אם יש מישהו שמכיר מקרוב את אבני ירושלים ובנייניה, הרי זהו מרדכי (מוטק'ה) אביב, שהינו מותג ירושלמי מובהק ומוכר היטב בעיר. הקבלן הוותיק והנמרץ, הבונה את הבירה ואת הארץ זה 60 שנה וזכה על פועלו המשמעותי בתואר "יקיר ירושלים". גם היום, כשהוא בן 92, הוא ממשיך לנהל ביד רמה את מ.אביב, חברת הבנייה שהקים, ומפקח מקרוב על הפרויקטים שלה, יחד עם בניו אסף, אורן ואיה, הממשיכים את עשייתו המפוארת.
מ. אביב הינה חברה בורסאית ותיקה, שיוזמת ומבצעת פרויקטים רבים בעיר ירושלים וברחבי הארץ - מודיעין, בית שמש, צור הדסה, רמלה ראשון לציון ועוד. לרשותה מפעל שמשרת את צרכיה, לצד מסגרייה, מפעל אלומיניום ומפעל אבן. מה שנקרא "הכול כלול". אביב גאה מאוד בעובדה שהוא מעסיק עובדים יומיים ולא עובד עם קבלני משנה. "זה מה שמייחד אותנו בענף. כל היזמים היום מתרכזים בחלק המסחרי, אבל את העבודה מוסרים לקבלנים".
ומה אתה עושה כשאתה לא בונה?
"אני כל הזמן בונה. אני גם מפתח שיטות בנייה, שאנחנו מיישמים אותן, והן עוזרות לנו לבנות טוב יותר ומהר יותר. יש לנו מפעל שמשרת אותנו לצד מסגרייה, מפעל אלומיניום ומפעל אבן. אנחנו מייצרים כ־250 יחידות דיור בשנה. אנחנו עובדים יחד בהרמוניה עם בני דודינו, שיש לנו איתם יחסים מצוינים. לא קרה אצלנו במשך כל האינתיפאדה שום מקרה. לו כולם היו עובדים כמונו, היה מגיע כבר השלום".
כמי שנכח בכל הצמתים החשובים של המדינה והקים פרויקטים רבים מספור, למוטק'ה פרספקטיבה רחבה על התפתחות ענף הנדל"ן המקומי. לשאלה האם קל יותר לקדם שכונה בשנות ה־80 בירושלים לעומת היום, הוא משיב: "עכשיו זה פי כמה וכמה קשה יותר. בעבר לאנשים הייתה חשובה קורת גג. היום מקפידים על דברים שאז היו חסרי ערך. סדר העדיפויות היה אחר. אנשים נכנסו לדירה בלי ריצוף, רק שיהיו להם ארבעה קירות. הכול היה קטן ומצומצם. היום השטח הציבורי בבניין הוא לוקסוס, שהצרכן משלם אותו, אבל אני לא יודע אם אנשים שיקבלו את הדירות ברמה הזאת, יוכלו להחזיק אותן. זאת בשל הגודל, השטחים הציבוריים, השירותים. הכול ברמה מאוד מאוד גבוהה. כל החיזוק נגד רעידות אדמה, כל התקנים, הממ"דים והבטיחות – זה מקשה ומייקר. אבל אלה דברים חשובים מאוד ונדרשים".
אז איך הדור הצעיר יוכל בכלל לקנות דירות?
"היום אם ההורים שלהם לא משאירים להם ירושה, הם צריכים לזכות במפעל הפיס. הכסף היה זול פעם. היה צריך 25% מההכנסה הנקייה לשלם משכנתה. אנשים עבדו 25 שנה, ואם לא התגרשו בדרך, אז הגיעו לדירה".
