בשיתוף המחנה הישראלי
תומר בן חמו, "חוזה חדש" כרמיאל: "חלק מהציונות של 2048 תהיה לחבר את כל חבלי הארץ"
מה האתגר הכי משמעותי שיש לכם היום ביישוב?
"תעסוקתי. להשאיר את הילדים אצלנו בפריפריה. בשביל זה צריך מקורות תעסוקה טובים וראויים, שנשארים פה לתקופה ארוכה. הילדים שרוצים לעבוד בהייטק עוזבים אל העיר ונשארים בחיפה, בתל אביב, ירושלים, בערים הגדולות. צריך להביא את ההייטק אלינו. אחרי עידן הקורונה אנחנו יודעים שזה לא מחייב פיזית לשבת במקום. יש המון חברות הייטק, בעיקר סטארט אפים, שהעובדים שלהם עובדים מהבית".
עברנו 77 שנה, ועדיין הפריפריה בפיגור מול המרכז. מה עושים כדי לשנות את זה?
"השקעה, להחליט שמחברים אותה בחזרה לארץ. לפני זה אי אפשר לעשות כלום. לעשות תכנית עבודה שתחבר את התחבורה, עם רכבות מהירות חשמליות, גם לפריפריה ולצפון. הרכבת בכרמיאל הגיעה רק לפני שנתיים. צריך להביא מוסדות אקדמיים לצפון. אנחנו מצליחים להביא סטודנטים טובים ומוכשרים למכללת בראודה, אבל אחרי הלימודים הם עוברים. חלק מהציונות של 2048 תהיה לחבר את כל חבלי הארץ. בלי זה, לאן נגיע?".
עד כמה זה תלוי באזרחים עצמם ועד כמה במדיניות של הממשלה?
"כשממשלה כושלת מלהחליט ולבצע, אי אפשר לבוא בטענות לאזרחים. הציפיה שלנו היא שבשנת 2048 נראה את כל קצוות מדינת ישראל מחוברות, קצוות, שוויוניות אחת לשנייה. שבכרמיאל, שדרות ואופקים יהיו אותם הזדמנויות כמו בתל אביב, חיפה וירושלים. וזה לא מגיע מעצמו, צריך להשקיע בשביל שזה יקרה".
איך יראה היישוב שלך בשנת 2048 לדעתך?
"או שנגדל ויהיו פה אזרחים בשכבה סוציו אקונומית גבוהה, ובשביל זה אני כאן, כדי להביא את זה, או שנהיה ישוב חרדי נוסף, שלא לומדים בו לימודי ליבה. מוצף בשכבות סוציו אקונומיות נמוכות, ללא תעסוקה".
פרג' חניפס, המשנה לראש העיר שפרעם: "ללא איזור תעשיה מפותח, אני תמיד אחפש נדבות"
מה האתגר הכי משמעותי שיש היום ביישוב?
"האתגר הכי חשוב לנו כמגזר ערבי, הוא הביטחון האישי, ביטחון חברתי, הפשיעה במגזר הערבי היא הדבר המדאיג ביותר. אני מקווה שהממשלה והמשרד לביטחון הפנים, יקצו לזה משאבים. אין לי ביטחון אישי".
עברנו 77 שנה, ועדיין הפריפריה בפיגור מול המרכז. מה עושים כדי לשנות את זה?
"אנחנו כשלטון מקומי, רשויות ערים ומועצות, במגזר היהודי או הערבי, סובלים מחוסר תקציבים. זה היה מביא לפתרון בעיות הכרחיות. אני סובל מחוסר ניקיון ופינוי אשפה בפריפריה. יש מחסור אדיר באזורי תעשייה. לא מפתחים אצלנו אזורי תעשייה. ללא איזור תעשיה מפותח ביישוב, אני תמיד אחפש נדבות. מאז שקמה המדינה קבעו מענקי איזון למועצות ועיריות בפריפריה, שנחשבות לחלשות סוציו אקונומית. גם לפני המלחמה, התקציבים היו דלים. בקושי הסתדרנו איתם. כרגע זה הרבה יותר קשה וחמור כי כל המשאבים של המדינה, אנחנו יודעים לאן זה הולך. גם לפני המלחמה, הפריפריה תמיד היתה בסדר עדיפות שני ושלישי. המדינה היא בין חדרה לגדרה".
