צרור ארוך של מקלע מפלח את שלוות הקיבוץ. אילן מורג מרגיע את החבורה הצעירה: "זה ירי כוחותינו". מלפנינו הריסות שג'אעיה. מאחורינו בתי נחל עוז. ובתווך, במרחק נגיעה מגדר הגבול, טרקטור חורש עוד תלם.
"מכאן", מצביע אילן אל נקודה במרחק של כ-600 מטר מאיתנו, "נכנסו המחבלים בבוקר 7 באוקטובר". וכאן ניהלו הגולנצ'יקים מגדוד 13 קרב גבורה. ולפה הגיעו לוחמי הימ"ס של משמר הגבול.
13 צפייה בגלריה
"אחרי 24 שעות אתה מתחיל להתרגל לבומים, אבל זה עדיין מבהיל מדי פעם". השין-שינים בנחל עוז
(צילום: הרצל יוסף)
השין-שינים לעתיד, שלושה נערים ונערה, מאזינים בשקיקה להסבריו של יו"ר הקיבוץ, עוצרים אותו מדי פעם בשאלות. ושוב מופרת השלווה הזמנית, הפעם בקול פיצוץ עז.
כשאשוב לכאן כמה שבועות אחר כך, ואפגוש אותם בצעדיהם הראשונים בשנת השירות כגרעין נח"ל גבולות, תאמר לי עדיה אפרים מקיבוץ גבעת חיים מאוחד: "הגעתי ממקום מאוד שקט. ציפיתי לקולות של מלחמה, אבל לא ידעתי שזה יהיה בכזו רמה. זה קצת היה מבהיל ובלילה היה קשה להירדם. עכשיו כבר התרגלתי".
ומתן עסיס מקיבוץ ניר דוד שבעמק המעיינות יספר: "אחרי 24 שעות אתה מתחיל להתרגל, אבל זה עדיין מבהיל מדי פעם. אתמול, למשל, הייתי עם הטלפון, חצי ישן כזה, ואז הגיע בום רציני. הקפיץ אותי. מה שכן, אני כבר יודע לזהות מה זה הפצצות של חיל האוויר, מה זה פיצוצים של הנדסה".
עדיה: "אני עדיין לא מזהה".
והם יספרו גם על המפגש עם דב (דוגל) אליעז בן ה-88, איש הנוי המיתולוגי של הקיבוץ וסבו של תומר אליעז-ערבה ז"ל בן ה-17 שנהרג באותה שבת ארורה, כנראה מאש כוחותינו. יליד רחובות, כמעט 70 שנה בנחל עוז, גם הוא - כמוהם - הגיע לכאן במסגרת גרעין נח"ל.
"בחור זהב, באמת", יתאר אותו מתן. "עזרנו לו בגינה. הוא סיפר לנו שהיה נויניק". רק קיבוצניק כמו מתן ישתמש במילה הזאת, "נויניק".
עדיה: "יש לו חלק בגינה שהיה שרוף. לא היה כל כך נעים לשאול אותו על זה".
אדר איזמירלי, גם הוא מניר דוד: "דוגל סיפר לנו שהיה אחראי על הנוי בקיבוץ הרבה שנים, ואמר שהוא שמח שאנחנו באים לכאן וממשיכים בדרך הזו. אני ממש רוצה לעבוד בנוי".
מתן: "זה גם היכרות פיזית עם כל פינה בקיבוץ וגם מחבר אותך מאוד לקהילה. כי מישהו מתקשר, אומר: 'יש לי בעיה עם הצינור השקיה', ואתה מיד מגיע. וחוץ מזה, הנוי מסמל את ההתחדשות של הקיבוץ, את היופי שלו. קיבוץ נמדד בשלושה דברים: בקהילה שלו, בתרבות שלו ובנוי שלו". התובנות האלה, כדאי לציין, באות מפיו של בחור בן 18.
13 צפייה בגלריה
"אנחנו אומרים בעצם: רגע, עִצרו הכול. קרה משהו במדינה הזאת". השין-שיניות בנחל עוז
(צילום: הרצל יוסף)
להיות אחות גדולה
במרחק אווירי של 220 קילומטרים מנחל עוז, בשכונת יובלים שבקריית-שמונה, יהלי ומייה יושבות על מחצלת בגן המשחקים, שקועות בדפי צביעה.
