"מגיל 14 לא למתי בבית ספר, אז בכלל לא חשבתי על לימודים אקדמיים. וגם אם המחשבה חלפה פעם לרגע - זה הרגיש לא הגיוני. ידעתי שלא יקבלו אותי", מספרת שירה צדוק בת ה-21.
בילדותה היא התגלגלה בין מסגרות רבות. במציאות כזאת, התמדה בלימודים לא באה בחשבון. "את לא יודעת איפה תישני בלילה - אז לימודים? זה הדבר האחרון בסדר העדיפויות שלך", היא מסבירה.
כיום, כשהיא כבר בגירה, צדוק עובדת בבית מלון. "אמרתי לעצמי: עדיף שאתמקד במה שאני טובה בו, בעבודות שלא דורשות יכולות". אך לפני כמה חודשים, נפתח צוהר שאיפשר לה לדמיין, לראשונה בחייה, אפשרות לחיים אחרים.
רכזת הדירה שבה היא מתגוררת, המיועדת לצעירים חסרי עורף משפחתי, סיפרה לה על תוכנית חדשה: לימודי תעודה לנערים וצעירים בוגרי מסגרות "חסות הנוער", בקריה האקדמית אונו, באחד משלושה מסלולים: עיצוב ובניית אתרים, הכשרת מדריכות פילאטיס מוסמכות והכשרה כעוזרי שף.
צדוק, שאהבה ספורט מילדותה, בחרה במסלול הפילאטס אך הייתה ספקנית. "אמרתי לעצמי 'אוקיי, אם זה יסתדר אז אלך, ואם לא אז לא. ואז התחלתי לצבור ביטחון - ראיתי שאני לא צריכה בגרות, לא צריכה להיות איזו פרופסורית. צריך רק כוח רצון והתמדה".
שירה צדוק: "לאורך השנים בחרתי לא להשקיע במחשבה שבכל מקרה לא אצליח, בלימודים הנוכחיים זה השתנה"
ממפגש למפגש, משהו בה נפתח. היא מצאה את עצמה מתמידה, וגם עומדת בהצלחה במשימות ובמבחנים לאורך הדרך. עבורה, עצם העמידה בבחינה היא הישג בפני עצמו.
"לאורך השנים האינסטינקט שלי היה לא להשקיע כי בכל מקרה לא אצליח, ופה זה השתנה". כעת, רגע לפני הבחינה המסכמת שבסופה יוחלט אם תהיה זכאית לתעודת הסמכה, צדוק לא אדישה אבל גם לא ממש לחוצה. היא בעיקר מרגישה מוכנה.
לשבור את תקרת הזכוכית הנמוכה
לצידה של צדוק, בתוכנית לומדים קרוב ל-30 צעירים וצעירות ממסגרות "חסות הנוער" של משרד הרווחה. 45 המוסדות שמפעילה החסות נמצאים בקצה הרצף הטיפולי של הנוער בסיכון בישראל: לאחר שנוסו כל האפשרויות האחרות, בבית ובפנימיות הטיפוליות.
בין הנערים והנערות המופנים למוסדות החסות, ישנם כאלה המגיעים בצו בית משפט - בשל הזנחה, או במקרים שבהם הנערים והנערות עצמם ביצעו עבירות. יש בהם מוסדות נעולים וכאלה המשמשים כחלופת מעצר, וגם פנימיות וקהילות שיקומיות וטיפוליות.
עבור רבים מהם, השהות במוסדות החסות היא ההזדמנות היחידה להיחלץ מהידרדרות לעולם הפשע. "זה אירוע דרמטי", אומר ליאור גורפינקל, הממונה על שותפויות אסטרטגיות ברשות חסות הנוער, "כיום, ההסללה של החבר'ה האלה, היא בדרך כלל לא ללכת לאקדמיה. וגם מי שהולכים - מתקשים מאוד".
צדוק וחבריה משתייכים לקבוצה קטנה, אך כזו שבעקבותיה מקווים במשרד הרווחה שיגיעו קבוצות נוספות. זהו מיזם חדש, שנועד לשבור את תקרת הזכוכית הנמוכה שמאפיינת את חניכי כ-60 המוסדות שמפעילה החסות.