עד כמה זה תלוי באזרחים עצמם ועד כמה במדיניות של הממשלה?
"זו המדיניות של הממשלה. מה כבר האזרחים יכולים לעשות? אנחנו במצב סוציו אקונומי קשה וזה מכריח אותנו על פי חוק לעשות הנחות על רבע מהגבייה שלי. האבטלה גורמת נזק גם לארנונה ולגבייה של הרשות המקומית. אני רוצה לפתח אזורי תעשייה, לקלוט עובדים. בתוך מעגל האבטלה, אי אפשר לשלם ארנונה ויש הנחה".
איך יראה היישוב שלך בשנת 2048 לדעתך?
"אני רוצה לקוות שתהיה לי ממשלה נורמטיבית, שדואגת לרווחת התושבים, בעיקר בפריפריה. לצערי אני רואה ממשלה שיש לה סדר יום אחר שהוא רחוק מרווחתו של האזרח. מקווים לימים יותר שלווים ויותר רגועים, פוריים. כרגע, אני לא רואה שזה ישתנה מקצה לקצה בצורה דרסטית. אנחנו נמשיך לצעוד בתוך הבוץ הזה".
ורד ליבשטיין, כפר עזה: "קשה לחשוב על איך חוזרים הביתה כשאת כל הזמן בתוך המלחמה"
ורד ליבשטיין איבדה ארבעה מבני משפחתה במתקפה הרצחנית ב-7 באוקטובר. אופיר ליבשטיין בעלה שהיה ראש המועצה, הבן שלה ניצן, אמה ואחיין שלה.
מה האתגר הכי משמעותי שיש לך היום?
"בעצם היום אנחנו גרים מחוץ ליישוב בשני מרכזים קהילתיים ועוד קהילה שמפוזרת בעוד עשרות מקומות בכל הארץ. מדרום ועד צפון. יש פה שני אתגרים. אחד, איך מייצרים יחד, חיבור, שייכות, שותפות מעבר להווה. כולנו היינו בכפר עזה בשביעי באוקטובר. מה מעבר? ואיך מייצרים את החיבור הזה כשאנחנו רחוקים מהיישוב? האתגר השני, הוא תהליך החזרה שלנו. יש מלחמה שלרגע לא מפסיקה, בומים שמרעידים את כל האזור. קשה להיות פה. קשה לחשוב על איך חוזרים הביתה כשאת כל הזמן בתוך המלחמה. גם ברגע שתהיה אפשרות לחזור, יש כאלו מבינינו שייקח להם יותר זמן. יש שאלה, איך אנחנו לא משאירים את אלו שלא, לבד בהתמודדות שלהם. ומהצד השני, אנחנו רוצים ושואפים להשקיע הכל בפיתוח של כפר עזה. שיהיה מקום שירצו לחזור אליו".
2 צפייה בגלריה
מפגן תמיכה והזדהות עם משפחת ברמן להחזרתם של גלי וזיוי בכפר עזה
(צילום: תומר שונם הלוי)
עדיין הפריפריה בפיגור מול המרכז. מה אפשר לעשות כדי לשנות את זה?
