ערב עם טוויסט שוקע על הדנובה. השמיים מעלינו עושים מייקאובר מתכלת קז'ואל-תמים - לחורשי מזימות בטאצ'ים קודרים. טפטופים סמיכים מציירים עיגולים בנהר.
אנחנו על סיפון ספינה ששמה בהונגרית "מצודת הדייגים". כולם לבושים לבן. כולם זו חבורה של כ-20 פצועי צה"ל, בגוף ובנפש, חלקם שרדו באורח נס ובכל זאת בחרו להמשיך בצבא. ועכשיו הם בתחילת מסע בבודפשט ובווינה, "מנהיגות רואה עתיד" שמו, בעקבות איזה הרצל אחד שהסתובב פה לפני מאה וחצי. מסע שמשלב סדנאות בענייני ציונות עם סיורי מורשת יהודיים בעקבות זהות ושורשים; בעקבות הצדקות והסברים.
9 צפייה בגלריה
משתתפי המסע בתשליך לנהר. על האבנים הם כתבו את תמצית המטען שביקשו לפרוק
(צילום: Mayer András)
אבל קודם, לפני שמנערים אבק מזקן של חזון וציונות, צריך לנקות את התקופה שחלפה. לעשות תשליך. המשימה של החבורה כאן היא לתמצת את המטען שהם מבקשים להשליך למילה אחת, ולכתוב אותה על אבן. אבל איך מזקקים תקופה שהיא אנציקלופדיה של טרגדיות וכאבים למילה? זה אפשרי בכלל?
הנה, מסתבר שכן. כי כולם עומדים עכשיו בחרטום עם אבן ביד. נושמים. מתרכזים. הספינה שטה תחת גשר מוזהב שעליו חולפת רכבת. מימין מבנה הפרלמנט, שאורותיו מצפים ב-24 קראט את הדנובה, וקודקודיו דוקרים רקיע של דרקולה. תמונה מכושפת. מקוממת. היקום סביבנו מתבשם, ואנחנו שוברים את הראש מה משליכים קודם.
סא"ל אלעד, האיש שלא התייאש בבוקר ההוא בכפר עזה, כתב על האבן שלו את המילה "ייאוש". "כי מפחיד להגיע לשם. יש ימים יותר טובים, יש פחות, ורק חשוב לחתור קדימה, כמו הספינה הזו, לא להתייאש"
בזו אחר זו מתעופפות אבנים שכבדות ממשקלן הסגולי. סא"ל אלעד (42), מפקד המשלחת, תוקע בשופר. אינשאללה שייפתחו שערים. שהנהר יבלע את תלאותינו. שהאבנים ייתנו עבודה מבטן הדנובה. כי האמת, כמה אפשר.
עבור סא"ל אלעד, אב לשלושה מראש-העין, המסע לכאן הוא סגירת מעגל. ב-7 באוקטובר היה אמור לצאת למסע דומה. במקום בודפשט מצא עצמו בכפר עזה. הוא היה אז ראש ענף באוגדת עזה. בבוקר ההוא קיבל הודעה מתושב הקיבוץ: "רצחו את אמא שלי ואין פה צבא".
תוך כדי דהירה דרומה, בצמתים, הוא אסף שלושה בעלי נשק. בכניסה לכפר עזה נתקל ברכב ובו אדם שראשו על ההגה. לא אשכח אותו לעולם, הוא אומר. הם מבינים שעדיף לפרוק מהרכב ולהמשיך רגלית. ואז היתקלות. עשרות מחבלים סביבם, ובהחלטה של רגע הם עולים לאיזה גג.
"כאילו מבריאת העולם באחד הבתים חיכה לנו סולם", סא"ל אלעד מתאר איך במשך שעות ניהלו קרב בלימה מהגובה, בטפטופים של אש, כדי שאף אחד לא יתקרב, וכדי לייצר איום. "וכל זמן הלחימה אנחנו לא יודעים את השמות, קוראים אחד לשני אחי".
ספינה עם אורות לאס-וגאס חולפת לידנו. הטפטוף נפסק. רוח חנפנית מלטפת. סא"ל אלעד, האיש שלא התייאש בבוקר ההוא בכפר עזה, כתב על האבן שלו את המילה "ייאוש".
"כי מפחיד להגיע לשם. יש ימים יותר טובים, יש פחות, ורק חשוב לחתור קדימה, כמו הספינה הזו, לא להתייאש", היד שלו מורה לאופק, מי הנהר תחתיו, כמו בלעו שני קלונקס, שלווים. לא להתייאש, לא להתייאש, מהדהדים.
כאילו מסמם את עצמי / יובל
את הסיפור שלו מתחיל יובל ריבקינד בישראל, ממשיך בהונגריה ומשלים באוסטריה. ואולי בעצם ככה עדיף. זה סיפור שעוסק בנפש. ובנפש הרי אי-אפשר להאיץ.
בנתב"ג, בתור לצ'ק-אין, אני עומד לידו. הוא בדיוק מסמס. רק שעכשיו 4:00 בבוקר. "זה למאמן שלי בתחרות 'איש הברזל', הוא עוזר לי לסדר את השעות", מסביר יובל, בן 26 מתל-אביב.
"איש הברזל" זו תחרות לקשוחים. 3.86 ק"מ שחייה, 180 ק"מ רכיבה על אופניים, 42 ק"מ ריצה. "אומרים שכשאתה מתאמן משתחררים חומרים של סיפוק ושמחה", הוא אומר, "אני כאילו מסמם את עצמי ככה. דוחף תחושה טובה".