מדריך הנוער שהפך לפועל בניין
קורות חייו המרתקים מציגים אדם שהוא מלח הארץ ודוגמה ומופת לקיבוץ גלויות ולעשייה משמעותית. הוא נולד בשנת 1930 באלכסנדריה שבמצרים, ובשנת 1946, כשהוא בן 16, עלה עם אחיו בן ה־10 על הרכבת בקו מצרים־ביירות. השניים ירדו בתחנת לוד אל חייהם החדשים בישראל, ללא ההורים. לאחר שהות בתל אביב ובחיפה, נשלח על ידי אנשי הסוכנות היהודית לקיבוץ יגור, שם התגורר ועבד לצד קבוצת בני נוער שברחו מזוועות הנאצים באירופה. מלחמת השחרור שפרצה שנה לאחר מכן, הביאה אותו להתגייס לפלמ"ח כדי לסייע במאמץ ההגנה על היישוב.
לירושלים הוא הגיע בתום המלחמה, כשנשלח לשם לשמש מדריך מטעם הנוער העובד והלומד, והשתתף בהקמת סניפי התנועה בעיר.
הרומן שלו עם ענף הבנייה החל יום אחד, כשעבר בסוף רחוב עזה ליד אתר שבו החלו לבנות את שכונת רסקו. הוא נכנס לראות את האתר ונדלק. כשהבין שדרושים שם פועלים, ביקש להצטרף לעבודה. מפועל בניין הוא התקדם בהדרגה לתפקיד מנהל עבודה. באותם ימים חיפש ארגון הג'וינט פתרון עבור בני נוער שנפלטו מהמעברות, והוא החל ללמד אותם את מלאכת הבנייה לצד כישורי חיים. במקביל לכך היא נישא ליעל, ולזוג נולדו שלושה ילדים.
בשלב מסוים הוא חבר לשותפות עסקית והפרויקט הראשון שלקחו היה שיפוץ שני בניינים ברחוב שלמה המלך, שנהרסו במלחמה, עבור חברת החשמל. אף שהיו מי ניסו להניא אותם מהפרויקט ואמרו שיפסידו בו כסף, הפרויקט הניב 70 אלף לירות, סכום נכבד באותם ימים. זו הייתה הסנונית הראשונה שבישרה את כניסתו גם לתחום היזמי, כאשר במהלך שנות ה־70 השתתף במכרזים נוספים והתמקצע, עד שזכה בשנת 1979 במכרז להקמת 120 יחידות דיור במצפה מנחם בעיר, שחלקו היה עבור המדינה וחלקו יזמי.
מאז ועד היום הקימה החברה כ־4,500 יחידות דיור בכל רחבי הארץ, ולה חלק נכבד בבניית השכונות החדשות של ירושלים אחרי מלחמת ששת הימים, בהן הגבעה הצרפתית רמות, גילה, מעלה אדומים ועוד. גם הקניון הראשון של מעלה אדומים נבנה על ידי החברה, לצד פרויקטים בקריית מנחם, פסגת זאב, תלפיות מזרח, בחומת שמואל ועוד. במרוצת השנים עסק מוטק'ה אביב גם בפיתוחים טכניים, ורשם מספר פטנטים בתחום הבנייה, כשלאורך כל השנים הקפיד שכל פעולותיה של החברה יישארו בירושלים. אביב מקפיד להעסיק אנשים עם מוגבלויות ואסירים בהליכי שיקום, לצד עובדים מכל המגזרים.
מנטור לילדים חסרי מסגרת
פרויקט הדגל הנוכחי שלו הוא "לב העיר", קרוב לבית הכרם, הכולל מאות יחידות דיור ונמצא בשלבים מתקדמים, חלק גדול מאוכלס. הפרויקט, המבודל באמצעות פיאצה גדולה פנימית, נמצא בין בית הכרם לבית וגן, בקרבת נתיבי בגין, רחוק מקריית הממשלה, המרכז הרפואי שערי צדק ועמק הצבאים.
באיזה פרויקט שלך אתה הכי גאה?
"אני גאה עד מאוד בפרויקט 'לב רחביה', כי היינו בתכנון מהיום הראשון, לפני 30 שנה. יש לי סיפורים מכאן להודעה חדשה. כשבנינו את 'לב רחביה', פנינו לאדריכלים מפורסמים באותה העת, ששאלו מה אתה רוצה שיהיה שם. אני רוצה 30 קומות עם זכוכית. זה לא היה מקובל באותם ימים בעיר".
