אבל אני יודע שהוא עושה דבר חשוב למען מדינת ישראל, ואנחנו האחים נעזור לאמא וגם אחד לשני. גם לונה הכלבה מתגעגעת לאבא".
לאבא שלהם הם מאחלים שיחזור בשלום, ו"שגם ברגעים הכי קשים הוא והחברים שלו יידעו לעודד אחד את השני", מוסיף תבור. "אני מאחל לכולנו שהחטופים יחזרו, שהמלחמה תיגמר ושכל אחד יצליח במה שהוא רוצה, ושבסוף השנה נטוס ביחד ויהיה לנו חופשה ולא מילואים".
משפחת מנשה, מטולה
ההורים: מירי ונועם
הילדים: התאומות שרי וחן (15), צור (12)
אם המשפחה, סמ"ר (במיל') מירי מנשה, משרתת כקצינת מבצעים בחטיבה צפונית, ואילו אב המשפחה, נועם, משרת במילואים מתחילת המלחמה כקצין מודיעין בפיקוד הצפון. בערב ראש השנה ההורים המילואימניקים יזכו לשבת לארוחת החג עם התאומות שרי וחן והבן צור, אולם כבר למחרת החג מירי תשוב לבסיס להשלמת צו 8 עד חג הסוכות.
מירי, חברה בארגון "המתמרנות", מתנדבת לשירות המילואים אחרי שבחרה לוותר על הפטור שבו החזיקה בתור אמא. זאת, על אף הפגיעה הכלכלית הקשה שחוותה בתור שפית עצמאית, והעובדה שהמשפחה עזבה את ביתם שבמטולה יממה אחרי פרוץ המלחמה.
הילדים מספרים שכשאמא במילואים, צור מתגעגע לשבת איתה ולדבר לעומק על דברים, ולתאומות חסרים גם הבישולים והקניות המשותפות בשוק. כולם משתדלים לדבר איתה כמה שיותר בטלפון או בהודעות, ומבלים זה עם זה ועם אבא נועם.
לשנה החדשה הם מאחלים לאמא שתהיה יותר בבית, ולעצמם - שכל המשפחה תחגוג את החגים הבאים ביחד. "שתעבור עליי ועל כל המשפחה שנה מוצלחת", מסכמת חן.
במרץ האחרון שבו בני המשפחה לביתם במטולה, וכעת מירי משתפת בהתרגשות שבקרוב מאוד היא צפויה לפתוח את "בלה" - בית הקפה שלה בעיירה הצפונית, ומזמינה את כולם להגיע לבקר.
פורסם לראשונה: 00:00, 21.09.25
