"לראשונה בתולדות המדינה, ציינו שנתיים למלחמה שעדיין מתקיימת, כשאזכרות השנתיים התקיימו לצד אזכרות שנה, לצד אזכרות חודש, וגם לצד שבעות ואפילו לוויות חללים שנפלו בתחילת אוקטובר 2025".
כך מתארת אל"מ מיטל סמט-כהן, ראש מחלקת נפגעים בצה"ל, את מה שנדרש ממנה כחלק מתפקידה האחראי והתובעני מאין כמותו.
אל"מ סמט-כהן עומדת בראש המחלקה האמונה על ליווי משפחות שכולות ועל הטיפול הראשוני בהן, מרגע קבלת הבשורה המרה על נפילת הבן או הבת.
"אני בת 41 וכבר כמעט 24 שנים קצינת נפגעים. התגייסתי במודע כדי להיות שם עבור המשפחות ברגעים הכי קשים שלהן. אבא שלי הוא נכה צה"ל, גדלתי ב'בית הלוחם', ואני יודעת על בשרי עד כמה ליווי הנפגעים הוא משמעותי".
ארבע שנים שירתה בענף הנפגעים, ואז נפצעה קשה מאוד בתאונת דרכים, כאשר הייתה בדרכה למחנה "פלוגות". ברגע אחד, מצאה את עצמה קצינת הנפגעים המוערכת במחלקת השיקום לצד פצועי צה"ל.
"הייתי אז קצינת נפגעים בחטיבת גבעתי שמלווה את הפצועים ומבקרת אותם במחלקת השיקום, ופתאום אני זו ששוכבת בחדר לידם וצריכה בעצמי שיקום. השיקום הקשה שלי נמשך שנה, כולל ישיבה בכיסא גלגלים, אבל היה לי ברור שאני לא מוותרת וחוזרת לשירות צבאי".
"ענף ליווי פצועים ונכים הפך עם פרוץ המלחמה למחלקה שנקראת מחלקת הפצועים והשו"ן, ולמרות שלא היינו ערוכים לתרחיש כזה של כל כך הרבה חללים ביממות ספורות, עדיין הקפדנו שהמשפחות ימשיכו להרגיש את הליווי שלנו הכי מקרוב"
לצבא זה היה קצת פחות ברור. לא באמת הסכימו לקבל אותה בחזרה, אבל היא התעקשה עד שמצאה מפקד שנעתר לבקשתה. היא חזרה לאט, לפרקי זמן קצרים, עדיין בכיסא גלגלים, ונזכרת היום עד כמה הצבא לא היה מונגש אז, ואיזה שינוי חל בשטח. "אם תשאלי עליי, אז יגידו לך שאני הייתי קצינת הנפגעים שמסתובבת עם קביים בבתי העלמין", היא אומרת בחיוך.
מרוץ מול הרשתות
רגע מכונן בקריירה שלה היה כשבגיל 37, כבר נשואה לאבי, שוטר בשטח (השניים הורים לשלושה ילדים), נקראה להקים את הענף לליווי פצועים ונכים בתוך מערך הנפגעים של צה"ל, ענף שלא היה קיים עד אז.
היה זה לאחר פציעתו של איציק סעידיאן, ואז גם עלתה לדרגת סגן אלוף. חודש לפני פרוץ המלחמה, מונתה לראש ענף קשר למשפחות השכולות במערך הנפגעים של צה"ל.
איזה תזמון.
"את מספרת לי? אבל אז הבנתי עד כמה הענף שהקמתי בשנת 2021, היה כל כך משמעותי לתפקוד שלנו ב'חרבות ברזל'. הענף הפך עם פרוץ המלחמה למחלקה שנקראת מחלקת הפצועים והשו"ן, ולמרות שלא היינו ערוכים לתרחיש כזה של כל כך הרבה חללים ביממות ספורות, עדיין הקפדנו שהמשפחות ימשיכו להרגיש את הליווי שלנו הכי מקרוב", היא מדגישה.
לצורך כך, גויסו מאות אנשי מילואים לצוותי המודיעים הראשונים שדופקים על הדלת. "מהרגע שבו קצין הנפגעים נכנס לבית, אנחנו נמצאים לצד המשפחה ומלווים אותה לאורך החיים, אנחנו איתם". היא אומרת, ומציינת שיש לה מסר חשוב מאוד להעביר לציבור: "כשאנחנו נערכים לדפיקה על דלת המשפחה כדי לבשר את הבשורה המרה, אנחנו נמצאים במרוץ מול המידע שעולה ברשתות.