דרכון בבקשה, אומרת דיילת הקרקע. תניח את המזוודה פה. ואז בידוק. ואז המסלול שמוביל לדיוטי פרי. הצעדים כבדים. ככה זה שכעל הגב פק"ל טראומה, פק"ל אשמה.
קצת לפני 7 באוקטובר, יובל סגן מפקד פלוגה בסיירת גבעתי. תופסים קו בשכם. מעצר רודף מעצר, ובשלב מסוים הוא הולך למג"ד. "תשמע, המג"ד, אני לא חולק על מה שאנחנו עושים אבל קשה לי", הוא אומר לו, "קשה לי להעיר ילדים קטנים ב-3:00 בלילה".
ואז אובדן ראשון. פיגוע ירי ליד קדומים. סמ"ר שילה אמיר נהרג. הכוח של סרן יובל מגיע מיד אחרי ומחסל את המחבל. "דיברתי עם שילה דקה קודם", הוא נזכר, "ואז בא אליי אחד הלוחמים, שואל 'מה, שילה נפל?' ובוכה לי על הצוואר. והסאונד של הבכי רץ לי בראש".
חור שחור נפער בזמן, השמיים מעלינו מתעוותים, קרקע וים מתחלפים, והופ, אנחנו נוחתים בהונגריה. כבישים טובלים בירוק, כנסיות ישנות, גלגל ענק באופק. רק שיובל באותו מבט רציני של קודם. אותן עיניים חודרות.
בסיפור שלו אנחנו כבר בעזה, בשבוע הראשון לתמרון. המ"פ שלו, רס"ן יהודה נתן כהן, ושני לוחמים נוספים, סמ"ר גלעד נחמיה ניצן וסמ"ר יונדב לוינשטיין, נופלים בקרב. "יהודה ואני היינו מאוד קרובים, ישנים באותו חדר", הוא מסביר, "יש דברים שאתה חולק רק איתו".
הם בצפון הרצועה. מתמקמים באחד הבתים. יובל נחתך באצבע מאיזה ברזל. בזמן שדנים אם לתפור אותו, כדור חולף לו מול העיניים. הוא מבין: יורים מהבית ליד. עולה בקשר מול יהודה, אין תשובה. שוב, אין תשובה. "ואז מבחינתי אני מפקד האירוע", הוא אומר ומפרט איך המטירו אש על הבית ליד, ואיך קצין שעלה לגג כדי לירות משם דיווח על שלושה פצועים. הוא מבין שיהודה שוכב שם.
"בכל קורס בצבא, הכלל הראשון זה בטיחות. אם יש מחבלים חיים, קודם מטפלים בהם, ואז רצים לפצועים. זה תופס רק בשיעור. כי אתה יודע שהמפקד שוכב, וש-15 השניות האלה זה ההבדל בין חיים למוות".
הוא זוכר שרץ לקו האש, אחריו לוחמים נוספים, המחבלים ממש ממול. כמו מפה ועד לשם, הוא מצביע על תחנת אוטובוס, עשרה מטרים מאיתנו. הוא זוכר שקודם ראו את יונדב, ולאחר מכן את יהודה ותחתיו גלעד. "היה ברור שיהודה מת, אז שלפתי את גלעד מתחת. זה היה נראה הכי הגיוני", הוא נזכר.
איך מרגישים, אני שואל. "ניתוק מלא, אוטומט. בהמשך אתה אומר, בוא'נה, אם הייתי מגיב יותר מהר, אם היינו יותר חדים על מיקום הכוחות, דברים כאלה".
שוב חור בזמן, השמיים מתעוותים, שוב קרקע וים מתחלפים, והופ, אנחנו באוסטריה. מטיילים ברובע היהודי של וינה. רק שבסיפור של יובל, למרות שהוא מחליף תפקידים וגזרות, הוא תקוע באותו אירוע בצפון עזה.
הנה למשל הוא ממונה למ"פ בבסיס ההדרכה של גבעתי. הוא בבית, אחרי ארוחת ערב, צריך להכין מצגת ליום הראשון בתפקיד. "סוגר דלת בחדר, לוקח לפטופ, לא יודע מה לכתוב, ואני אומר, אוי ואבוי, כולם מתו בגללי. מרגיש שאין לי אוויר, הכול קורס".
והנה, בבסיס ההדרכה עצמו, הוא הולך רגע לחדר ומאבד את עצמו. "לא יודע אם זה חלום או הזיה או פלאשבק. רואה את עצמי מנסה לחלץ את המפקד שלי מקו האש. מושך והוא תקוע. צועק לעזרה ולא באים. ופתאום מתעורר והמכנסיים רטובים. הולך ללשכת אחד המפקדים, מבקש 'תדיח אותי, איבדתי כשירות'. והוא עונה: 'אין לי בבנק המושגים את המילה להדיח. תחזור, תראה קב"נית'".
והנה, בתפקיד אחר, קצין אג"ם, בעזה, דיר אל-בלח, יובל יושב בחדר עם פלזמות, צופה בלחימה. "ופתאום אני רואה שם את עצמי, או את המפקד שלי, אומר בקשר להקפיץ לפה, להזיז לשם. למזלי זה בתדר הלא-נכון. ואז אני מתאפס ונחרד. באותו ערב אני יוצא מעזה ולא חוזר. לא לכולם אני אומר שלום כי זה מבייש נורא. וכשאני יוצא, קב"נית אומרת לי, 'אתה יכול לגזור פה את החוגר'. ואני אומר, בואי נסכים שאני לא נלחם יותר, אבל ממשיך".