יהלי זהר בת ה-18 מהיישוב מכמנים שבגוש משגב, בחולצה כחולה של ה"נוער העובד והלומד", התחילה שנת שירות במסגרת פרויקט נח"ל גבולות, כמו מקביליה בנחל עוז. מייה מלכה בת השמונה, תלמידת כיתה ג', הייתה מפונה במשך כשנה וחצי, תחילה ביסוד המעלה ואחר כך במלון בתל-אביב.
יהלי צובעת ציור של תפוח בדבש - אנחנו לפני ראש השנה. מייה צובעת ציור של לָבּוּבּוּ (מדובר, למי שעדיין לא מכיר, בבובה פרוותית בדמות שדון מפלצתי, הטרנד התורן שסוחף את ילדי העולם).
מייה, ילדה חריפה, סקרנית ודעתנית, שואלת את יהלי איפה היא וחבריה גרים, וזו מספרת לה על דירת הגרעין, שנמצאת שני רחובות מכאן. "כמה שירותים יש לכם?" מתעניינת הקטנה בדברים החשובים באמת.
יהלי: "יש לנו שני שירותים".
מייה: "רק שניים? איך זה מספיק לכם?"
יהלי: "אחד לבנים ואחד לבנות".
מייה: "אבל אם בטעות איזה בן יתפנה בשירותים של הבנות, מה תעשו לו? תיכנסו ותצעקו עליו?"
יהלי: "לא, זה יהיה בסדר. אבל לרוב זה לא קורה. אם כבר, אז אנחנו הולכות לשלהם".
"למה?" שואלת מייה בעודה צובעת את הלבובו שלה בוורוד.
יהלי: "כי לפעמים שתיים צריכות לשירותים באותו זמן ואז מה, אני אחכה עד שהיא תצא? לא. אני אלך רגע לעשות פיפי בשירותים של הבנים".
מייה: "אבל אם הם יכעסו עלייך ולא יסכימו?"
יהלי: אבל הם מסכימים לי. הם חברים שלי, הם אוהבים אותי, הם לא רוצים לכעוס עליי".
למאזין מהצד זה עשוי להישמע כמו שיחה מטופשת. אבל מה שמתרחש לנגד עיניי הוא לא פחות מקסם: חיבור בין שתי ילדות שמעולם לא נפגשו, בת ה-11 ובת ה-18, שדחתה את שירותה בשנה ובאה לגור בקריית-שמונה כדי לסייע לילדים כמו מייה לחזור לשגרת חיים נורמלית.
ולא על תקן מורה, או פסיכולוגית, או יועצת. "יותר כמו אחות גדולה", מסבירה יהלי. "שמתי לב שלתלמידים הרבה יותר קל לבוא ולדבר איתנו. אנחנו קרובות אליהם בגיל והם מרגישים איתנו בנוח".
אילת פורקוש מאבן יהודה, שהצטרפה לגרעין בנחל עוז ועובדת, בין היתר, עם הילדים ובני הנוער שחוזרים לקיבוץ אחרי שנתיים שבהן היו מפונים, אומרת דברים דומים: "אני לא פה כדי לטפל להם בטראומה של 7 באוקטובר. גם אין לי את הכלים המקצועיים. אני פה כדי להיות אוזן קשבת, אחות גדולה, חברה. והכול בגובה העיניים".
13 צפייה בגלריה
"אני פה כדי להיות אוזן קשבת, אחות גדולה, חברה". יהלי והחניכים בפעילות בקריית-שמונה
(צילום: אפי שריר)
והחיבור הזה בין השין-שינים (כך נקראים בני ובנות שנת השירות) לבין תושבי העוטף וגבול הצפון - ולא משנה אם זו ילדה בת שמונה שיכולה להיות אחותם הקטנה, או קיבוצניק בן 88 שיכול להיות סבא שלהם - הוא אחד התוצרים המרגשים ומרחיבי הלב של מיזם נח"ל בגבולות, שזהו המחזור הראשון שלו.
פגשתי אותם כמה פעמים בחודשים האחרונים, לפני ואחרי שהחלו את שנת השירות, וגיליתי - לשמחתי לא בפעם הראשונה - את נציגיו של דור שמבקש להפוך את מדינת ישראל למקום טוב יותר.
היאחזות הנח"ל הראשונה
פרויקט נח"ל בגבולות הוא מיזם משותף של משרד הביטחון, התנועה הקיבוצית, תנועות הנוער "הכחולות" ("הנוער העובד והלומד", "השומר הצעיר", "המחנות העולים" ותנועת "תרבות") והפדרציה היהודית של ניו-יורק (UJA), שגייסה מאז תחילת המלחמה יותר מ-230 מיליון דולר לשיקום ולצמיחה של יישובי הנגב המערבי וגבול הצפון.
