שום דבר ייחודי לא ניכר לעין בחבורת הנערות והנערים שהתכנסה השבוע בשעת ערב במתנ"ס בנתניה. זה היה עוד מפגש חברתי בעוד מרכז קהילתי בישראל: כיסאות הפלסטיק במעגל, שולחן ועליו חטיפים ושתייה ממותקת, סמול-טוק על בית הספר שהתחיל בשבוע שעבר ועל אדי הזיכרונות מהחופש הגדול.
גם משחק שבירת הקרח שאחריו לא הסגיר דבר ייחודי. "הרוח נושבת על מי שלובש ג'ינס", אמרה אחת הנערות, וכל מי שענה להגדרה מיהר לקום ולהחליף כיסא עם חברו.
גלריה
כאן חרדה, דיכאון והתמודדות רגשית הם לא דבר להתבייש בו. קבוצת "עמיתים לנוער" עם הרכזת ענבל יובל
(מיקי שמידט)
רק מי שמכיר אותם מקרוב יודע שלפעמים, ברגעים של חסד, המשחק הזה יכול לחשוף אמיתות עמוקות יותר. באחד המפגשים האחרונים בשנה שעברה, כשהלבבות כבר היו פתוחים והאמון גבוה, פתאום זה קרה.
"פתאום זה היה כזה: 'הרוח נושבת על מי שבחינוך המיוחד, על מי שהיה במיון פסיכיאטרי, על מי שמטופל במרפאה לבריאות הנפש'", משחזרת ענבל יובל, רכזת הקבוצה. "זה הגיע מהנערים. התחיל רצון קצת להיחשף יותר".
מחוברים יותר לרגש
הקבוצה היא קבוצת "עמיתים לנוער", תוכנית שמפעילה החברה למתנ"סים, המיועדת לנערות ונערים שמתמודדים עם קשיים נפשיים ובידוד חברתי.
יעל (שמות הנערים והנערות בכתבה בדויים) בת ה-17, הגיעה לכאן אחרי תקופה של דיכאון וקושי מתמשך להשתלב בבית הספר; מור, גם היא בת 17, השתחררה מהמחלקה הפסיכיאטרית שבה התאשפזה בעקבות הפרעות אכילה, והגיעה כיוון שהוריה חיפשו עבורה מקום שבו תוכל להמשיך לקבל תמיכה; וליאל החלה לסבול מחרדה חברתית בתקופת הקורונה, והתקשתה להשתלב בבית הספר. "הייתי מתחבאת בשירותים בגלל החרדה, והמורים לא ידעו איך להתמודד עם זה", היא משתפת.
ענבל יובל, רכזת הקבוצה: "הם רגישים, אז הם נפגעים יותר וקשה להם בסיטואציות מסוימות. אבל הם גם נעשים מחוברים יותר לרגש. זו ביצה ותרנגולת"
הן הגיעו לקבוצה בהמלצת המטפל או המטפלת שלהן - פסיכולוגית או פסיכיאטר - או בהפניית היועצת בבית הספר. לפעמים, השמועה על הקבוצה נפוצה מפה לאוזן. כך או כך, המקום הזה הוא "המרחב הבטוח שלנו", אומרת יעל.
ההצהרה הזאת מקבלת גיבוי במציאות זמן קצר לאחר מכן, כשאחת הנערות מתחילה לחוש הצפה רגשית ומבקשת לצאת החוצה. אחת מחברותיה ממהרת אחריה, לוודא שהיא בסדר.
כאן חרדה, דיכאון והתמודדות רגשית הם לא דבר להתבייש בו, אלא הנחת היסוד. זה כוחם של הילדים הללו, וגם מקור הקושי שלהם. "ביצה ותרנגולת", מגדירה זאת הרכזת יובל. "הם רגישים, אז הם נפגעים יותר וקשה להם בסיטואציות מסוימות. אבל הם גם נעשים מחוברים יותר לרגש".
הרגישות ההדדית גבוהה, וזה המקום שבו נחשפת הייחודיות שבמפגש הזה: יובל לא צריכה להרים את הקול, לא נדרשת להעיר למישהו. כל מי שנמצא כאן למד בחייו הרבה על הצורך בהכלה וברגישות.
גם היא עצמה, כרכזת התוכנית, עברה דבר או שניים בחייה, והסיפור האישי שלה הוא שהוביל אותה לכאן: היא גדלה אצל אם שהתמודדה עם מאניה דיפרסיה, אך המחלה הייתה "מושתקת, מוסתרת מאוד במשפחה שלנו".