יובל ריבקינד: "לא יודע אם זה חלום או הזיה או פלאשבק. רואה את עצמי מנסה לחלץ את המפקד שלי מקו האש. מושך והוא תקוע. צועק לעזרה ולא באים. ופתאום מתעורר והמכנסיים רטובים. הולך ללשכת אחד המפקדים, מבקש 'תדיח אותי, איבדתי כשירות'. והוא עונה: 'אין לי בבנק המושגים את המילה להדיח. תחזור, תראה קב"נית'"
יורדים עכשיו במדרגות הרצל. גרם צדדי, מלוכלך, עם קשקושי גרפיטי, לא רחוק מהבית שבו התגורר החוזה. כשכתב את "מדינת היהודים" לא יכול היה לדמיין שיום יבוא ובמדרגות על שמו ירד לאיטו קצין ישראלי עם עיניים חודרות שעליו פק"ל הארץ שביקש עבורנו.
אחרי שיצא מעזה יובל נזכר בחלום ישן. הוא התקשר למפקדת בסיס חוות השומר, המכשיר חיילים עם רקע מאתגר. אין לי דרישות שכר ותפקיד, אמר לה, אני מוכן גם לעמוד בש"ג.
הוא כל כך אמיץ, היובל הזה. כן עד כאב. הלוואי, הלוואי, הלוואי שהאירוע שלא מרפה ממנו היה נגמר אחרת. הלוואי שהסמ"פ שרץ לאש היה יכול להפסיק לרוץ לאש אחרי שנגמר האירוע. אבל אפשר רק מה שאפשר.
אחרי ששימש כאחראי על המעבר לקרבי בחוות השומר, יובל ייצא בקרוב ללימודים באוניברסיטה, עם מטרה ברורה. "אני אשתחרר כמפקד חוות השומר", הוא מבטיח, "כשצה"ל נותן לי גב, עם ישראל נותן לי גב".
שישה מבטים קפואים / אייל
לאן שאייל קורח הולך, הוא לוקח איתו תמונה: קולאז' צילומים של ששת לוחמי 8207, גדוד חי"ר במילואים, שנפלו בלבנון. אם הוא באוטובוס, הם איתו. אם הוא צועד לאורך הדנובה, הם שם. אם הוא מתיישב למרגלות הפרלמנט ההונגרי, ליד פסלי אריות שחורים, הם נחים גם.
הוא המ"פ, הם נפלו במשמרת שלו, וזה שהם כבר לא פה לא אומר שהאחריות הסתיימה.
יום קודם לכן, בקומה השלישית של "מרכז תרבות ישראל" בבודפשט, שבו הוצגה תערוכת צילומים של הסוכנות היהודית, נשמעו קריאות. יואו, אני לא מאמין, כאלה. אייל עמד שם מול צילום של איזה מזוקן אפור שיער, אישונים נחושים מבעד למשקפיים, בתרגיל שיקום.
האיש הזה, רוני, הציל את החיים שלי, אמר אייל, ותיאר איך כשנפצע בלבנון רוני שכב לידו וחיפה עליו. חטף כדור ברגל ופה, הוא נוגע בכתף להדגים. עכשיו, בכל מקרה, בזמן שאנחנו מסיירים בבודפשט, ובידו הקולאז', הוא מתאר ביותר פרטים את הקרב. הוא נאנח. משפשף את האף. קשה לי קצת, אומר.
26 באוקטובר, 2024. הם בדיוק יצאו להתקפה בכפר עייתרון. אליאב אביטבול, סגן מפקד הפלוגה, עלה מולו בקשר ואמר שהם מזהים תחמושת באחד הבתים. קורח מגיע. 14:31, מראה השעון. הרגע חקוק בו. גם הבית. חד-קומתי, מבואת כניסה, מסדרון מקורה, דלתות הפונות לרחוב, קיר או גג שקרס בחלקו הדרומי, שם כנראה מתחבאים שני מחבלים.
הכוח שנכנס נתקל. אייל ינהל קרב יריות על הפתח עד שייזרק הרימון. "אני לא שומע שנזרק, רק שומע פיצוץ", הוא מתאר, "עף אחורה, צריבה בין הרגליים, רואה דם, מכוון קנה לפתח. אומר 'אם יבוא מחבל, הוא לא יהרוג אותי'".
את סיפור הקרב, שיימשך שעות, הוא מגבה בצילומים וסרטונים. הנה למשל תיעוד הבית, משמאל הפתח שדרכו הכוח פרץ. "אני פוגש את אליאב בכניסה, שם עליו יד, הוא נכנס". בתמונה אחרת, הוא מצביע, הוא ורוני שחיפה עליו שכבו, עד שנגררו. פה הנשק שלי זרוק, הנה הדם, הוא מפרט ואז מתאר את התחושה: "חוסר שליטה, חוסר אונים, תסכול. מפוזיציה של מפקד שמוביל כוח - אתה זה שאמורים לטפל בו".
והנה סרטון מזמן הקרב. לוחמים דנים איך מפנים את הנופלים בזמן שהלחימה נמשכת. "אף אחד לא מת בשביל להוציא גופה", אומר אחד מהם.
