הדבר המפתיע ביותר לגבי המדיניות של דונלד טראמפ, זה שאנשים עדיין מופתעים ממנה. מנהיגים ואמצעי תקשורת מביעים תדהמה בכל פעם שטראמפ תוקף עוד אחד מעמודי התווך של הסדר העולמי הליברלי, למשל כשהוא תומך בתביעותיה של רוסיה לשטחי אוקראינה, כשהוא שוקל לפלוש לגרינלנד, או כשהוא מטלטל את השווקים הפיננסיים עם המכסים שלו. אבל המדיניות של טראמפ כל כך עקבית, והחזון שלו כל כך ברור, שמי שעדיין מופתעים מהצעדים שלו כנראה מסרבים להכיר במציאות.
הסדר הליברלי הישן היה מבוסס על ההנחה ששיתופי פעולה יכולים להועיל לכל הצדדים, ושבעזרת מספיק רצון טוב אפשר לכן להימנע מקונפליקטים. להנחה זו יש שורשים פילוסופיים עמוקים. ליברלים טוענים שלכל בני האדם ישנן אי אילו חוויות חיים זהות ואינטרסים משותפים, שיכולים להוות בסיס לערכים אוניברסליים, למוסדות גלובליים ולחוקים בינלאומיים. לדוגמה, כל בני האדם סולדים ממחלות וחולקים אינטרס למנוע התפשטות של מגפות. לכן כל המדינות יכולות ליהנות בו-זמנית משיתוף של ידע רפואי, ממאמצים בינלאומיים למיגור מגפות, ומהקמת מוסדות (כמו ארגון הבריאות העולמי) שיתאמו מאמצים כאלה. בדומה, כאשר ליברלים מתבוננים בזרם הרעיונות, הסחורות והאנשים בין מדינות, הם רואים שם הרבה הזדמנויות לכל המדינות להרוויח משהו.
בחזון הטראמפיסטי, לעומת זאת, העולם נתפס כמשחק סכום אפס. מכל תנועה בעולם יש מישהו שמרוויח – ומישהו אחר מפסיד. יש לכן משהו מפחיד בזרם הרעיונות, הסחורות והאנשים בעולם. בעולמו של טראמפ, הסכמים, ארגונים וחוקים בינלאומיים הם בהכרח מזימה להחליש מדינות מסוימות ולחזק אחרות - או אולי מזימה להחליש את כל המדינות ולהועיל לאליטה קוסמופוליטית מרושעת. מהי, אם כן, האלטרנטיבה המועדפת על טראמפ? אם נשיא ארה"ב היה יכול לעצב מחדש את העולם לפי רצונו, איך זה היה נראה?
עולמו האידיאלי של טראמפ הוא פסיפס של מבצרים, שבו מדינות מופרדות זו מזו על ידי חומות פיזיות, חומות פיננסיות, חומות צבאיות וחומות תרבותיות גבוהות. עולם זה כרוך כמובן בוויתור על כל הפוטנציאל החיובי של שיתופי פעולה, אבל טראמפ ופופוליסטים מסוגו טוענים שהעולם הזה לפחות מבטיח לכל המדינות יציבות ושלום – בניגוד לעולם הליברלי הסוער והמאיים.
בחזון המבצרים של טראמפ חסר, כמובן, מרכיב חשוב אחד. אלפי שנות היסטוריה מלמדות אותנו שכל מבצר כנראה ירצה קצת יותר ביטחון, שגשוג ושטח לעצמו, על חשבון שכניו. אם אין שום ערכים אוניברסליים, מוסדות גלובליים וחוקים בינלאומיים, כיצד יפתרו מבצרים יריבים את המחלוקות ביניהם?
הפתרון של טראמפ פשוט: הדרך למנוע סכסוכים היא שהחלשים יעשו כל מה שידרשו החזקים. לפי תפיסה זו, קונפליקט מתרחש רק כאשר החלשים מסרבים לקבל את המציאות ו"לעשות עִסקה". מלחמה היא אפוא תמיד אשמתם של החלשים.
