על השאלה מה משותף לגן ילדים, לשכת רווחה ברשות מקומית ופנימייה שאליה מגיעים ילדים שהוריהם מתקשים לגדלם - יש יותר מתשובה אחת נכונה. הראשונה: בכל אחד מהמקומות האלה יש מחסור גדול בעובדות ובעובדים. השנייה: כל אחד מהמקומות הללו מספק שירות חברתי חשוב, שקשה להתווכח על מידת נחיצותו בחברה. השלישית: רוב העובדים במקומות הללו הן בכלל עובדות.
מערכות הרווחה, החינוך והבריאות מרכיבות את השירותים החברתיים בישראל - אותם מוסדות ציבוריים האמונים על שלומם ורווחתם של האזרחים ברגעים שבהם הם זקוקים לכך ביותר: פעוטות וילדים, נוער בסיכון, אנשים עם מוגבלות, קשישים וחולים.
כמיליון עובדים ועובדות מועסקים במגזרי השירותים החברתיים השונים, כרבע מכלל המועסקים במשק, אך כבר שנים שמרבית מקומות העבודה הללו סובלים ממחסור חמור בעובדים.
"המערכת לא מצליחה לספק שירות נאות - בחלק מהתחומים המצב עוד סביר אך הוא הולך ומידרדר, ובתחומים אחרים כבר היום הוא מתחת לכל ביקורת", אומרת יערה מן, חוקרת ומנהלת מחלקת מחקרי המדיניות בקרן "ברל כצנלסון".
המצב הולך ומידרדר
מחקר חדש שכתבה מן, "מקצועות עדיפות לאומית - שיקום וחיזוק החזית החברתית בישראל", מתחקה אחר שורשי המשבר בכוח האדם בשירותים החברתיים בישראל, ומנסה להבין אותו מזווית אחרת - הזווית המגדרית.
"צווארון ורוד" הוא הכינוי למקצועות שבהם יש רוב נשי מובהק: מורות וגננות, עובדות סוציאליות ואחיות. למעשה, זהו המצב בכל מקצועות השירותים החברתיים בישראל, מלבד שלושה יוצאי דופן: רופאים, מרצים באקדמיה ורופאי שיניים. מקצועות ה"צווארון הוורוד", מתאפיינים בשכר ובמעמד נמוכים ביחס לענפי תעסוקה אחרים.
לאורך השנים הצביעו מחקרים גם על תהליך של "הפחתת ערך": ככל שיותר נשים נכנסות למקצוע שנחשב בעבר "גברי", כך גם השכר הממוצע בו יורד.
השכר הנמוך קשור גם בסוג האוכלוסייה שבה מטפלות עובדות ה"צווארון הוורוד": ככל שהאוכלוסייה סובלת ממעמד נמוך יותר - למשל עניים, סיעודיים ואוכלוסיות בסיכון - "קל" יותר להפחית בשכר למי שאמונות על הטיפול בה.
חשיפה גבוהה לאלימות
זה לא רק השכר הנמוך: העובדות במקצועות ה"צווארון הוורוד" נאלצות להתמודד עם מעמד ציבורי ירוד, עומס הולך וגדל, שחיקה גבוהה ביחס למקצועות אחרים וחשיפה גבוהה יחסית לאלימות מצד האוכלוסייה שהיא משרתת.
סקר של הלמ"ס מהשנים האחרונות העלה כי כ-18% מעובדות מערכת החינוך, וכ-24% מעובדות מערכות הבריאות והרווחה, חוו אלימות מילולית בשנה שקדמה למענה על הסקר - לעומת כ-12% בלבד בקרב עובדי הסקטורים האחרים. גם סוגים אחרים של אלימות נפוצים יותר בקרב עובדות השירותים החברתיים.
"מיעוט התקנים והקושי לגייס עובדות בתנאי המגזר הציבורי, דוחקים את מקבלי השירות עצמם לחפש מענה במגזר הפרטי. כך, למעשה, מדובר במעגל שמזין את עצמו, ובה בעת מרוקן את המגזר הציבורי מנשות מקצוע בעלות ותק וניסיון משמעותיים"
בעבר, למרות השכר הנמוך והתנאים הלא פשוטים, נמצאו מספיק עובדות שיאיישו את המשרות הללו: "המערכת התבססה על כך שנשים יגיעו, ו'לא נורא שתרוויחי פחות כסף' - בגלל השעות הנוחות, תחושת השליחות והעובדה שהמקצועות האלה דורשים יכולות שנתפסות כ'נשיות'", אומרת מן.