"לאחר 7 באוקטובר, החלטנו באגף הביטחוני-חברתי במשרד הביטחון להחזיר עטרה ליושנה, וליצור מסלול נח"ל חדש-ישן שיחזק את ההתיישבות בגבולות ויענה על צרכי הישובים", אומרת ראש האגף, דליה ינקו. "לשמחתנו, מצאנו שותפים גדולים בתנועות הנוער ובתנועות ההתיישבות ובעיקר בבני הנוער הערכיים שלנו".
ואכן, המיזם מפיח חיים חדשים במסלול הנח"ל של פעם.
וכאן צריך לעשות הבחנה בין הנח"ל כפרויקט לאומי-חברתי-התיישבותי לבין חטיבת הנח"ל, שהיא אחת מחטיבות חיל הרגלים של אוגדה 162. למעט השם, והעובדה שחלק מבני הגרעינים מתגייסים לגדוד 50, אין ביניהם כיום שום קשר.
במסגרת המסלול דוחה צה"ל את גיוסם של בני ובנות הגרעין כדי לאפשר להם לעשות שנת שירות ולקחת חלק בשיקום הצפון והעוטף. בתום שנת השירות, סביב גיל 19, יתגייסו לצה"ל. הבנים בעלי הפרופיל הקרבי יהיו לוחמים בגדוד 50 של הנח"ל, הבנות שיבקשו להתנדב לתפקידי לחימה יוכלו להתגייס לקרקל, והשאר ישובצו בתפקידים בעלי אוריינטציה חברתית וחינוכית כמו מש"קי הוראה והדרכה, מדריכי גדנ"ע או מש"קי תקומה - תפקיד חדש שתכליתו לסייע לקהילות המפונות בשובן לבתיהן.
בתום השנתיים הראשונות של השירות הצבאי יתחילו את פרק המשימה, שנמשך גם הוא שנה. זה כשלעצמו אינו חדש - גם היום בני ובנות גרעין עושים פרק משימה. החידוש הוא בכך שפרק המשימה יהיה באותו יישוב בקו העימות שבו עשו את שנת השירות.
13 צפייה בגלריה
"במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון - שם יעבור גבולנו". החמניות של נחל עוז וברקע חורבות שג'אעיה
(צילום: פרייבך מורג)
הדר זיכרמן, האחראית על גרעיני נח"ל גבולות ב"נוער העובד והלומד", בהם הגרעין בקריית-שמונה, מסבירה את ההבדל: "אני, למשל, עשיתי שנת שירות בקן רמתיים של התנועה בהוד-השרון, התגייסתי כלוחמת לקרקל, ויצאתי לפרק משימה בבית-שמש. החבר'ה שהגיעו לעשות שנת שירות בקריית-שמונה יחזרו לכאן בפרק המשימה וימשיכו בפעילות החברתית והחינוכית בקהילה, כולל סדנאות הכנה לשירות משמעותי בצה"ל, רק שהפעם במדים, כחיילים לכל דבר".
את דודו מלול, רכז שכבת תקומה ואחראי על גרעיני נח"ל בתנועה הקיבוצית, פגשנו בנחל עוז. בן 49, נולד וגדל בקיבוץ עין חרוד איחוד, שירת כלוחם בחטיבת הנח"ל, בין השאר ברצועת הביטחון בלבנון, הגיע לקיבוץ אשבל שליד כרמיאל במסגרת גרעין נח"ל, ומאז הוא שם. "התנועה הקיבוצית, יחד עם תנועות הנוער, הקימה במסגרת נח"ל בגבולות 14 גרעינים בצפון ובעוטף, רובם בקיבוצים ושניים מהם במושבים", מסביר מלול. "משרד הביטחון הגדיר איזה יישובים כן, איזה יישובים לא, ושלח אותו לגייס גרעינים".
הגרעין בנחל עוז הוא אחד מהם. "משרד הביטחון התחייב בחוזה שהגרעין שעושה בנחל עוז את שנת השירות, יחזור לפה לפרק המשימה. אנחנו, מצידנו, מחויבים להביא גרעינים חדשים בשלוש השנים הקרובות, עד שהחבר'ה שהתחילו עכשיו את שנת השירות יחזרו לפרק המשימה. וכך הלאה, בשיטת ראש-זנב".
