בשיתוף המחנה הישראלי
בשבוע שבו מתכנס הקונגרס הציוני – הגוף העליון של העם היהודי – ניצבים המוסדות הלאומיים של ישראל והיהודים בפרשת דרכים, על סף משבר אמון היסטורי. תחת הנחות שמרניות, גופים אלה מנהלים נכסים ציבוריים בשווי כ-30 מיליארד דולר - נכסים השייכים לכלל הציבור היהודי העולמי. נציגי AID Coalition, החתומים על מאמר זה, יוצאים השבוע לקונגרס הציוני. זהו כנס של נציגי העם היהודי בישראל והתפוצות בו ייקבעו, בין השאר, הרכב הנהגת המוסדות הלאומיים – אותם גופים המנהלים כאמור נכסים ששייכים לכלל העם היהודי בעולם.
במילים אחרות, השאובות מן העולם העסקי, הרי שלכל יהודי בעולם יש מניות לכאורה בשווי של 2,000 דולר בנכסים הללו. התשואה השנתית מהם מניבה תקציב שנתי של 1.5 מיליארד דולר לשנה, המושקעים לכאורה חזרה בניהול הנכסים, ובהגדלתם. זהו הון פילנתרופי־לאומי אדיר שנצבר במשך דורות, כדי לשרת את כלל העם היהודי ואת מדינת ישראל.
3 צפייה בגלריה
נשיא המדינה באירוע גאלה לציון 125 שנה לקונגרס הציוני בבאזל, שווייץ
(צילום: חיים צח, לע״מ)
בלי שינוי מהותי בניהול, בשקיפות, באחריות ובמניעת שחיתות, ההון הזה יישחק ויתמסמס עד כדי סכנת קריסה תפקודית עד שנת 2048 – שנת המאה למדינה. זהו לא תרחיש תיאורטי; זו מציאות שמתחילה כבר עכשיו - בשחיקת אמון, מינויי מקורבים וערפול ניהולי. לאורך השנים המבנה הפוליטי המסורבל, מינויי המקורבים והיעדר הבקרה הפכו את המערכת למיושנת ומסוכנת לעצמה. כמו בכל ארגון גדול ללא שקיפות ועם כוח ריכוזי, הפער בין ההצהרות למציאות הולך וגדל.
דרוש: מנגנון בדיקה עצמאי
הקונגרס הציוני הוא הגוף העליון והמחוקק של התנועה הציונית והארגון הציוני העולמי (WZO). הקונגרס מתכנס אחת לחמש שנים, קובע את מדיניות התנועה, ובוחר את מוסדות ההנהגה ואת חברי המועצה הציונית הכללית. לקונגרס ולגופים הנבחרים בו יש השפעה ישירה על הנהגת המוסדות הלאומיים ופעולותיהם – הארגון הציוני העולמי עצמו, הסוכנות היהודית, הקרן הקיימת לישראל (קק״ל-JNF) וקרן היסוד. גופים אלה נחשבים מוסדות־על של העם היהודי והם מכוונים משאבים ניכרים לזהות יהודית, עלייה, פיתוח קרקעות וקהילה. הקרן הקיימת, למשל, הוקמה בהחלטת הקונגרס הציוני החמישי (1901) כדי לרכוש קרקעות כנכסי־עד לעם היהודי – נדבך היסטורי, שממחיש את תפקיד המוסדות הלאומיים כנאמנים של נכסי ציבור יהודיים.
יהונתן בר שדהבאדיבות המחנה הישראלילאחרונה נשמעו טענות על אי-סדרים חמורים בבחירות לצירי הקונגרס ברחבי העולם, כולל בארצות הברית. גם אם אין בידינו כאן הכרעות עובדתיות סופיות, עצם קיומן של טענות בדבר שיעורי זיוף לא מבוטלים – קל וחומר כאשר גורמים מציגים נתון לפיו 8.5% מכלל קולות המצביעים היו הצבעות פסולות כהישג – מחייב מנגנון בדיקה עצמאי, שקוף וחד־משמעי. גוף המקבל רמה כזו של שחיתות מובנית כהישג סביר, הוא גוף שחייב לעבור בדק בית ארגוני מקיף. זוהי רמת שחיתות המצביעה על יסודות רעועים כלל-מערכתיים. כאשר אחוז כה גדול מההצבעות מוטל בספק, נפגעת גם הלגיטימציה של כלל המערכת. ללא בדיקה עצמאית, שקופה ובלתי תלויה – אי אפשר לדבר על אמון ציבורי אמיתי, שעליו מושתתים היסודות הדמוקרטיים של המוסדות הלאומיים.
הכשלים לא נגמרים בבחירות. מדובר במערכת שמתקשה לנהל את עצמה. זה מתבטא במינויים פוליטיים במקום ניהול מקצועי; במערכת ניהול מסועפת ומבוזרת (עד כדי כך שקשה לכל בעל־עניין, כולל דירקטורים, לשרטט תמונה ארגונית מקיפה וכוללת); בכך שאין מאגר נכסים מאוחד או דו"חות כספיים מאוחדים לפי תקן בינלאומי; ובכך שמנגנוני הביקורת – אם קיימים – אינם מתואמים זה עם זה, ונעדרי שקיפות הכרחית לניהול תקין של חברה ציבורית. כאשר מדובר בנכסי ציבור בהיקף עשרות מיליארדים, זהו מתכון ודאי לטעויות, ניגודי עניינים ובמקרים מסוימים – גם לשחיתות.