כשטראמפ האשים את אוקראינה בפלישה הרוסית, אנשים רבים לא יכלו להבין איך הוא יכול להחזיק בדעה מגוחכת שכזו. היו שטענו שהתעמולה הרוסית בילבלה את הנשיא האמריקאי. אבל יש הסבר פשוט יותר. לפי תפיסת העולם הטראמפיסטית, שיקולי צדק, מוסר ומשפט בינלאומי אינם רלוונטיים, והדבר היחיד שחשוב ביחסים בינלאומיים הוא כוח. מכיוון שאוקראינה חלשה יותר מרוסיה, היא הייתה צריכה להיכנע לכל דרישותיו של פוטין. בחזון של טראמפ, שלום פירושו כניעה, ומכיוון שאוקראינה סירבה להיכנע, היא אשמה במלחמה.
אותו היגיון עומד בבסיס תוכניתו של טראמפ לספח את גרינלנד. לפי ההיגיון הטראמפיסטי, אם דנמרק החלשה תסרב לוותר על גרינלנד לארצות-הברית החזקה, וארה"ב תפלוש ותכבוש את גרינלנד בכוח – אז דנמרק תישא באחריות הבלעדית לכל אלימות ושפיכות דמים. הדנים צריכים להכיר במציאות ולעשות עסקה.
× × ×
יש שלוש בעיות ברורות עם הגישה שמבצרים יריבים יכולים להימנע מעימותים על ידי קבלת יחסי הכוח ביניהם וסגירת עסקאות.
ראשית, גישה זו חושפת את השקר מאחורי ההבטחה שבעולם של מבצרים כולם ירגישו פחות מאוימים, וכל מדינה תוכל להתמקד בפיתוח הכלכלה והמסורת התרבותית הייחודית שלה. בפועל, המבצרים החלשים ייבלעו על ידי שכניהם החזקים יותר, שיהפכו ממבצרים לאומיים לאימפריות רב-לאומיות רחבות ידיים.
טראמפ עצמו מדבר בגלוי על התוכניות האימפריאליות שלו. בזמן שהוא בונה חומות כדי להגן על הטריטוריה והמשאבים של ארה"ב, הוא לוטש עין טורפת לשטחים ולמשאבים של מדינות אחרות, כולל בעלות ברית לשעבר. דנמרק היא שוב דוגמה מובהקת. במשך עשרות שנים הייתה דנמרק אחת מבנות הברית האמינות ביותר של ארה"ב. לאחר מתקפת 11 בספטמבר דנמרק מילאה במסירות את המחויבות הצבאית שלה (על פי החוזה של נאט"ו) לבוא לעזרת האמריקאים. 44 חיילים דנים מתו באפגניסטן - שיעור תמותה לנפש גבוה מזה של ארה"ב עצמה. טראמפ לא טרח לומר לדנים "תודה". במקום זאת, הוא מצפה מדנמרק להיכנע לשאיפותיו האימפריאליות. ניכר שהנשיא האמריקאי מעוניין בווסלים ולא בבעלי ברית.
בעיה שנייה היא שמכיוון שאף מבצר לא יכול להרשות לעצמו להיות חלש, כולם יהיו תחת לחץ עצום להתחזק צבאית. משאבים עצומים יוסטו מתקציבי הרווחה והפיתוח לתקציבי הביטחון. התוצאה תהיה מרוצי החימוש שיפגעו בשגשוג של כל בני האדם בלי לגרום לאף אחד להרגיש בטוח יותר.