לגרעין הנח"ל שהתחיל לפני כחודש את שנת השירות בנחל עוז, יש משמעות סמלית: הקיבוץ, שהוקם בשנת 1951, היה היאחזות הנח"ל הראשונה ומימש את אמירתו של טרומפלדור: "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון - שם יעבור גבולנו". הגבול הזה נפרץ בבוקר 7 באוקטובר והמחבלים שהגיעו לנחל עוז רצחו 13 מחבריו ושני עובדים זרים, וחטפו שמונה בני אדם. חמישה לוחמים נפלו בקרב על הקיבוץ.
אילן מורג ואשתו אורלי היו נצורים בממ"ד ביתם, שמחוצה לו התחוללו קרבות. "בכניסה לבית מצאו אחר כך גופה של מחבל, וכל הקירות היו מחוררים מיריות", הוא מספר. "אבל החלק היותר קשה של היום היה אחרי שהבת שלי דפנה, שגרה עם בעלה יובל קפח וארבעת ילדיהם בשכונה שקרובה לגדר, שלחה לנו הודעה שמחבלים פרצו אליהם לבית. מיד אחר כך נותק איתה הקשר. במשך 14 דקות הייתי בטוח שהם כבר לא בחיים, שנרצחו. בדיעבד התברר שהם שמעו את החיילים שנכנסו אליהם הביתה כדי לחלץ אותם, וחשבו שמדובר במחבלים. הם ממש נלחמו על הידית של דלת הממ"ד מול כוחותינו".
אילן ואורלי הגיעו לנחל עוז בשנת 2014 אחרי 24 שנים ביישוב מצפה אבירים הסמוך לגבול לבנון, שהיו ביו מקימיו. "חיפשנו מקום בדרום ואם בדרום, אז מקום עם משמעות. שואלים אותי: למה דווקא נחל עוז? כי היה שלט בכיכר שמחפשים לקלוט חברים חדשים. הרמתי טלפון, אמרו לי תבוא. הגענו לפה שבוע לפני 'צוק איתן'".
בני הזוג מורג היו מראשונים ששבו לנחל עוז אחרי הטבח. "בפברואר 2024 החלטתי שאני חוזר", הוא מספר. "הייתי פה חודש לבד, תיקנתי את הבית, ניקיתי, שטפתי, קניתי מכונת קיטור כדי להוריד את כל כתמי הדם שהיו בכניסה, אבל עד היום הם לא ירדו לגמרי. חודש אחר כך אורלי הצטרפה אליי, במשך חצי שנה היינו בקיבוץ רק אנחנו וחיילי צה"ל". נכון להיום, כמחצית מהחברות והחברים חזרו לנחל עוז.
כמה שבועות לפני שהחלה שנת השירות, נפגשנו בנחל עוז עם אילן ועם ארבעה בני גרעינים של התנועה הקיבוצית. שניים מהם, אילת פורקוש ואדר איזמירלי, שייכים לגרעין נחל עוז. השניים האחרים, אדם פלדמן מתל-אביב והראל שדה מרמת-השרון, עושים את שנת השירות שלהם בקיבוץ מעיין ברוך שבצפון.
"הייתי ביום סיירות", מספר אדר, "קיבלתי מיון לחובלים, ובאותו יום שהודיעו לי שלא התקבלתי לחובלים, דודו מלול הגיע לעשות לנו הרצאה בבית ספר. משהו בקטנה, הגענו עשרה חבר'ה. הוא דיבר על כל הרעיון, אמר שמחזירים את הנח"ל של פעם. אמרתי לעצמי, למה לא. גם הסבים שלי היו בנח"ל, אז אני אמשיך את המורשת.
"הגעתי לכנס עם עוד ארבעה חבר'ה מהבית ופגשנו שם את אילת ועוד כמה חברים. ואז החלטנו להקים גרעין בעצמנו. שאלנו את דודו אם זה אפשרי שאנחנו נבחר את האנשים, והוא אמר שכן. וזה בדיוק מה שקרה. ככה הגענו ל-20 חבר'ה, עשרה בנים ועשר בנות".
דודו מייחס לזה חשיבות רבה. "למסלול נח"ל גבולות אין מיונים כמו לשנות שירות אחרות או למכינות, אבל אנחנו שמים דגש על כך שהם בעצמם יקימו את הגרעינים ויבחרו את האנשים. זה מבטיח חוסן חברתי מאוד-מאוד חזק".