"הנושא הוא מדיניות. אין תורים לרופאים בטווח האפשרי. אפשרויות החינוך מאוד מצומצמות. במרכז, לעומת זאת, יש בנוסף לבתי הספר הסטנדרטיים, מוסדות לימוד למצוינות וחינוך מיוחד. אין מספיק גיוון בתרבות, במקומות בעבודה. זה התפקיד של המדינה, שחייבת להשקיע פה הרבה יותר פר נפש, כדי שיהיה אפשר לגור פה ברמת חיים טובה. מהצד השני, יש לנו תפקיד כתושבים וכהנהגות מקומיות, ליזום. כשאנחנו יוזמים המדינה לא שמה רגליים. לא תמיד אני יכולה לפתח פה בעצמי, למשל שירותי בריאות ציבוריים. ככל שאנחנו ניזום ולא נחכה שיעשו בשבילנו, יהיה לנו. ולראיה, באזור שער הנגב, נוספו מאות עבודה בהייטק. זה התחיל מיוזמה מקומית שהמדינה תומכת בה".
עד כמה זה תלוי באזרחים עצמם ועד כמה במדיניות של הממשלה?
"אנחנו חייבים שהממשלה תשקיע פה יותר תקציבים. והיא יכולה להשקיע פה יותר. צריך להשקיע בשביל להשיג רמת חיים טובה ושוויונית למרכז. גם לנו, האזרחים וההנהגות המקומיות יש תפקיד משמעותי בייזום וקידום האזור".
איך ייראה היישוב שלך בשנת 2048 לדעתך?
"אנחנו עדיין בתוך אירוע מאוד טראומתי. יש לנו בכפר עזה שני חטופים, גלי וזיו ברמן, שעדיין לא חזרו. השביעי באוקטובר הוא חלק משמעותי מאוד בהגדרה שלנו ובמי אנחנו כיישוב וכפרטים. ואני מאמינה שבשנת 2048 זה יהיה חלק מהעבר שלנו. המקום של כפר עזה יהיה מקום של צמיחה, התפתחות, תקווה. מקום מלא באנשים, בילדים, ביצירה, קהילה רב גילאית ורב גונית. הדבר הכי משמעותי שיגרום לזה לקרות הוא שקט ביטחוני אמיתי על גבול הרצועה. אני מאמינה שיכול להיות פה שקט ביטחוני משמעותי".
אמירה דגן חכמון, "חוזה חדש" עומר: "גם אם יהיה פה גן עדן אחת הבעיות המרכזיות היא ביטחון"
מה האתגר הכי משמעותי שיש לכם היום ביישוב?
"אני גרה בעומר, ישוב קהילתי כפרי מצליח - שאני מאוד אוהבת. אחת הבעיות המרכזיות והבסיסית ביותר היא בטחון. ראינו מה קרה בשביעי באוקטובר. אנחנו מרגישים כמו עוטף הנגב. בכל ערב יש מטחי ירי כבדים - אקדחים, רובים, תתי מקלעים - ממש דרום פרוע. כמובן שזה לא רק אנחנו סובלים אלא האזור כולו.
"בעיות נוספות הן תחבורה, בריאות ותעסוקה. על חינוך אני לא מדברת כי זאת בעיה ארצית אבל הדרום מצוי בנחיתות ביחס לשאר. רק עכשיו באיחור של 30 שנה נפתח בית חולים נוסף בבאר שבע. סורוקה משרת את השטח הכי גדול בארץ - מגוון הרופאים/טיפולים והזמינות רחוקה מלהיות כמו במרכז. מבחינת תחבורה, החיבור לרכבת קשה כי אין חניה מספקת ליד תחנות הרכבת ואין תחבורה ציבורית זמינה אמינה ונאותה. נסיעה לת"א ברכבת מדלת לדלת, זה סיפור של שעתיים וחצי -שלוש. יש פה מספר רב של חיילים, מכל בסיסי הדרום ותושבים שתלויים בתחבורה ציבורית רעה.
"גם התעסוקה לא מספיק מגוונת. כשחזרתי לגור בדרום נאלצתי להפסיק את הקריירה שלי בחברות גלובליות כי לא יכולתי לנסוע בכל יום שעתיים וחצי, עם שלושה ילדים קטנים. אין פה מטות של חברות גדולות וסצינת הייטק ממש. ניסו לפתח פה תעשיית סייבר אבל זה עוד רחוק".