בשלב מסוים מצבה של אמה החל להתדרדר. "היה היפוך תפקידים ביני לבין אמא שלי - הרגשתי שאני אמא שלה. אבל לא ידעתי לתת לזה שם, כי הכול הוסתר ממני".
ההתמודדות שלה כנערה כללה אז פגיעה עצמית והרבה מאוד אשמה. כשהייתה בת 14.5, אמה התאבדה ומצבה הנפשי של יובל התדרדר. "אובחנתי עם דיכאון, חרדה, פוסט-טראומה מורכבת. אני יודעת שזו התמודדות שתלווה אותי".
אלא שהיא, בשונה מאמה, הרגישה שיש לה אפשרות לשתף במצבה ולתת שם להתמודדות. וזה, מבחינתה, מה שעשה את ההבדל ואיפשר לה להחזיק את הראש מעל המים גם בתקופות הקשות ביותר.
לא מרחב טיפולי, אלא הזדמנות להתנסות בסיטואציה חברתית במרחב בטוח ומכיל
(צילום: שירה קדרי-עובדיה)
היום, כשהיא בת 23 וסטודנטית לטיפול באמנות, היא מוצאת משמעות בעזרה לנערות ולנערים שמתמודדים בעצמם עם מצבים קשים.
"אני עדיין עובדת על הפצעים האישיים שלי. וזה מה שנותן את האפשרות להחזיק מורכבות של אנשים אחרים. להגיד שזה לא פוגש אותי לפעמים? זה פוגש אותי. כשהם בדיכאון ולא יוצאים מהמיטה, כואב לי גם כי אני זוכרת את עצמי במקום הזה. זה מאפשר לי להיות מולם בהבנה עמוקה, כנראה יותר ממי שלא עברו את זה".
חלק ממשתתפי הקבוצה מכירים את סיפורה, אחרים לא ממש מודעים לכך. כך או כך, היא מרגישה שהרקע שלה עוזר לה להבין אותם טוב יותר.
"מעבר מטלטל וקשה"
ליובל, כמו גם לנערות המשתתפות בתוכנית, חשוב להדגיש שהמרחב הזה אינו טיפולי: השיחה על התהומות העמוקים ביותר - מפגיעה עצמית ועד אובדנות - מתנהלת כאן בזהירות, אם בכלל. המנדט הזה שמור לחדר הטיפולים, וכל מי שכאן מטופל באופן כזה או אחר.
הקבוצה נועדה לספק צרכים אחרים: מפגש עם קבוצת השווים, פנאי, הזדמנות להתנסות בסיטואציה חברתית במרחב בטוח ומכיל.
"לעזור להם לפתח קשר של אמון עם דמויות בוגרות"
(צילום: Shutterstock)
לא מעט מהנערים והנערות כאן הם בוגרי חרם חברתי, חלקם הסתגרו בבית חודשים ארוכים על רקע ההתמודדות הנפשית שלהם. "המעבר לחטיבה היה בשבילי מטלטל וקשה", משתפת אריאלה, כיום תלמידת י"ב. "הנפילה באה ב'בום'".
מור, נערה נוספת בקבוצה, זוכרת שאחרי האשפוז היא הייתה "בן אדם סגור ושקט, חרדתי".
מודל ההפעלה של התוכנית מבוסס על שילוב בין הפעילות הקבוצתית, שבה יש לנערים ולנערות הזדמנות פשוט להיות ולפעול ביחד. השבוע, הפעילות הוקדשה להכנת לוכדי חלומות. יש משהו מרגיע בליפוף החבלים סביב החישוק, ויובל מנצלת את היצירה גם כדי לדרבן את הנערות והנערים לחשוב על החלום שלהם לשנה הקרובה.
נדבך נוסף של התוכנית הוא מפגש אישי עם הרכזת, וכן מפגש שבועי עם חונך. "זה נוער שמגיע לכאן פגוע מאוד מהמערכת ומעולם המבוגרים", אומרת יובל, "המטרה היא לעזור להם לפתח קשר של אמון עם דמויות בוגרות".
"במשרד החינוך לא יודעים לספק מענים מחוץ לגבולות בתי הספר, ובמשרד הרווחה מפעילים פנימיות פוסט-אשפוזיות (שגם הן מתמודדות עם רשימות המתנה ארוכות) - אבל מה קורה עם מי שרוצה ויכול לחיות בקהילה, ורק צריך מענים מתאימים?"
רותם מספרת שהגיעה לכאן בנסיעה ארוכה ממקום מגוריה בגוש דן. עבורה, המפגשים בתוכנית שווים כל רגע של נסיעה. תקופה ארוכה מאוד היא לא יצאה מהבית, אחרי שנתקלה בבית הספר בקשיים חברתיים משמעותיים. "לא הצלחתי למצוא חברים", היא אומרת בקצרה, וניכר שמאחורי המשפט הקצר הזה יש סיפור ארוך וכואב.