אדר איזמירלי: "באותו יום שהודיעו לי שלא התקבלתי לחובלים, דודו מלול הגיע לעשות לנו הרצאה בבית ספר. הוא דיבר על כל הרעיון, אמר שמחזירים את הנח"ל של פעם. אמרתי לעצמי, למה לא. גם הסבים שלי היו בנח"ל, אז אני אמשיך את המורשת"
מתוך 20 חברים וחברות בגרעין נחל עוז, 15 הם קיבוצניקים, שלושה מושבניקים ורק שתי "עירניקיות", כהגדרתם. אדם והראל, ששייכים לגרעין הצפוני, הם עירוניים מבטן ומלידה וגדלו במשפחות מבוססות בצנטרום של גוש דן. אבל בכל הנוגע לרצון לתרום, אין שום הבדל.
"אני מהראשונים שהצטרפו לדודו", מספר הראל. "שמעתי מחבר שפותחים שנת שירות לצפון ולדרום, גם ככה רציתי ללכת לנח"ל, להיות לוחם בגדוד 50, ואמרתי שזה נשמע אחלה דרך. כשהגעתי לפגישה הראשונה במשרדי התנועה הקיבוצית ביקום, זה היה כזה: יאללה, בואו נקים גרעין. ממש להתחיל מאפס.
"אמרתי, וואלה, מגניב, מתאים לי. ומשם זה גדל וגדל, וגייסנו עוד אנשים, ואמרנו: אנחנו עושים משהו משמעותי, משהו חשוב. הרי אחרי שאתה מסיים את הצבא, אתה מתחיל את מרוץ החיים: הטיול הגדול, אוניברסיטה, עבודה, משפחה. ופה אנחנו אומרים בעצם: רגע, עִצרו הכול. קרה משהו במדינה הזאת. האנשים זועקים לעזרה ומישהו צריך לתת כתף. ואנחנו אלה שלוקחים פסק זמן של שנה ובאים לעזור".
אדם: "אנחנו הדור הראשון, בתקווה שזה יגדל בצורה אקספוננציאלית ויכפיל את עצמו בכל שנה".
"תרמית פירמידה", צוחק הראל.
החלטה מובנת מאליה
ואכן, יישובי הצפון והעוטף משוועים לעזרה. "כבר ביום הראשון או השני של המלחמה אמרתי לאורלי שאחד הדברים שצריך לעשות זה להחזיר את גרעיני הנח"ל, שיכניסו קצת חיים לנחל עוז", מספר אילן מורג. "השבר הוא נוראי, ואני חושב שהגרעין הוא חלק משמעותי מהתקומה של הקיבוץ. בעיניי, ההגעה שלכם לפה היא אירוע מכונן".
למפגש בנחל עוז הצטרף גם השר לשעבר איציק שמולי, מנכ"ל המשרד הישראלי של הפדרציה היהודית של ניו-יורק. לפני כשנה עבר שמולי עם בן זוגו ערן לוי ושני ילדיהם לקיבוץ אור הנר, סמוך לשדרות. "בעיניי זו החלטה מובנת מאליה, לעבור לעוטף", אומר שמולי.
"אם אנחנו מצפים מהחבר'ה הצעירים לעשות את המהלך הזה, אנחנו צריכים להיות חלק מהסיפור ולתת דוגמה אישית. זה הרגע הנכון עבור ישראלים לקחת אחריות, להגיע למקומות האלה, אם זה בעוטף ואם זה בצפון, לעזור להצמיח אותם מחדש ולבחור בהם כבחירת חיים. אבל זה לא רק ציונות. אני באמת מאמין שכאן, בעוטף, אנחנו מעניקים לילדים שלנו את החיים הכי טובים שאפשר. עד עכשיו הם מאושרים, אז נראה לי שיהיה בסדר".
מאז 7 באוקטובר, אומר שמולי, הפדרציה תומכת ביותר מ-100 יישובים בצפון וב-55 יישובים בנגב המערבי. "אנחנו מחויבים ללוות את מאמצי השיקום והצמיחה, והפרויקט הזה הוא בעיניי נדבך מרכזי. העובדה שהחבר'ה הצעירים והמדהימים האלה הולכים ליטרלי לגבולות, למקומות המרוחקים ביותר, ומשלבים ידיים עם הכוחות המקומיים הלא-פחות מדהימים, היא הביטוי המובהק ביותר למילה תקומה. כשאתה רואה את החבר'ה האלה נכנסים שוב ושוב לוואקום שהותירה המדינה, זה גורם לך להישאר אופטימי".
