בשיתוף המחנה הישראלי
ביום שהוכרזה הפסקת אש, אי שם ב-16:00, שכולנו חיכינו להודעת פקע"ר על 'חזרה לשגרה', קבוצות הווטאסאפ השתוללו. "איך אפשר לעבור מ-אפס ל-מאה כל כך מהר?", שאלה חברה. ואבא אחר מהגן ניסה לבדוק – "הילדים באמת יהיו בטוחים מפני טיל איראני במקלט?". אחרי 12 ימים בבית, טילים שנופלים קילומטרים בודדים מהבית, מראות ההרס הקשים - החנק בגרון היה בלתי נסבל. ברגע אחד לקחתי שתי ילדות ונסענו לים. תחנת ההצלה הייתה סגורה, וגם המקום שמוכר צ'יפס, אבל כמה צעירים וכמה הורים עם ילדים הגיעו כמונו כדי לנשום. פשוט לנשום, לשחק בחול, להרגיש את המים מלטפים את הרגליים היחפות, לראות את השקיעה.
אנחנו האנשים המותשים.
אנחנו אלה שלא ישנו שבועיים כי אזעקות, וילדים מפוחדים, ומרחב מוגן שצריך לנדוד אליו באמצע הלילה. שלא ישנו מדאגה כי בני ובנות הזוג שלנו כבר יותר מ-600 ימים במילואים. שלא ישנו מחרדה כי הילדים והילדות שלנו בשירות סדיר בעזה. שלא ישנו כי העסק שלנו עומד להתמוטט אחרי שנים של סגרים ולחימה, כי לא ברור איך נסגור את החודש, כי העלו את שכר הדירה והמשכנתא, ואת המחיר של החוגים ושל היוגורט בסופר. אנחנו האנשים המותשים שלא ישנים מרוב עצב על חטופים שנמקים במנהרות, ומרוב יגון על ההורים שלהם שמחכים להם.
אנחנו האנשים שכמאמר השיר המפורסם – בסך הכל רוצים לחזור הביתה בשלום. ואנחנו גם האנשים שלימדו אותם שלא בשביל הדבר הזה הולכים לקלפי. שהחיים ה"קטנים" שלנו, אלה שאנחנו פשוט רוצים לחיות, הם לא נחשבים, וגם אין טעם שנילחם בשבילם. מלחמות זה משהו שעושים עם נשק, נגד אנשים רעים. המלחמות היומיומיות שלנו, הן לא משהו שראוי שנלקח בחשבון כשאנחנו בוחרים את המנהיגים שלנו. וכך, מתישים את כוחנו עם עוד ועוד גזירות, ואנחנו – שכבר בקושי מחזיקים את העיניים והלב פתוחים – מוצאים את עצמנו שמחים על פירורים קטנים. הנה, פתחו את המסגרות, הנה אפשר לטוס, הנה חזרו לשגרה. רק שהשגרה זאת לוחצת אותנו לא פחות מכל הטילים הבליסטיים גם יחד.
האם אנחנו באמת חייבים לחיות ככה? תדמיינו את התמונה הבאה – אתם קמים בבוקר, אתם מארגנים את הילדים שלכם, ואתם הולכים לעבודה. זאת עבודה שאתם מחבבים, מתפרנסים ממנה, לכל הפחות נעים לכם להגיע בבוקר. ואז אתם מסיימים בשעה סבירה. כזאת שאחריה אין טלפונים של עבודה. כזאת שלא מוגדרת במילון התעסוקה הישראלי תחת הכותרת המעליבה "משרת אם". אתם לוקחים את הילדים שלכם לים, או לגינה, או לחוג, ויש לכם רגע נחת להביט בהם, להיות איתם בשבילם, להיות נוכחים בחיים שלכם. ובסוף שבוע אתם מארחים את המשפחה, ויוצאים לטייל, ויש לכם שהות כדי ליהנות מהארץ הזאת, שלא דרך שיקולים של איפה יש מרחב מוגן.
כל כך הרגילו אותנו לחיות על חרבנו, כאילו זאת המציאות היחידה האפשרית – עד שהתחלנו לרצות אותה, ולסרב להיפרד ממנה. כל כך שכנעו אותנו שזה נורמלי שהילדים ימותו מטילים, או ימותו בצבא או פשוט יהפכו להיות יצורים מפוחדים ומלאי זעם, עד שאנחנו לא מצליחים לדמיין משהו אחר. אבל אנחנו יכולים לדמיין, ואנחנו חייבים לדמיין, חיים נורמלים. אנחנו חייבים לנרמל מחדש מציאות שבה הלחימה הבלתי פוסקת היא לא מציאות מתקבלת. שבה ידיים של אמא (ואבא) שרק רוצות לחבק ולעטוף את הילדים שעמלנו כל כך קשה לגדל, הן חלק מקבלת ההחלטות ויצירת סדרי העדיפויות הלאומיים. ולא רק ידיים ששות אלי קרב, שנמדדות בכמה הרגו ובכמה הרסו.
ישראל בשנת ה-100 שלה לא יכולה להימדד רק בכמה הרגה אצל האויב. אנחנו, האנשים המותשים, צריכים לדמיין את ישראל ב-2048 כמדינה שבה האנשים שרוצים לחזור הביתה בשלום – חוזרים הביתה בשלום. לדמיין מדינה שבה ההצלחה של אדם לא נמדדת רק בכמה נלחם, אלא גם בכמה חיים יצר, חיזק, ריפא. מדינה שבה ערך החיים לא נבחן רק בשדה הקרב – אלא גם בבית, בקהילה, וביכולת להעניק עתיד בטוח וטוב יותר לדור הבא. גם עם כל העייפות, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לוותר על החלום הזה. חלום על ישראל שבה החיים עצמם הם הדבר הקדוש באמת. ישראל שבה אנחנו קמים בבוקר — וחיים . והחיים, כמו הים ביום של הפסקת אש, מתחילים כשאנחנו מפסיקים לפחד מהשקט — ומתחילים להילחם עליו.
בשיתוף המחנה הישראלי
פורסם לראשונה: 14:50, 25.06.25