ולבסוף, הקולאז'. שישה מבטים, שישה חיוכים שקפאו בזמן. רס"ן (מיל') אליאב אביטבול, סרן (מיל') הרב אבי גולדברג, רס"ר (מיל') גיא שבתאי, רס"ר (מיל') גלעד אלמליח, סרן (מיל') עמית חיות ורס"ב (מיל') שאול מויאל. "זה מלווה יום-יום, יום-יום", אומר אייל, "לפני השינה, בבוקר, אפילו כשאני שורך נעליים צבאיות, אני נזכר בפלוגה, בזה שאני יוצא ויש כאלה שלא".
מהפרלמנט, סביבנו פסלי מצביאים על סוס, יורדים לשפת הנהר. עוצרים באנדרטת הנעליים, שמנציחה את יהודי הונגריה שנורו והושלכו לדנובה ב-1945-1944. שם מכנסים מעגל עצוב וזקוף לצורך טקס. עוברי אורח נעצרים. מקשיבים. כל אחד מהלוחמים מקריא קטע זיכרון.
"אתה עושה היסטוריה", קורח מספר בהתרגשות על מחמאה שקיבל לאחרונה מאביו של אחד הלוחמים שנפלו. "זה מחזק בכך שאני מצליח לצמוח, וגם שהוא מבין שלא הכול היה בידיים שלי". ואתה מבין, אני שואל. הוא שותק לרגע. "עובד על זה", הוא משיב
ואז, בדילוג 80 שנה קדימה, שאיכשהו מתחבר, כל אחד מספר על חברים שאיבד בקרב. ובכל אותו זמן, תחת שמש ממוקדת קרניים, קורח עומד עם הקולאז' ועם ודגל נוסף, של גדוד אבשלום 1865, שהיה שותף בהקמתו.
"אתה עושה היסטוריה", הוא מספר בהתרגשות על מחמאה שקיבל לאחרונה מאביו של אחד הלוחמים שנפלו. "זה מחזק בכך שאני מצליח לצמוח, וגם שהוא מבין שלא הכול היה בידיים שלי". ואתה מבין, אני שואל. הוא שותק לרגע. "עובד על זה", הוא משיב.
פתאום סרטים ירוקים / אלמז
בכניסה לתיאטרון היהודי בבודפשט, ששמו "האמת" בתרגום מהונגרית, אין מאבטח, ועל החלונות אין וילונות. הרוח האנטי-דמוקרטית כאן נושבת בכיוון האינטרסים הישראליים, מה שהופך את הונגריה לאחד המקומות הבטוחים ליהודים בפלנטה. כרגע לפחות.
קודם לכן, במצגת שהקרינה גוסטי יהושע ברוורמן, מובילת המסע וראש המחלקה לארגון ולקשר עם ישראלים בתפוצות מטעם ההסתדרות הציונית העולמית, הוצגו נתוני סקר מ-2024 הנוגע לתחושת שייכות וזהות של ישראלים בתפוצות. רק 22 אחוז השיבו שהם מעוניינים לחזור לישראל.
ועכשיו בתוך התיאטרון, סביב שולחן מלבני ארוך, מתנהל שיח נוקב על מלכודת הקיורטוש שמציעה הארץ הזו. מובילים אותו אדם ברויר זאבי (40), מתורגמן, דיפלומט, העורך הראשי של הטלוויזיה היהודית בהונגריה; ואנדרש בורגולה (50), המנהל האמנותי של התיאטרון.
הראשון, אדם, בן להורים שעשו עלייה, חזר להונגריה בגיל 12 עם אמא, אחרי שזו גילתה כמה קשה להתגרש בישראל.
השני, אנדרש, הוא יהודי שלא ידע שהוא יהודי עד שיחת טלפון מקרית שענה לה בגיל 14, שיחה שבה חיפשו את חיים ומלכה, סבא וסבתא שלו. אנדרש הגיע לישראל כחייל בודד ועזב אחרי שמונה שנים. "בבוקר למדתי באוניברסיטת תל-אביב, ב-16:00 עשיתי חזרות בתיאטרון, ב-19:00 הצגה, ומחצות עבדתי באיזה בית מלון כשומר. הרגשתי שאין לי עתיד בישראל", הוא אומר.
ועכשיו, באופן מפוכח וקר, אדם מניח משני צידי המאזניים את השיקולים, לכאן ולכאן, להונגריה ולישראל. כלכלה, ביטחון, מימוש עצמי, קניית דירה. הונגריה הומופובית ולא מאפשרת לו ולבעלו להקים משפחה. ישראל היא מדינה שלא בדיוק יכולה להבטיח ביטחון. שלא לדבר על קושי החיים בארץ. הוא חשב לחזור יותר מפעם, בדק אפשרויות תעסוקה, אבל גילה שבישראל יש לו פחות עתיד.
הקולות מתערבבים. חבורת הלוחמים שומעים, ומתקשים לקבל. אז קשה בישראל, בסדר. קשה יש רק בלחם. ובכלל, למה שמישהו, יהודי, לא ירצה לגור בישראל? למה שמישהו לא ירצה לחלוק איתנו קבנוס בשטח כינוס? מוזר. אלה שהקריבו מגופם ונפשם למען הארץ הזו מתקשים לקבל את שיקול הביטחון כבעל משקל.