אך בשנים האחרונות, המחסור ההולך ומחמיר בכוח אדם במסגרות החינוך והרווחה מעיד על שינוי מגמה: "בגלל השחיקה בשכר, ובגלל סיבות סוציולוגיות כמו כניסתן של יותר ויותר נשים לתחומים שנחשבו בעבר 'גבריים', פחות נשים מסכימות להיכנס למקצועות האלה", אומרת מן.
כך נוצר מצב של "גירעון טיפולי": האוכלוסייה גדלה, והצרכים הולכים ומתרבים, בעיקר על רקע המלחמה, אך מעט מדי עובדות ועובדים חדשים נכנסים לתחומי הטיפול והרווחה. גם מי שכבר בחרו לעסוק בתחומים הללו, למשל סטודנטיות לעבודה סוציאלית או פסיכולוגיות בשירות הציבורי - בוחרות יותר ויותר לעזוב את המערכת הציבורית לטובת השוק הפרטי.
"עובדות רבות מתארות את המעבר ככזה שנעשה בלית ברירה, משום שלא ניתן להתפרנס בצורה מכבדת במגזר הציבורי", נכתב בנייר, "מהצד השני, מיעוט התקנים והקושי לגייס עובדות בתנאי המגזר הציבורי, דוחקים את מקבלי השירות עצמם לחפש מענה במגזר הפרטי. כך, למעשה, מדובר במעגל שמזין את עצמו, ובה בעת מרוקן את המגזר הציבורי מנשות מקצוע בעלות ותק וניסיון משמעותיים".
3 צפייה בגלריה
מעמד ציבורי ירוד, עומס הולך וגדל, שחיקה גבוהה ביחס למקצועות אחרים וחשיפה גבוהה יחסית לאלימות. אשת צוות סיעודי בבית חולים
(צילום: ירון ברנר)
ככל שיותר נשות מקצוע עוזבות את התחום, העומס על מי שנותרו רק גדל - והמעגל נמשך.
"חברה תלויה בשירותים החברתיים בשביל העתיד שלה", אומרת מן, "המדינה צריכה לחשוב עליהם מחדש, ולהבין שאלה מקצועות שצריכים לקבל עדיפות - כדי שעוד אנשים ונשים ייכנסו לתחומים האלה".
דרושה החלטת ממשלה
מלבד ההצעה המובנת מאליה להעלות את שכר העובדים והעובדות בתחומים הללו, כך שידביק את קצב שחיקת השכר ביחס למקצועות אחרים בשוק הפרטי, מציע המחקר גם דרכים נוספות להתמודד עם המחסור: להעביר החלטת ממשלה שתקבע את מקצועות החזית החברתית כ"מקצועות עדיפות לאומית" - בדומה להשקעה הממשלתית לאורך השנים בקידום מקצועות ההיי-טק והתעשיות הביטחוניות.
"נייר זה מציע להגדיל באופן משמעותי את ההשקעה הממשלתית הישירה בסקטור השירותים החברתיים, ולהתייחס אל הצלחתו כאל משימה לאומית ראשונה במעלה", נכתב במחקר; "השקעה בשירותים כמו בריאות ציבורית ושירותי רווחה, מונעת החמרה בקשיים ומאפשרת למי שנהנים מהשירותים הללו להשתלב בחברה ובכלכלה בעתיד".
"אם הממשלה תעשה מספיק על מנת להעלות את קרנם של המקצועות הללו, בעיית המחסור תיפתר מאליה - יבואו נשים שלא מוכנות לעבוד יותר בתנאים הנוכחיים, ויבואו גם גברים. כשלמקצוע יש יוקרה - יש תחרות. וכשיש תחרות, הגברים באים"
השינוי יגיע, אומרת מן, לא מ"סתימת חורים" באמצעות פתרונות קלים כמו הכנסת מורות חסרות הכשרה למערכת החינוך, אלא מפתרונות ארוכי טווח: הקטנת העומס המוטל על המורות, הגננות, הסייעות והעובדות הסוציאליות, והגדלת ההשקעה הציבורית בתחומים הללו כדי להעלות את קרנם.
"צריך להעדיף שיקולים ארוכי טווח", אומרת מן. "אם הממשלה תעשה מספיק על מנת להעלות את קרנם של המקצועות הללו, בעיית המחסור תיפתר מאליה - יבואו נשים שלא מוכנות לעבוד יותר בתנאים הנוכחיים, ויבואו גם גברים. כשלמקצוע יש יוקרה - יש תחרות. וכשיש תחרות, הגברים באים".
פורסם לראשונה: 00:00, 18.11.25