התוכנית, שנבנתה במשרד הרווחה בשיתוף עם הקריה האקדמית אונו, פועלת בקבוצות קטנות, ועם מעטפת של חונכות וליווי. הם הגיעו מדי שבוע בחודשים האחרונים לימים מרוכזים של הכשרה במסלולים שבחרו.
"אחד הדברים שהיו לנו מאוד-מאוד חשובים מההתחלה זה להגיד להם - אתם סטודנטים כמו כל סטודנט אחר שלנו, עם כרטיסי הסטודנט והכול", אומרת תמי שורין יהל, שליוותה את התוכנית מטעם הקריה האקדמית, "נכון שיש מעטפת מיוחדת, כי הם צריכים את העזרה מעבר, אבל התכנים זהים לחלוטין למה שעוברים כלל הסטודנטים".
הקושי והמאמץ שנדרש בדרך להצלחה
מתלמידים רבים בתוכנית נדרש מאמץ לא קטן: רבים מהם נדרשים לעבור נסיעות ארוכות ודרכי הגעה לא פשוטות, כדי להגיע למכללה מהמסגרות ברחבי הארץ שבהן הם גרים.
אורי שטרית בן ה-19 וחצי מתעורר בימים שבהם הוא צריך להגיע למכללה בארבע לפנות בוקר, ומגיע אליה בעזרת שלושה אוטובוסים ממעון "גילעם" שבקריות - המסגרת השיקומית שאליה הופנה מכוח צו בית משפט.
אורי נמצא בשלב מתקדם של המסלול השיקומי, והוא חופשי לצאת מדי בוקר לעבודה או ללימודים. את המסלול הקולינרי שבו בחר הוא מקווה ליישם בעתיד במסגרת עסקי המזון. אבל קודם, הוא מייחל ליום שבו יהיה חופשי לגמרי. "אני רוצה לברוח מהשטויות, ולהגשים חלום אחרי חלום".
אוראל פרץ: "תמיד היו לי הרבה תירוצים למה לא לנסות, אבל הפעם התמיכה המשמעותית עזרה לי להתמיד"
מלבד המרחק, אתגר גדול נוסף עבור התלמידים הוא המאמץ הנפשי, כפי שמסבירה אוראל פרץ.
בגיל 22, פרץ היא כבר אם לילדה בת חמש. גם היא עברה בין מסגרות שונות בחייה, עד שהגיעה לפנימיית "בית רות" של חסות הנוער. כיום היא כבר בוגרת, מתגוררת לבדה עם בתה בנשר, ועוסקת בתחום הציפורניים.
גם היא לא ממש האמינה שתוכל ללמוד, אך כששמעה על התוכנית החליטה ללכת על זה, כמסר לבתה. "חשוב לי להראות לילדה שלי שאפשר להתקדם בחיים", היא מסבירה.
עד היום, פרץ הייתה מסתכלת על בני גילה הולכים ללמוד, ולא האמינה שגם היא תזכה לכך. "זה תמיד היה חלום שלי, אבל נמנעתי. לא ניגשתי, לא ניסיתי. לא חשבתי שאצליח. תמיד היה לי תירוץ למה לא לנסות, והיו לי בחיים הרבה תירוצים". מה שעזר לה להתמיד, היא משתפת, זו התמיכה. "היו איתנו בכל דבר, מ'הכיסא מרעיש לי' ועד תלונות על המזגן - לכל דבר היה פתרון, קיבלנו את התמיכה. ולאט-לאט המשכתי".
לאורך החודשים שבהם נערכה התוכנית הייתה מעט נשירה, אך ככלל, רוב מי שהחלו אותה גם ישלימו אותה. בקרוב הם יגיעו לאולם הכנסים של הקריה האקדמית, לטקס סיום מן המניין. אך עד אז, הם צריכים להשלים כמה מבחנים אחרונים, כהוכחה לכולם, ובעיקר לעצמם, שעם כוח רצון ומאמץ - אפשר להגשים חלומות.
פורסם לראשונה: 00:00, 09.10.25