חזרנו לנחל עוז שבוע אחרי שהתחילו את שנת השירות. עדיין בחבלי קליטה, אבל מרגישים כבר כמו בבית. שלא כמו הגרעין הקטן בקריית-שמונה, שמתגורר בדירה אחת, הם מתגוררים במבנים חד-קומתיים במרכז הקיבוץ, שעל דלתותיהם וקירותיהם מתנוססות עדיין הכתובות "זוכה" שריססו לוחמי היחידה לסילוק פצצות.
פגשנו אותם במועדון של הגרעין, חלקם שרועים על ספות ואחרים מכינים טוסטים וחביתות עם המדריכה שלהם, שלי ממן. בזולה שמחוץ לאחד ממבני המגורים התקיים משחק שחמט סוער. אבל אסור להתבלבל: הם לא באו לכאן כדי להסתלבט. פשוט תפסנו אותם ברגע של מנוחה.
עדיה: "החבר'ה פה אמרו לנו שאנשים שחוזרים עכשיו לקיבוץ בקושי מזהים אותו. הם לא מרגישים שחזרו למקום שאותו עזבו לפני שנתיים. ואנחנו רוצים להחזיר את נחל עוז לקדמותו, שירגישו שהם חוזרים הביתה"
מאוחר יותר ישבתי בחדר האוכל של הקיבוץ עם שלושה מהם: אדר איזמירלי, שכבר פגשנו בפעם הקודמת, מתן עסיס, גם הוא מקיבוץ ניר דוד, ועדיה אפרים, דור רביעי בגבעת חיים.
ניר דוד, מיישובי חומה ומגדל, עלה לכותרת לפני מספר שנים בגלל המאבק על השימוש בנחל האסי, שהפך כלי ניגוח נגד הקיבוצים. והנה, מי שהוצגו כ"פריבילגים" ש"גנבו אדמות מהמדינה", נרתמים לשיקום העוטף אחרי האסון הנורא שפקד אותו. "אנחנו שלושה מניר דוד ועוד חבר מרשפים, שזה קיבוץ ליד. למדנו יחד בתיכון 'גאון ירדן'", מספר מתן, בחור חסון וגבה קומה. "אפשר להגיד שבאנו לגרעין בתור גרעין".
"אני התחברתי אליהם כבר בכנס הראשון", מעירה עדיה.
מתן: "את ג'ינג'ית, נורא קל לראות אותך. בכל מקרה, התחלנו להקים את הגרעין, חיפשנו אנשים שרוצים לעבוד, שרוצים לתרום, שלא מפחדים מבומים, שזה משהו שקורה כאן לא מעט, ויצאנו לדרך. בסוף הגענו ל-20 חבר'ה באמת איכותיים, עשרה בנים ועשר בנות, כל אחד לפנתיאון".
למה דווקא לעוטף?
"קודם כל, זה אזור מהמם. ההורים שלי נורא אוהבים לטייל, ואנחנו מטיילים כאן הרבה. וגם כי יש לי פה משפחה - בבארי ובניר יצחק. המשפחה מבארי הייתה באותו בוקר בחו"ל, וכך הם ניצלו. הם גרו בשכונת הכרם והבתים שלהם נחרבו. בשביל להגיע לפה ויתרתי על הדבר שהכי רציתי בצבא, שזה ללכת לשריון. אח שלי מ"מ בחטיבה 7, נמצא עכשיו בעזה. בגלל הגרעין, אני אלך לגדוד 50. לפי הגודל שלי, אני כנראה אהיה מאגיסט".
אחת המשימות החשובות שלהם היא לסייע למשפחות שחוזרות לקיבוץ. "אם זה להעביר למכולות תכולה של בתים בשיפוץ, לסחוב רהיטים, לפנות זבל, לשקם את הגינות שהוזנחו", מסביר מתן. "אחרי מה שעבר עליהם ב-7 באוקטובר, ואחרי שהתרוצצו שנתיים ברחבי הארץ, מגיע להם לחזור הביתה בלי לדאוג לכל הדברים האלה. ואנחנו מתכוונים לתת פה עבודה".
עדיה: "החבר'ה פה אמרו לנו שאנשים שחוזרים עכשיו לקיבוץ בקושי מזהים אותו. הם לא מרגישים שחזרו לקיבוץ שעזבו לפני שנתיים. ואנחנו רוצים להחזיר את נחל עוז לקדמותו, שירגישו שהם חוזרים הביתה".