סרן אלמז: "הכמיהה לחזור לארץ צריכה להגיע ממקום שלם, מבפנים, ואז אתה מוכן לעשות כל ויתור. הסבתות שלי מספרות תמיד איך עזבו הכול כי מה שהיה להן חסר זה ירושלים"
למחרת, באוטובוס, כשמול עינינו שמיים הולכים ומאפירים, הולכים ומזדקנים, השיחה עוד מהדהדת.
אני יושב ליד אלמז פיקדו (26), סרן בפיקוד העורף. המבט השליו שלה עוקב מבעד לזגוגית אחרי הנוף האורבני המתפוגג. מה שהיה חסר לי כבעל משקל במאזן השיקולים בעד ונגד ישראל בשיחה אתמול, אני אומר לה, זה האלמנט האידיאולוגי.
"הכמיהה לחזור לארץ צריכה להגיע ממקום שלם, מבפנים, ואז אתה מוכן לעשות כל ויתור", היא משיבה, "הסבתות שלי מספרות תמיד איך עזבו הכול כי מה שהיה להן חסר זה ירושלים".
הוריה, שעלו מאתיופיה, הכירו בישראל. היא גדלה בשדרות ועד 7 באוקטובר שכרה בית בשכונת "דור צעיר" בכפר עזה. בבוקר ההוא היא ישנה בשדרות, התעוררה מהאזעקות, יצאה לצבא, ובצומת שער הנגב חיכו מחבלים.
"כשאני מתקרבת אני רואה פתאום סרטים ירוקים", היא משחזרת. "נעצרתי קצת, ואז שמעתי בום באוטו. הם פגעו בחלון האחורי מימין. עשיתי רוורס, שברתי שמאלה, עליתי על אי תנועה, נסעתי, כדורים ללא הפסקה, וסביבי הרבה שלא הצליחו לעשות את אותו הדבר. אנשים שוכבים, מראות קשים".
היא חזרה לבית בשדרות, שם הייתה נצורה עד יום שני. בצילום בטלוויזיה, היא נזכרת, קלטה את מה שנשאר מהבית בכפר עזה. למרות שלקחה רוורס וברחה, עובדה, היא כאן עכשיו, היא לא באמת ברחה. המראות, הלילות חסרי השינה, הפחדים. "וזה מורכב לי, כאילו, מורכב לבוא ולהגיד, אני הצלחתי לצאת משם ואחרים לא".
הצומת ההוא יכול להמשיך לרדוף אחריה כמה שירצה, לעזוב את ישראל זו לא אופציה. "אמא שלי, אבא שלי וסבתא שלי עשו את כל הדרך הזאת, לא כדי שאוותר", היא אומרת, הראש עוד תקוע בחלון. המבט עוד שליו.
פאזל של פציעה / מאהר
מאהר מקריא. הוא עושה את זה תוך כדי שהוא נשען על שולחן קטן. לראשו כובע מצחייה הפוך. מקל ההליכה בצד. זה מכתב מאבא. אבא צנחן שאיבד רגל במלחמת לבנון הראשונה כשעלה על מוקש, ומצא עצמו נלחם על הרגל של הילד אחרי פגיעת כטב"ם.
"בן יקר שלי", הקול של מאהר חרישי, מתרגש, "הצלחת לקום על הרגליים ולהמשיך קדימה ולהיות חלק מצה"ל. הנסיעה הזו היא לא רק חוויה מיוחדת אלא עדות לעוצמה, לאמונה ולכוחות האדירים שבך".
העיניים של מאהר לחות. שני ירחים מגלקסיה אחרת נוצצים בהן. תחתיהן חיוך שמאיץ את סיבוב כדור הארץ. מה המילים במכתב שהכי מרגשות אותך, אני שואל. "לקום על הרגליים", הוא עונה. "הייתי מורדם, כמעט קטוע. ולאבא, אין יותר יקר מילד. בזכותו אני על הרגליים. בבית החולים בנהריה הוא צעק, 'אני קטוע, אין כזה דבר שהרפואה עוד לא התקדמה'".
סביב מאהר, בשאר פינות החדר, הלוחמים האחרים. כל אחד מכונס עם מכתב מאדם שקרוב לליבו. סוג של מסר מהבית. אנחנו בסיומה של סדנה שעוסקת בג'ולי, רעייתו של הרצל, שסבלה מדיכאונות בזמן שההוא חג בעולם עם חלומות המדינה שלו. זה מעניין והכול, כאילו עצוב, אבל בסוף ג'ולי היא תירוץ לעסוק באהובי הפצועים שכאן, שמשלמים מחירים שאף אחד לא סופר, ולא תמיד מצליחים לעמוד בזה.
אחד הלוחמים, מ"פ שאיבד שמונה מחייליו מפיצוץ מטען ברפיח, מגלה לנו בזמן שאנחנו יושבים במעגל איך בתוך ההתמודדות רעייתו עזבה אותו. "אני מתה בתוכי", הוא חוזר על המילים שאמרה לו בזמן שכולנו סביבו בוכים מבפנים.
בחזרה למאהר. למחרת, בדרך מהונגריה לאוסטריה, בזמן שהאוטובוס מזדחל מערבה בקצב של ביטוח לאומי, על כביש A1, הוא משחזר את סיפור הפציעה במוצב יערה שבצפון לפני קצת יותר משנה.