"אנחנו פועלים בשיא האחריות כדי לברר שאנחנו מול הדלת הנכונה, וחשוב שהמשפחה תקבל את הבשורה המרה באופן האינטימי והאחראי ביותר. ולכן, אני קוראת לציבור לא להפיץ מידע שחס וחלילה יגיע למשפחות לפני שאנחנו נספיק להגיע אליהן".
מה את שומעת על הרגעים האלה שלפני הדפיקה ממי שממלאים את התפקיד הכל כך קשה הזה?
"וואו", היא לוקחת נשימה עמוקה. "קודם כל אגיד שמי שדופק הם אנשי ונשות מילואים, שעושים את התפקיד הזה בהתנדבות. משיחות איתם אני שומעת איך רגע לפני הדפיקה הבטן מתהפכת להם. הם עומדים ומיישרים את המדים ולוקחים נשימה, ואז דופקים.
"אלה רגעים מאוד מתוחים, כי המתנדבים שלנו לא יודעים מה הם יפגשו מאחורי הדלת. אולי אישה מיניקה? אולי ילדים קטנים? אולי הורים מבוגרים?".
3 צפייה בגלריה
"יש חללים שהיו עמוק בלב שלי עוד לפני שנפלו". הלווייתו של מפקד חטיבת הנחל, אל"ם יהונתן שטיינברג ז"ל
(צילום: אלכס קולומויסקי )
יש מישהו שנכנס לך ללב באופן מיוחד?
"יש חללים שהיו עמוק בלב שלי עוד לפני שנפלו, עכשיו אני אתחיל לבכות זה לא נעים", היא אומרת. "מח"ט הנח"ל יונתן שטיינברג, יוני, שיצא להילחם לצד הפקודים שלו ונפל ב-7 באוקטובר, יוני היה חבר שלי מהנח"ל, והמחויבות שלו למשפחות השכולות הוא משהו שמתווה לי את הדרך.
"לאורך השנים נכנסו לי ללב כל כך הרבה פנים ושמות ואנשים שהצטערתי שלא זכיתי להכיר אותם בחייהם, אבל הכרתי לצערי במותם".
הקול האחרון של החללים
אחד הדברים שסמט-כהן ואנשיה הבינו במלחמה הנוכחית, הוא את כוחה של קהילה. למשל, החשיבות שבתמיכה בקהילת הסבים והסבתות השכולים, דבר שלא נעשה עד היום.
"לצערנו, המספרים הגבוהים של הנופלים והנופלות הם שחידדו לנו את הצרכים הללו. כמערכת, מעולם לא הסתכלנו עליהם. לא חשבנו שהם חווים כאב כפול - מצד אחד הם איבדו נכד אהוב שהם היו מעורבים בגידול שלו, ופעם שנייה רואים את הבן או הבת שלהם בצער וחוסר אונים כל כך גדול.
"בעבר הייתה לנו אלמנה בהיריון פעם בהרבה מאוד זמן, היום יש לנו עשרות צעירות שהתאלמנו כשהיו בהיריון. אנחנו מעניקים מענים רגשיים, וגם מענים טכניים כמו אחות לילה או כל עזרה אחרת שתחליף את תפקידיו של בן הזוג שנפל".
"מי שדופק בדלת הם אנשי ונשות מילואים, שעושים את התפקיד הזה בהתנדבות. משיחות איתם אני שומעת איך רגע לפני הדפיקה הבטן מתהפכת להם. הם לא יודעים מה הם יפגשו מאחורי הדלת. אולי אישה מיניקה? אולי ילדים קטנים? אולי הורים מבוגרים"
דוגמה נוספת היא עניין החליצה. בעבר, היה מדובר במקרה בודד פעם בכמה שנים של אלמנה ללא ילדים שהזדקקה לחליצה. הפעם, אומרת סמט-כהן, הצבא מתמודד עם כמעט 20 נשים צעירות שהתאלמנו כשהן ללא ילדים, ונזקקות לתהליך חליצה. ביחד עם הרבנות, מבצעת המחלקה שלה תהליך שמלווה אותן במהירות וביעילות.
וגם להתקדמות הטכנולוגית יש ביטוי כיום, למשל בבקשות התכופות של משפחות הנופלים לקבל הקלטה אחרונה בקשר של היקר שנפל, צילומים אחרונים שלו מהשטח ועוד. "בעבר זה לא היה נהוג, אבל היום אנחנו נותנים לשמוע את הקול האחרון של הבן או הבת, ולמשפחות זה כל כך משמעותי".
פורסם לראשונה: 00:00, 12.11.25