"לקדמותו ומעבר לכך", אומר מתן.
לצד עבודות השיקום הם מסייעים בגד"ש (גידולי שדה) וברפת, שמכון החליבה הממוגן שלה הוקם כמה חודשים לפני השבת הארורה, עובדים בנוי, עוזרים לילדים להתאקלם מחדש בבית הספר האזורי "שער הנגב" וחונכים את שכבת הנעורים. "בנוסף, לכל אחד מאיתנו יש הפעלות שהוא עושה", אומר מתן. "אני, למשל, אעביר להם אימוני כדורסל".
רק 18 אלף חזרו
בקריית-שמונה, העבודה עם הילדים ובני הנוער היא המשימה העיקרית של בנות הגרעין. אבל אלעד קוזוקרו, מנכ"ל רשת המתנ"סים בעיר ומנהל מבצע הפינוי מטעם העירייה, מייעד להם תפקיד לא פחות חשוב - לשמש בעתיד אבן שואבת לצעירים שיבואו לעיר.
13 צפייה בגלריה
"בסוף הם מספרים לנו דברים שהם לא יספרו למבוגרים". גרעין קריית-שמונה על רקע החרמון
(צילום: יואב קרן)
תושבי קריית-שמונה, הוא מספר, היו מפונים ל-564 מוקדים בכל רחבי הארץ. "היינו מפוזרים ב-316 בתי מלון ובדירות שאנשים שכרו. מתוך כ-25 אלף תושבים, רק כ-18 אלף חזרו". הנתון הזה, אגב, מבוסס על צריכת מים, שהיא המדד המדויק ביותר. "18 אלף תושבים היינו בשנת 1984. כלומר, לא חזרנו שלוש או ארבע שנים אחורה - אלא 40 שנה אחורה. ומה שבעיקר מדאיג הוא ש-60 אחוז מהצעירים לא חוזרים.
"אני רואה את הגרעין בשני פוזיציות עיקריות. אחת, להיות דמויות לחיקוי. אותו ילד או אותה נערה אומרים לעצמם: יש לי בבית הספר או במרכז הנוער או בשכונה מישהו שהוא לא מורה שלי, הוא גם לא אח שלי, אבל הוא כמעט בגיל שלי, ואני יכול להתייעץ איתו. ואם אתה עושה את עבודתך כמו שצריך הוא יאמר -'אני רוצה להיות כמוהם.
"והדבר השני, אני רואה בגרעין עוד זרוע חזונית לפיתוח קריית-שמונה למקום טוב יותר, גדול יותר, חזק יותר. אני מקווה שלפחות חלק מהם יישארו כאן אחרי פרק המשימה, אבל גם אם לא - מספיק שתהיה להם חוויה טובה כדי שהם יהיו שגרירים טובים של העיר".
בינתיים החוויה שלהם טובה. ראיתי את זה בפעילות שערכו עם ילדי שכונת יובלים בגן המשחקים. אמנם רק מעטים הגיעו, אולי אלה חבלי הקליטה, אך אלה שבאו קיבלו את השין-שינים בשמחה ובאהבה.
אחת מהן היא אלין גיסרי בת ה-12, תלמידת כיתה ז', שהייתה מפונה עם משפחתה לאילת. אמה של אלין, מריאנה, היא מנהלת רובע יובלים ואשת הקשר של העירייה עם הגרעין. היא מספרת על התקופה הארוכה מחוץ לבית ועל החזרה לעיר, אך גם פותחת בפני בנות השירות צוהר לעולמה הפנימי.
"הדבר שאני הכי אוהבת לעשות הוא לצייר בצבעי גואש", מספרת אלין. "בזמן המלחמה נתנו לנו בבית הספר של המפונים באילת משימה - לקחת תמונה של חצי פנים בשחור לבן ולהשלים את החצי השני. אני החלטתי לקחת תמונה של כפיר ביבס ולהשלים אותה בצבעי גואש. באותה תקופה לא חשבתי על שום דבר אחר חוץ מאשר על משפחת ביבס.
"כשעשיתי את הציור, התפללתי שבזכותו הם יחזרו בשלום, מה שלא קרה לצערי. כשהחזירו את הגופות שלהם, לא הפסקתי לבכות. אם אריאל ביבס לא היה נרצח, הוא היה עכשיו בגיל של אחי הקטן, שעלה השנה לכיתה א'".