כאשר מדובר על נכסי ציבור בשווי עשרות מיליארדים, המבנה הזה הוא פתח לטעויות, לניגודי עניינים – ובקיצון גם לשחיתות. במגזר העסקי, מצב כזה היה מסתיים בהשעיה, חקירה והחלפת הנהלה. אך משום מה, כשמדובר במוסדות הלאומיים של העם היהודי – הרף נמוך יותר. זו לא רק שאלה של ניהול – זו שאלה של אמון. והאמון של העם היהודי במוסדות הלאומיים ובניהול תקין שלהם, הוא בסיסי והכרחי במוסדות הטוענים להיות מוסדות ייצוגיים ודמוקרטיים.
בתאל בלאישבאדיבות המחנה הישראליאם נמשיך כך, התהליך ייראה מוכר: תחילה תורמים מרכזיים יקפיאו תרומות, ידרשו דו"חות, יחששו מזיהוי פוליטי. אחר כך יבואו תביעות, צעדים רגולטוריים ופרסומים תקשורתיים. לבסוף, הדור הצעיר – זה שמורגל בפילנתרופיה עם ניהול מקצועי, בנתוני אימפקט ובסטנדרטים של שקיפות – פשוט יפנה את גבו; החלטות מקצועיות שיתקבלו על ידי בעלי עניין פוליטי ואינטרס אישי ישחקו את הנכסים וערכם; רגולטורים זרים, שהאינטרס של הציבור היהודי איננו בראש מעייניהם, ידרשו הכפפה לחוקים מקומיים בעקבות הפעילות הבינלאומית של המוסדות; יגדלו הסיכויים לתביעות ייצוגיות של הציבור נגד פעילות הארגונים; פעילויות ליבה יפגעו ויקוצצו.
בלי שינוי מהותי, עד 2048 נמצא את עצמנו מול מערכת עייפה, סגורה, מנותקת מהציבור שהיא אמורה לשרת. גם אם לא תתרחש “קריסה פתאומית”, ייווצר אפקט חבית מנוקבת – ירידת ערך עקבית, פערי ניהול וניצול לא יעיל של נכסים. עד 2048 הפער המצטבר בין פוטנציאל לבין ביצוע עלול להגיע לממדים קריטיים שיביאו לקריסה אבסולוטית.
3 צפייה בגלריה
פעילות הסוכנות היהודית לתמיכה בעשייה פרו-ישראלית בתפוצות
(צילום: באדיבות הסוכנות היהודית)
קריאה לשינוי מערכתי
ועדיין, יש דרך אחרת. רפורמה מערכתית אמיצה יכולה לשנות כיוון: לא מדובר בסיסמאות אלא בצעדים קונקרטיים – יצירת מרשם נכסים אחיד, דו"חות כספיים מאוחדים, פרסום דו"חות השפעה לציבור, ובניית מנגנון ביקורת אמיתי, עצמאי ושקוף. שקיפות אינה רק מילה נאה – היא תנאי לקיום של מערכת ציבורית בת-קיימא. לצד זה, חייבים להחזיר את המקצועיות לקדמת הבמה. תפקידים בכירים צריכים להתמלא על סמך כישורים וניסיון – לא על בסיס מפתח פוליטי.
כדי להחזיר את אמון הציבור בבחירות, יש להקים רשות בחירות ציונית עצמאית – גוף מקצועי, עם מנדט מלא לבדוק, לבקר לפרסם את תוצאות הבחירות ולאכוף את הוראות החוק. הזמן שבו אפשר היה לנהל הליכים פנימיים במחשכים עבר. במציאות של דור דיגיטלי, הכול חייב להיות גלוי, מאומת ונגיש לכל יהודי ויהודייה בעולם.
זהו לא מאבק פוליטי – זו קריאה לשינוי מערכתי. לא מדובר בשאלה מי ינצח, אלא איך נשמור על האמון של העם כולו במוסדות שנועדו לשרת אותו. אם לא נעשה זאת היום, נשלם כולנו את המחיר מחר. אובדן האמון הציבורי עלול לעלות לעם היהודי עשרות מיליארדים בדור הבא – ולמחוק את הליבה הערכית של רעיון השותפות הלאומית.
כן, הרפורמות יעלו כסף וייקחו זמן, ואולי גם יגררו התנגדות פוליטית. אבל העלות האמיתית היא דווקא באי-העשייה: דליפת ערך, נטישת תורמים, סיכון משפטי ואובדן הדור הבא של ההנהגה. בהשוואת תועלת-עלות, כל דולר שמושקע היום בשקיפות ובממשל תאגידי מחזיר ערך פי כמה לדורות.
הקונגרס הציוני הקרוב הוא לא עוד אירוע סמלי. זו ההזדמנות האחרונה לפני שנת המאה למדינה להציב רף חדש לניהול הציבורי היהודי. אם נצליח לייצר תרבות של אחריותיות, שקיפות ויושרה – נוכל להבטיח שכל דונם וכל דולר משרתים באמת את העם היהודי, בארץ ובעולם. הארגון הציוני העולמי והמוסדות הלאומיים נולדו מחזון של בניית עם ומדינה. כעת, עלינו להגן על אותו חזון מפני השחיקה של עצמנו. זהו רגע הכרעה היסטורי – בין קיפאון לבין התחדשות, בין עייפות מוסדית לבין אמון מחודש, בין קריסה להזדמנות לבנות מערכת ציבורית שתעמוד גם במבחני 2048 – וגם 2148.
נציגי AID-Coalition הם ארגון אזרחי הפועל לחיזוק הדמוקרטיה הישראלית ולקידום אחריות ציבורית בקרב העם היהודי בארץ ובעולם.
בשיתוף המחנה הישראלי
פורסם לראשונה: 11:55, 26.10.25