מה הפרויקט הבא שלך?
"יש כזה, אבל הוא נמצא בסודי סודות".
מי השפיע על עיצוב אישיותך? ומהם מקורות ההשראה שלך?
"הגעתי לירושלים ב־1949 כששלחו אותי מחברת הנוער לאחר השחרור מהפלמ"ח. ירושלים הייתה חרבה באותם ימים. התחלתי כפועל בנייה ברסקו. היו בארץ המון מעברות באותה תקופה, וילדים שנזרקו מבתי הספר, לא ידעו קרוא וכתוב. ארגון הג'וינט לקח על עצמו פיילוט ללמד אותם את עבודות הבניין. מינו לתפקיד את שמואל מרבך - מי שלימים הפך לבכיר במשרד השיכון ומי שבנה את בתי הספר המיוחדים בעיר, והוא היה עבורי דוגמה, כמי שהדריך אותנו ללמד את הילדים הללו את כל כישורי החיים לצד יסודות הבנייה. מאותם ילדים יצאו בהמשך מנהלי עבודה. כאשר רכשו את הרגלי העבודה, ליוויתי אותם בשעות אחר הצהריים בבתיהם".
לסיכום, אני יכולה להניח שהוריך באלכסנדריה לא הצמידו לך את הכינוי מוטק'ה.
"הוריי קראו לי 'מרקו'. הגעתי לארץ בכוחות עצמי, ולא רצו כל כך לקבל אותי בתל אביב. הייתי שם כמה חודשים ונשלחתי לבית ילדים בחיפה, מתוך כוונה להעביר אותי בהמשך לאחד הקיבוצים. אחי יצא לפניי, וביקשתי מהנס בייט, שהיה אחראי על שיבוצם של הילדים מטעם עליית הנוער, שישבץ אותי במקום קרוב לאחי. בייט אמר שיש מקום בקיבוץ יגור, יחד עם קבוצת בני נוער שהגיעה ממזרח אירופה, ושם הצמידו לי את הכינוי מוטק'ה. מאז קראו לי כך. הדבר היפה הוא שבימים אלה אני משלים פרויקט של 300 יחידות דיור ברחוב הנס בייט, על שמו של האיש הזה. זו ממש סגירת מעגל יפה, שקרתה ללא שום כוונה".
מפעל החיים של מוטק'ה אביב ממשיך כל העת לעבוד ולהניב ללא הרף, וזאת בעזרת ילדיו – אסף, המכהן כמנכ"ל החברה, אורן, הממונה על פרויקט הבנייה בבית שמש, ואיה, בת הזקונים, אחראית על שינויי דיירים ומערכות מידע.
מוטקה: "אני יהודי קשה. הדרישות שלי והציפיות שלי מעצמי הן מעבר למקובל. אני לא סולח לעצמי אם אין הצלחה. וכשאני משיג את המטרה, אני מזיז אותה קדימה. בעבודה אני מתייחס לילדיי כמו לכל עובד אחר בחברה, והם לפעמים מתלוננים על כך, כי הם יכולים לתת יותר ואני מצפה מהם ליותר. בסוף זה ישתלם.
"אני מאחל להם שיהיה להם מטען מספק להמשיך את הדרך. זה לא קל לעבוד יחד עם הילדים. זה לא פוגע ביחסים המשפחתיים, אבל זה בכל זאת משפיע. למרות שכל המשפחה מאוחדת. לא מדברים על העבודה כשאנחנו בבית. אני קמצן במחמאות. אני לא מהדר את ילדיי, אני דורש מהם, אבל הם לגמרי עומדים בציפיות".
במהדורה המודפסת נכתב בטעות של המערכת, כי מוטקה אביב שימש בתפקיד יו"ר ארגון קבלני ירושלים. הננו מצרים על הטעות