הנסיעה הארוכה של רותם מגוש דן לנתניה מדי שבוע, חושפת טפח בלבד מהבור העצום שקיים במענים לבני ובנות נוער המתמודדים עם קושי נפשי בישראל של שנת 2026.
"עמיתים לנוער" אינה מתוקצבת באופן קבוע בידי שום גורם ממשלתי, ולאחר שזכתה במשך תקופה לתקצוב זמני (מפעילי התוכנית מציינים לטובה את מאמציה של ח"כ מיכל וולדיגר בנושא), היא נסמכת כיום על כספי פילנתרופיה בלבד.
המצב הזה מאפשר הפעלה של ארבעה מוקדים בלבד של התוכנית, עבור כ-120 נערות ונערים בסך הכול. טיפה בים ההתמודדות הנפשית של בני הנוער הישראלים.
התורים ארוכים מאוד
ההגדרה של התמודדות נפשית חמקמקה, ובהתאם לכך קשה לשער כמה נערות ונערים נושאים אותה. אך אין מחלוקת על כך שהקושי גדול, וכי לתקופת הקורונה והמלחמה שהגיעה מיד אחר כך, יש חלק משמעותי בכך.
דוח ה"מועצה לשלום הילד", שפורסם בחודש אפריל האחרון, הראה כי מגמת העלייה בשיעור הילדים הסובלים מדיכאון וחרדה, נמשכה גם בשנה השנייה מאז פרוץ המלחמה.
הנתון הזה מגובה בשורת מחקרים נוספים, שמלמדים על מגמה דומה: בכל כיתה בישראל כיום אפשר למצוא נערים ונערות שמתמודדים עם חרדה, דיכאון וקשיים משמעותיים נוספים. התורים במרפאות בריאות הנפש ארוכים מאוד, ואשפוז מספק מענה לתקופה מוגבלת.
הנוער מדוכא - והמשרדים מגלגלים ביניהם אחריות
(תמונה: Shutterstock)
בעוד שמתמודדי נפש בוגרים זכאים לתקצוב ממשלתי שמאפשר להם לצמוח בהתאם לצורך הגובר, לקבוצת הנערים אין מקור תקציבי.
"המשרדים מגלגלים ביניהם אחריות", אומר אדם שמכיר את התחום מקרוב. "כל דיון בניסיון להרחיב את המענים הנפשיים בתחום הפנאי, חוזר לשאלה 'של מי הילד הזה'.
"במשרד החינוך לא יודעים לספק מענים מחוץ לגבולות בתי הספר, ובמשרד הרווחה מפעילים פנימיות פוסט-אשפוזיות (שגם הן מתמודדות עם רשימות המתנה ארוכות) - אבל מה קורה עם מי שרוצה ויכול לחיות בקהילה, ורק צריך מענים מתאימים?".
ממשרד החינוך נמסר:
"משרד החינוך עוסק גם במענים בלתי פורמליים לבני נוער המתמודדים עם קשיים נפשיים, הן באמצעות מענים ייעודיים והן באמצעות שילובם במסגרות החינוך הבלתי פורמלי, ובהן תנועות הנוער.
"זאת כחלק מתפיסה מקצועית הרואה ברצף שבין המסגרת החינוכית, שעות הפנאי וההשתלבות בקהילה מרכיב חשוב ברווחתם, בהתפתחותם ובשילובם של התלמידים".
ממשרד הרווחה והביטחון החברתי נמסר:
"אנו מפעילים מגוון רחב של תוכניות ומענים המעניקים מענה הוליסטי לצרכים, לאתגרים ולמצבי סיכון שונים בקרב בני ובנות נוער. בני נוער המתמודדים עם קושי נפשי, משתלבים באופן מלא בתוכניות ובמענים שמפעיל המשרד בקהילה".
ממשרד הבריאות נמסר:
"המענים עבור בני נוער ניתנים במסגרת מערכות הבריאות, הרווחה והחינוך, בהתאם לצרכים ולתחומי האחריות של כל מערכת, עם שיתופי פעולה יומיומיים הן ברמת מטה והן סביב כל מקרה פרטני.
"שירותי השיקום שמעניק משרד הבריאות מוסדרים בחוק שיקום נכי נפש בקהילה, וניתנים בהתאם להוראות החוק לבני 18 ומעלה בלבד".
פורסם לראשונה: 00:00, 09.09.26