השעה 5:30 בבוקר. הוא ישן בחדר מגורים, מעין מכולה, עם רנ"ג מחמוד עמרייה. ואז אזעקה. מאהר לא יזכור אותה. רק בדיעבד יידע שהייתה. מחמוד קם, מתיישב על המיטה, אומר בוקר טוב, מאהר משיב בוקר טוב, מאהר ניגש לכניסה לחדר, פותח, מתכופף לשרוך את הנעל, פיצוץ. "הבהלה שהרגשתי באותו רגע אדירה, אדירה", הוא אומר.
מחוץ לחלון האוטובוס אזור הזמן משתנה. הבריאה משילה מעליה פרטים לטובת פשטות. שדות חיטה ותירס, גלילי תבואה, טחנות רוח. מאהר מציג תמונה מאחרי הפיצוץ. הנה פה, בתקרה, חור מאיים שממנו חדר הכטב"ם, וכאן המיטה של מחמוד שלא שרד, והנה מפתן החדר, והמשקוף מחורר הרסיסים. "תמונה שמספרת את הסיפור", הוא מסכם.
לא, אני אומר. אין פה את כל הסיפור. אין הסבר לשאלה איך יכול להיות ששניים בחדר, מטר וחצי ביניהם, ולכל אחד גורל אחר. "מכתוב", למאהר אין לבטים. לפחות לא בזה, "לכל אחד הגורל שנקבע ביום שבו הוא נולד. והמכתוב שלי לא היה למות באירוע הזה".
זה משחרר, המכתוב הזה. מאשמה. משאלות שרבים באוטובוס כאן גוררים אחריהם כמו משקולת שקשורה לרגל. "אי-אפשר לנהל את החיים לפי חוכמת הבדיעבד", מאהר מסכים.
טיפות נקוות על החלון. הכביש תחתינו רטוב. האוטובוס משייט לאיטו. רק חסר שיפתח מפרש. סביבנו כולם ישנים. רק העיניים של מאהר פקוחות. הוא נשוי ואב לשלושה מהכפר סלאמה שבצפון. קצין גישוש בדואי. גשש זה אומר לשים לב לפרטים מוכמנים. צבע אבן, כיפוף ענף, צורת חור בגדר. להבדיל לפי עקבה באדמה אם זה חתול או אדם עם משקל, ואם רץ או הלך.
אולי זה הגשש שבו שלא נותן לו מנוח. שוב ושוב מאהר משחזר את רגע הפיצוץ, מלקט פרטים חדשים מהזירה שבה, בנסיבות של מכתוב, ניצלו חייו. הוא נזכר בחייל שחש לעזרתו. בדיעבד ייזכר שעזב אותו לרגע, כי רץ לאנשהו להביא חוסם עורקים. בדיעבד גם ייזכר שהיה שם עוד חייל. הוא מסתכל על המשקוף בתמונה, בוחן את גודל הרסיסים, את מיקומם. "אם הייתי עומד, זה היה פוגע לי בצוואר", אומר.
למה זה חשוב, כל הפרטים הקטנים האלה, אני שואל. "זה כמו פאזל. יש לך נקודה פה, נקודה שם, ואתה מרכיב את התמונה המלאה", הוא משיב.
רגל שמאל, יד שמאל, שברים בגב, פגיעות פנימיות, 20 ניתוחים, 11 חודשים בשיקום, חודשיים באורתופדית. בימים אלה, תוך כדי שיקום יום, הוא מתחיל תואר שני במדעי המדינה. מכיסא גלגלים עבר לקביים ואז למקל. ותכף גם זה לא יהיה, הוא מבטיח. "לילדים", הוא מוסיף, "לוקח זמן להבין שאבא לא כמו שהיה. אבא לא רץ, לא משחק איתם כדורגל, ביום הולדת בגן, במשחק הכיסאות, אבא לא יכול להרים אותם. וזה צורב את הלב".
העיניים של מאהר לחות. מה המילים במכתב שהכי מרגשות אותך, אני שואל. "לקום על הרגליים", הוא עונה. "הייתי מורדם, כמעט קטוע. ולאבא, אין יותר יקר מילד. בזכותו אני על הרגליים. בבית החולים בנהריה הוא צעק, 'אני קטוע, אין כזה דבר שהרפואה עוד לא התקדמה'"
מגיעים למעבר הגבול. יש גבולות בעולם שאין בהם מוקשים. עמדת צ'ק-פוסט קטנה, שוטר גבול, והופ, אתה במדינה אחרת. עם אותו נוף בדיוק, של טחנות הרוח וזה, רק השם אחר. בינתיים האוטובוס התעורר. ויש שירה. "עוד יותר טוב, ועוד יותר טוב", ואז מחרוזת "מרום ממרומים", ושיר סליחות.
מה לבדואי ולציונות, אני שואל. לזה יש למאהר משפט מוכן. לא כל יהודי הוא ציוני, ולא כל ציוני הוא יהודי ‑ הוא חוזר על משפט שמישהו אחר במשלחת אמר אתמול. "אתה חי פה, אתה משרת פה. אתה שותף. זה הדבר הטבעי. לבוא ולשאול שאלות, זה לא טבעי".