אלין גיסרי (12): "בזמן המלחמה נתנו לנו בבית הספר של המפונים באילת משימה - לקחת תמונה של חצי פנים בשחור לבן, ולהשלים את החצי השני. אני החלטתי לקחת תמונה של כפיר ביבס ולהשלים אותה בצבעי גואש. באותה תקופה לא חשבתי על שום דבר אחר חוץ מאשר על משפחת ביבס. כשעשיתי את הציור, התפללתי שבזכותו הם יחזרו בשלום, מה שלא קרה לצערי. כשהחזירו את הגופות שלהם, לא הפסקתי לבכות"
בתום הפעילות הלכתי עם בני ובנות הגרעין לדירה שלהם. ישבנו במרפסת המשקיפה אל החרמון, שעדיין אינו מושלג. התחילו שמונה ועכשיו הם שישה - ארבע בנות ושני בנים. יהלי זהר ותמר אונגר, שמתגוררת ביישוב עצמון שבחבל משגב ולמדה עם יהלי בבית הספר, הן נציגות הגרעין בקריית-שמונה.
הארבעה האחרים גם הם חלק מהגרעין, אבל עיקר פעילותם בקיבוצים הדרומיים יותר, שלא פונו במלחמה. נועה יהושע מרמת-גן שובצה בקיבוץ כדרים. הלל פולק, גם הוא מרמת-גן, שובץ בקיבוץ עמיעד. גילי ברק שירקובסקי ממושב קדימה בקיבוצים גדות ומחניים, ואביב תדמור מכפר-סבא - בקיבוץ מחניים.
הם מספרים איך ומדוע הגיעו לגרעין. סיפורה של נועה נוגע ללב במיוחד. "סבא וסבתא שלי פונו ב-8 באוקטובר מקיבוץ ברעם שעל גבול לבנון, וזה השפיע עליהם מאוד. בעקבות זאת סבא שלי חלה. הוא היה אדם בריא וזה ממש דירדר אותו. הם מוותיקי הקיבוץ, נמצאים שם מגיל 17. מאז הם חזרו, אבל הנזק כבר נגרם.
"במהלך המלחמה עשיתי תערוכת גמר על הפינוי מהצפון, אני מציירת, וסבא אמר לי: 'זה מדהים, זה יפה, זה משמעותי, אבל תעשי משהו מעבר'. את רוצה להשפיע? לכי לגור שם'. אז אמרתי וואלה, סבבה. ועכשיו אני פה, בקריית-שמונה".
זוג עיניים נוספות
לא רק הוותיקים, כמו סבא של נועה, הושפעו עמוקות מהפינוי אלא גם, ואולי בעיקר, הילדים. "התחלנו לעשות סבב ראיונות עם הילדים בבית הספר וכששאלנו אותם מה הם עושים בשעות הפנאי שלהם, 90 אחוז מהם אמרו: 'אני יושב בית ומשחק בטלפון'", מספרת תמר.
13 צפייה בגלריה
"דמויות לחיקוי וזרוע חזונית לפיתוח העיר למקום טוב יותר". בני הגרעין בקריית שמונה
(צילום: אפי שריר)
וכאן הן נכנסות לתמונה, בנות השירות מגרעין גבולות, שעד אתמול היו בעצמן ילדות. לא רק להיות אוזן קשבת לתלמידים, אלא גם זוג עיניים נוספות עבור המבוגרים. "באחד הראיונות ילדה אמרה לי משהו שקצת הלחיץ אותי, אני לא רוצה להיכנס כאן לפרטים", מספרת תמר. "זה היה ברמה כזו שהייתי צריכה לדווח. העברתי את זה הלאה ומרגע שזה מגיע ליועצת של בית הספר, זה בידיים שלה".
יהלי: "לפני כמה ימים בא אליי ילד בכיתה א' ואמר לי שהוא מרגיש שהמורה שונאת אותו. הוא בקושי מכיר אותי, אבל הוא הרגיש נוח לספר לי. בסוף הם מספרים לנו דברים שהם לא יספרו למבוגרים. זה כמו שאנחנו מספרים לאחים הגדולים שלנו דברים שלא נספר להורים".
עם כל הכבוד לציונות ולתקומה ולשיקום חבלי הארץ שחרבו במלחמה, הרגע הזה, שבו ילד קטן מרגיש בנוח לפתוח את סגור ליבו, שווה הכול.
פורסם לראשונה: 00:00, 06.10.25
