בשיתוף המחנה הישראלי
בשנים האחרונות אנו עדות לנסיגה מדאיגה בזכויות נשים, לא רק בישראל אלא ברחבי העולם. בארצות הברית פוליטיקאים שמרנים וגורמים דתיים קוראים לבטל את זכות ההצבעה של נשים או להגביל את השתתפותן בשוק העבודה והצבא. אחד מהם הוא שר ההגנה פיט הגסת' ששיתף סרטון בו הכומר שלו, דאגלס וילסון, טוען כי אין הצדקה לזכות ההצבעה של נשים. הוא אף הצהיר (ואז ניסה לחזור בו בשימוע בקונגרס) כי נשים אינן אמורות לכהן בתפקידי מנהיגות או לשרת בתפקידי לחימה.
דוגמאות אלו ממחישות היטב את גל השמרנות והבאקלש (Backlash) העולמי, שבכל פעם שזכויות נשים מתקדמות, מנסה להחזיר אותנו לאחור. באקלש היא תגובת נגד שמרנית להתקדמות פמיניסטית. בכל פעם שנשים צוברות כוח פוליטי, כלכלי או חברתי, מופיע גל נגדי שמנסה להחזיר אותן צעד אחורה.
2 צפייה בגלריה
צעדה בכיכר הבימה בסימן המאבק למניעת אלימות נגד נשים ובקריאה לשחרור החטופים
(צילום: בונות אלטרנטיבה)
במדינות אירופה ואסיה מנסים שוב ושוב להגביל הפלות ולצמצם את חופש הבחירה של נשים. גם בישראל אנו רואים חקיקה שמחלישה נשים באופן ישיר, כמו הרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים או הדרת נשים מהמרחב הציבורי. זוהי איננה שורה של אירועים מנותקים, אלא חלק מתופעה עולמית מוכרת היטב.
בתוך המציאות הזו התקבלה החודש בכנסת החלטה שממחישה היטב עד כמה חיי נשים בישראל, כחלק מתופעה עולמית, ממשיכים להידחק לשוליים. ח״כ חנוך מילביצקי מונה ליו"ר ועדת הכספים, תפקיד מפתח בכנסת, אף שנחקר במשטרה בחשד לאונס, מעשים מגונים והדחת עדה. לא צריך לחכות להכרעת בית משפט כדי להבין את משמעות המהלך: ברגע שנבחר ציבור הנושא עמו חשדות כה חמורים מקודם לתפקיד בכיר בזכות רוב קואליציוני, נשלח לנשים בישראל מסר מצמרר. חייהן, עדותיהן וביטחונן אינם מהווים שיקול ראשון במעלה.
המינוי הזה לא הגיע בחלל ריק. שבועות ספורים קודם לכן פרסם מבקר המדינה, מתניהו אנגלמן, דוח מקיף שהציג כשל מערכתי חמור בטיפול באלימות במשפחה. הדו"ח חשף מציאות מוכרת אך מתועדת: למדינת ישראל אין הגדרה משפטית ברורה ל"אלימות בין בני זוג", אין גוף לאומי מתכלל שמרכז מידע ומפקח על כלל הגופים ושיתוף הנתונים בין משטרה, רווחה ושב"ס כמעט ואינו קיים. הכספים שהוקצו לנושא כלל לא נוצלו.
מורן זר קצנשטייןצילום: שי קדםעל כן, בין השנים 2022 ל-2024 נרצחו בישראל 32 נשים על רקע מגדרי, רבות מהן היו מוכרות לרשויות, חלקן אף קיבלו צווי הרחקה, אך המערכות לא דיברו זו עם זו, והתוצאה הייתה קטלנית. ולמרות כל זאת חשף המבקר שממשלת ישראל לא טרחה לעיין או לדון בהמלצות הדו"ח.
כשל נוסף בולט הוא חוק הפיקוח האלקטרוני. החוק, שנכנס לתוקף ביולי 2024 אחרי מאבק ציבורי של למעלה מעשור, נועד לאפשר פיקוח בזמן אמת על גברים אלימים באמצעות אזיק אלקטרוני. זהו כלי מציל חיים, לכאורה. בפועל, מתוך אלפי צווי הגנה ומאות נשים שהוגדרו בסיכון חיים, רק 82 ביקשו את ההגנה הזו, רק 25 גברים חויבו בה, והיום יש בישראל 17 אזיקים פעילים בלבד.
והמחיר לא איחר לבוא. מתחילת השנה נרצחו בישראל 27 נשים על רקע מגדרי. חלקן התריעו, חלקן התלוננו, חלקן ביקשו עזרה והחזיקו צווי הרחקה, וכולן נותרו לא מוגנות. השילוב הזה - חוק שלא נאכף, דוח שמוכיח הזנחה שיטתית, מינוי שמעביר מסר של זלזול - מבהיר שהבעיה אינה רק במחדלים. מדובר במדיניות בפועל.
המילים שנשמעות אחרי כל רצח, "הכתובת הייתה על הקיר", הפכו מזמן לשגרה עגומה. הכתובת באמת על הקיר: יש חוקים, יש כלים, יש תקציבים, יש המלצות רשמיות. מה שחסר הוא החלטה אמיצה להציב את חייהן של נשים בראש סדר העדיפויות. זו כרוניקה של הפקרה.
כדי להבין את עומק התופעה חשוב לחבר בין המקומי לגלובלי. בישראל, כמו בעולם, אנו חוות את הבקלאש - תגובת נגד שמרנית להתקדמות פמיניסטית. ברגע שיש לנשים הישגים, מופיעים קולות שמנסים לערער אותם: פעם באמצעות חוקים מגבילים, פעם באמצעות מינוי חשודים בעבירות מין לעמדות מפתח, ופעם באמצעות שיח ציבורי שמבקש להחזיר נשים "למקומן". אבל ההיסטוריה מלמדת שדווקא כשמופיעה תגובת נגד - סימן שהמאבק נשא פרי, ושהוא מאיים על הסדר הישן.
לפני 5 שנים בדיוק הוקמה תנועת בונות אלטרנטיבה עם מסר פשוט: נשים צריכות להיות קבוצת לחץ ועם כח להשפיע ולשנות את השטח. המסר הזה נכון היום יותר מתמיד: חיי נשים וזכויות נשים אינם תוספת צדדית לדמוקרטיה - הם הבסיס שלה.
הכותבת היא מייסדת תנועת בונות אלטרנטיבה
בשיתוף המחנה הישראלי