רובה מתחת לכרית / יקיר
יקיר, מ"פ בהנדסה קרבית, הוא אחד הטיפוסים הכי כובשים שתפגשו. באחריות בנקאית. חיוך שחונה עליו קבוע. דיבור רך כזה. עיניים ירוקות, שפגשו מוראות ובכל זאת מסמנות אותו מרחוק כמו מגדלור. והליכה קלילה כזאת, שמיטיבה להסתיר 22 רסיסים שנותרו בגוף, ושלושה חברים לפלוגה שנפלו ומקועקעים על רגל ימין, בצורת כפות דוב: סמל הפלוגה סמ"ר נריה בן דוד, שנפל ב-7 באוקטובר בקרב בבארי, סמ"ר יונתן דין חיים וסמל עוז ארדי.
אנחנו מסתובבים ליד ארמון הופבורג בלב וינה. טירה היסטורית, לא נגמרת, שסביבה מוזיאונים, מזרקות, עתיקות רומיות, שרידים מהקיסר פרנץ יוזף, אורוות סוסים ספרדיים, כאלה. קל להיבלע כאן בין אין-ספור מקלות הסלפי. ואולי עדיף. כדור הארץ לא מסביר אלינו פנים. חבורה עם רסיסים מישראל לא תרשים פה אף תייר. עבורם אנחנו סתם כאב ראש. מורכבות מהסוג שהעיניים הירוקות של יקיר פגשו לא יורדת להם טוב עם יין אדום.
יום קודם לכן, בארוחת ערב במסעדה יהודית בשם "מלכה", שגריר ישראל באוסטריה דוד רוט דיבר עם הלוחמים כאן על החשש שהאנטישמיות תישאר שנים אחרי שהמלחמה תסתיים. "זה נהיה קול להיות אנטישמי", אמר. אחר כך הוא הראה לי הודעה אישית שקיבל באינסטגרם, ממש היום, 10:51 בבוקר. "ידיך מגואלות בדם, אנחנו כבר יודעים מי אתה", איזה אנג'י אחד כתב לו באנגלית.
"אחד מני רבים", נאנח השגריר וביקש לשבת. הגב כאב. ותוך כדי הוא תיאר מציאות נוראה בווינה, מקום שאמור לזכור את ההיסטוריה שלו. השלכת ישראלים מאובר, מפיצרייה, כתובות אנטישמיות. "אומרים פה לילדים, אל תדברו עברית, אל תלכו עם כיפות".
באותו זמן, במסעדה, יקיר ישב עם הגב לקיר, הפנים לדלת. חישב מרחקים, עמדות, אפשרויות תגובה. הוא לא היה היחיד. "נשמע דפוק אבל המוח פיתח איזשהו מנגנון הישרדות", הוא מסביר בזמן שאנחנו נעים בשדרות האבן המצוחצחות של הופבורג.
8 בדצמבר, 2023. חאן-יונס. מידע על מסגד טרור. המשימה היא להשמיד אותו. נעים אליו עם כוח גולני וטנקים שמחפים מבחוץ. "אומרים שיש תחושת בטן, אז הייתה לי תחושת בטן לא טובה", יקיר נזכר, "בדרך, שני קילומטר מאיתנו, ראינו אנשים רצים".
ואז, בזמן שהם במסגד, בקומת הקרקע, נורה אליהם נ"ט, פוגע בעמוד תומך, חמישה מטרים מיקיר, מתיז רסיסים רבים. שניים נהרגים, סמ"ר יונתן דין חיים וסמל מאור כהן איזנקוט. 12 נפצעים. יקיר זוכר חצי דקה של צרחות. "לא משהו שחוויתי", הוא אומר, "התנועה הטבעית זה למשש את הגוף. אני מרגיש חום, קצת רטיבות, אבל שלם. ואז אתה מנסה לחשוב מה הלאה, ומבין שאם לא תתחיל לתת פקודות, לא יהיה הלאה".
הוא מארגן את הפצועים, מוודא שלא נשאר מאחור ציוד, מבקש מהלוחמים סביבו לוודא ירוק בעיניים, כלומר שאף אחד לא נשכח, חיפויים, פינויים, נכנס לכלי, שוב מספרי ברזל, תנועה עצובה בחזרה. בפחות כוחות ממה שיצאו. הוא ממוקד. האדרנלין, האחריות.
רק כשיגיע, וינהל ויכוח עם הרופא - כן פינוי, לא פינוי - ישים לב שגזרו לו את המדים, ויש עליו הרבה תחבושות. 26 רסיסים. בעיקר ברגל ימין, אבל גם בשמאל, בידיים, בצוואר, באף. שישה ימי אשפוז בסורוקה כשהנשק תחת הראש. "נאחזתי בו. אמרתי שאם אני מזדכה, אני לא חוזר ללחימה", הוא נזכר.
לדנובה, ביום הראשון, יקיר השליך את הצירוף "אשמה עצמית". ביקשו מילה אחת אבל זה המקסימום שהצליח. "אני לא חושב שזה משהו רע, האשמה העצמית הזאתי, אם היא מלמדת", הוא אומר, ואז מוסיף: "היא תמיד תהיה"
ואז, בדרך לשיחת עיבוד עם הקב"נית, רגע לפני שהוא חוזר לעזה, טלפון. יש לך עוד אירוע בפלוגה, מטען שהוצמד לנגמ"ש, טוס לסורוקה. "200 קמ"ש, זרקתי את האוטו על הכניסה", הוא משחזר איך פגש שם לוחמים מהצוות הקרוב אליו, סמ"פ, קשר, מגיעים פצועים.
ואיך איבד את סמל עוז שמואל ארדי, החובש הפלוגתי. "את עוז אני גייסתי", הוא מתאר, "ילד קיבוצניק, טרקטורים, גידולי שדה. ובסוף אני אחראי לדרך שלו בצבא".