עברנו 77 שנה, ועדיין הפריפריה בפיגור מול המרכז. מה עושים כדי לשנות את זה?
כל מה שנדרש ברמה של תוכנית לאומית מעמיקה ורצינית שתטפל בכל הנקודות שציינתי. יישוב הפריפריה היא משימה לאומית שלא ממש הושגה, לפחות לא בהצלחה ולא לפי חזונו של בן גוריון. מה שעשוי לחזק הדרום זו בעיקר הגירה חיובית של אוכלוסייה משכילה, צעירה ואיכותית דבר המחייב טיפול משולב ולא פחות חשוב חינוך מצוין ומגוון בדרום, תרבות ותחושת קהילתיות.
"לעולם לא נתחרה בכל מה שיש למרכז להציע - ובעיני גם לא צריך. כשאני עברתי עם משפחיתי הצעירה מהמרכז דרומה, בן זוגי שנולד וגדל במרכז הארץ התאהב במרחבים, בשקט ובקרבה לעיר גדולה ללא פקקים, לקהילתיות. כל אלו לא היו לנו בעיר צפופה במרכז. הדבר שלא מספיק מדברים עליו בצד של הפתרון ומחייב התמודדות משמעותית וטיפול שורש הוא פתרון אמיתי לחברה הבדואית בנגב. פתרונות דיור, הסדרת הקרקעות אחת ולתמיד, תעסוקה, שפה. צריך להחליט היכן תתגורר האוכלוסייה. אנחנו גורמים לקריסה וללחצים שיתפוצצו בסוף עלינו. אם זה לא ייפתר, גם אם יהיה פה גן עדן מבחינת תחבורה ובריאות, אף אחד לא יגור פה. צריך שיהיה טיפול אמיתי, עם כל משרדי הממשלה. יש גורמים שבשביל ההון הפוליטי שלהם, מסלימים את המצב על חשבון תושבי הנגב".
עד כמה זה תלוי באזרחים עצמם ועד כמה במדיניות של הממשלה?
"בתור תושבת שאכפת לה וכחברת מועצה אני מנסה לקדם יוזמות של מפגשי תושבים מתוך הבנה שגורל והמרחב משותף . תמיד יש אחריות אישית ואכן הקהילה הבדואית ומנהיגיה צריכים לקחת אחריות לקיים ולכבד החוק אבל אי אפשר להתעלם מהצורך בהתערבות ממשלתית משמעותית המחייבת טיפול עומק משותף של כמה וכמה משרדי ממשלה שבמשך שנים הזניחו את עניין הבדואים. זו הזנחה פושעת, שמשרדי הממשלה חייבים לטפל מהשורש. זו פצצה מתקתקת".
איך יראה היישוב שלך בשנת 2048 לדעתך?
"תהיה פה אוכלוסייה צעירה ואקדמאית שבוחרת לגור בעומר ביישוב כפרי בעל איכות חיים וחינוך מצוין! יהיו פה משפחות מקרב משרתי בסיסי המודיעין, יהיה פה בטחון אמיתי ותחושת בטחון ונוכל לחיות בשכנות טובה עם השכנים הבדואים שלנו, שגם להם תהיה רווחה והסדרת היישובים והבנייה שם, שיוכלו לבנות את הבתים שלהם באופן חוקי ומוסדר. שאוניברסיטת בן גוריון תמשיך לשגשג. פחות גדרות וחומות ויותר גשרים. אם המדינה והממשלה לא יתעשתו ומהר, האוכלוסייה הממוצעת ומעלה לא תישאר פה, אלא תעזוב. לחו"ל במידת האפשר, או למרכז הארץ, ובן גוריון יתהפך בקברו לא רחוק מכאן, בשדה בוקר".
בשיתוף המחנה הישראלי