השמש מעלינו, באמא שלה, מתחילה להעיק. רק אתמול היקום הצליף פה גשם, וכולנו הסתובבנו ספוגים, ועכשיו זה. לדנובה, ביום הראשון, יקיר השליך את הצירוף "אשמה עצמית". ביקשו מילה אחת אבל זה המקסימום שהצליח. "אני לא חושב שזה משהו רע, האשמה העצמית הזאתי, אם היא מלמדת", הוא אומר, ואז מוסיף: "היא תמיד תהיה".
לעיבוד שלו, לצלילה אל הנפש, המ"פ עם העיניים הירוקות עוד לא הגיע. הוא עדיין בתפקידי לוחמה. מה תמצא כשתסתכל פנימה, אני שואל. "זו שאלה שאני לא יודע לענות עליה", הוא משיב, "מניח שהמון דברים".
סביבנו מבנים עם פסלי מלאכים בלבן ומגן מוזהב. מימין קבוצת תיירים אסייתים עוצרת. ועוד אחת לפנינו. שפות מתערבבות. העולם שכאן טרוד בלדחוף קתדרלה שלמה וחיוך לצילום אחד. יקיר טרוד באיך מצמצמים שתי מילים לאחת.
זמן טוב להוציא קיטור על העולם, אם כבר התכנסנו. מה הם לא מבינים, אני שואל. "שבאמת-באמת אנחנו נלחמים ברוע", הוא משיב, "שאנחנו עושים להם טובה".
מקוששים מסקנות
יש עוד כמה דמויות במסע הזה שאי-אפשר לא לספר עליהן. למשל סא"ל עדי אטיה, שעומדת בראש ענף נכים במערך הנפגעים של צה"ל. גוף חדש, חצי שנה לערך, שמסייע לפצועים בעניינים רפואיים, טכניים, משפחתיים ולא רק. הוא עוזר להחזיק את התקווה ברגעים קשוחים, עדי אומרת.
רק שבזמן שהמטוס באוויר, מחזיקת התקווה הזו אומרת שהיא לא ישנה טוב בלילות כי הסיפורים סביבה מציפים. היא תטפל בזה יום אחד, היא מבטיחה. "אבל עכשיו זה לא הזמן".
או גוסטי יהושע ברוורמן, מובילת המסע מטעם ההסתדרות הציונית העולמית, שערב ההמראה אמרה בחשש שהיא הולכת אל הלא-נודע. כי אי-אפשר לדעת. אולי מישהו יתרסק, אולי דברים ייפתחו ואי-אפשר יהיה לסגור. בכל זאת יש פה חבורה שעברה משהו. ועכשיו, כשזמן לחזור, היא מסכמת שמעבר לצלילה לענייני הציונות, הדבר הכי משמעותי שקרה פה זו הלגיטימציה. לגיטימציה של הלוחמים להיות חלשים, להגיד כן, קרה לי משהו.
"הם אמרו את זה באלף ואחת צורות", גוסטי אומרת, "הם אמרו, אנחנו יכולים לדבר על הדברים הכי עמוקים, לשרוד אותם ולצאת מחוזקים".
תכף טיסה LY364 תפלס דרכה בתוך ענני לילה כהים. חומלים. אייל יעלה למטוס, יתיישב, לצידו שישה. אלו שנפלו תחתיו בלבנון. "הם תמיד איתי, יושבים לידי, מדברים", יאמר. ואז יוסיף: אחריות זה לכל החיים
זהו. זמן לחזור הביתה. אנחנו עכשיו בשדה התעופה בווינה. טיימינג טוב לקושש מסקנות. למשל מיובל, ההוא עם המבט הרציני והפק"לים, שאומר שלא תיכנן ככה להיפתח אבל אחרי ששמע את האחרים, הוא מבין שהוא לא סוחב לבד. או יקיר, מ"פ ההנדסה הקרבית, שחוץ מזה שפתח במסע הזה דברים שהיו מוסלקים בנפש, מגלה שמצא תשובות בעניין הלמה האישי. למה הקריב כל כך, ולמה בחר להמשיך להילחם.
או אלמז, שמדברת על ציונות חדשה. כזו שהמהות שלה היא לא רק להילחם על הבית, אלא גם להפוך אותו למקום יותר טוב. או מאהר, בדואי שמצהיר שהוא מעריץ את הרצל. "תחשוב, בן אדם הוגה רעיון, מגייס אומה, מצליח. תחשוב על אנשים בגילו. איזה חזונות יש להם?"
או אייל קורח, שעכשיו ממתין למטוס. הוא יושב על כיסא בשער D28, בידו ספר, "לישון עם נעליים", שכתב ארז כ"ץ, מג"ד בחטיבת גבעתי. ממש בתחילת הספר, אייל אומר, מתוארת תקרית במוצב בלבנון. שלושה הרוגים. "זה מזכיר את הסיפור שלי, אז אני נאחז בזה", הוא אומר.
ותכף טיסה LY364 תפלס דרכה בתוך ענני לילה כהים. חומלים. אייל יעלה למטוס, יתיישב, לצידו שישה. אלו שנפלו תחתיו בלבנון. "הם תמיד איתי, יושבים לידי, מדברים", יאמר. ואז יוסיף: אחריות זה לכל החיים.
פורסם לראשונה: 00:00, 24.10.25