בעיה שלישית היא שהחזון הטראמפיסטי מצפה מהחלשים להיכנע לחזקים, אך הוא אינו מציע שיטה ברורה לחשב את כוחן היחסי של המדינות. מה יקרה אם מדינות יטעו בחישוב, כפי שקורה לעיתים קרובות בהיסטוריה? ב-1965 ארה"ב הייתה משוכנעת שהיא חזקה הרבה יותר מצפון-וייטנאם, ושעל ידי הפעלת מספיק לחץ צבאי היא יכולה לאלץ את הממשלה בהאנוי לסגור עסקה. הצפון-וייטנאמים סירבו להכיר בעליונות אמריקאית, נלחמו בעקשנות כנגד כל הסיכויים - וניצחו במלחמה. איך יכלה ארה"ב לדעת מראש שלמעשה היא הייתה החלשה מבין השתיים, והיא זו שצריכה הייתה להיכנע לתביעותיהם של הצפון-וייטנאמים?
באופן דומה, כשפרצה מלחמת העולם הראשונה ב-1914 הן גרמניה והן רוסיה הצארית היו משוכנעות שהן ינצחו במלחמה עד חג המולד. שתי המדינות טעו בחישוב. המלחמה ארכה הרבה יותר זמן ממה שהן חשבו, וכללה הרבה תהפוכות מפתיעות. ב-1917 האימפריה הצארית המובסת קרסה והצאר איבד את כתרו במהפכה, אבל התערבותה הבלתי צפויה של ארצות-הברית במלחמה שללה מגרמניה את הניצחון. אז האם הייתה גרמניה צריכה לסגור עסקה ב-1914? או אולי הצאר הרוסי היה צריך להכיר בחולשתו ולהיכנע לדרישות הגרמניות?
ומה לגבי מלחמת הסחר הנוכחית בין סין לארה"ב? איזה צד לדעתכם צריך לעשות את הדבר ההגיוני ולהיכנע מראש? אתם עשויים להשיב שבמקום לראות את העולם במונחים של משחק סכום אפס, עדיף שכל המדינות יעבדו יחד כדי להבטיח שגשוג הדדי. אבל אם אתם חושבים כך, הרי אתם דוחים את הנחות היסוד של החזון הטראמפיסטי.
× × ×
החזון הטראמפיסטי אינו המצאה חדשה. זה היה החזון ששלט בעולם במשך אלפי שנים לפני עליית הסדר הליברלי. הנוסחה הטראמפיסטית נוסתה ונבדקה כל כך הרבה פעמים בעבר, שאנו יודעים לאן היא מובילה בדרך כלל – למעגל דמים בלתי נגמר של בניית אימפריות ומלחמה. גרוע מכך, במאה ה-21 המבצרים היריבים יצטרכו להתמודד לא רק עם האיום הישן של מלחמה, אלא גם עם האתגרים החדשים של שינויי האקלים ועלייתה של הבינה המלאכותית. ללא שיתוף פעולה בינלאומי איתן, אין דרך להתמודד עם הבעיות הגלובליות הללו. מכיוון שטראמפ לא יודע איך למנוע את שינויי האקלים או איך להבטיח שהבינה המלאכותית לא תצא משליטתנו – האסטרטגיה שלו היא פשוט להכחיש את קיומן של הבעיות האלה.
החששות לגבי יציבות הסדר העולמי הליברלי גברו לאחר שטראמפ נבחר לראשונה לנשיאות ארה"ב בשנת 2016. בשנים שחלפו מאז העולם חווה הרבה מאוד בלבול וחוסר ודאות. היום יש לנו שוב בהירות: אנחנו יודעים איך ייראה הכאוס העולמי הפוסט-ליברלי. החזון הליברלי של העולם כרשת של שיתופי פעולה התחלף בחזון של העולם כפסיפס של מבצרים יריבים. בכל יום שעובר החומות הולכות וגבהות, ואילו השערים הולכים ונעשים צרים. אם זה יימשך, התוצאות בטווח הקצר יהיו מלחמות סחר, מרוצי חימוש והתפשטות אימפריאלית. התוצאות בטווח הארוך יהיו מלחמה עולמית, קריסה אקולוגית ואובדן שליטה על הבינה המלאכותית.
אנחנו יכולים להיות עצובים או זועמים על ההתפתחויות הללו, ואנחנו יכולים להתאמץ לעצור אותן. אבל אין יותר שום תירוץ להיות מופתעים. באשר לאלה המעוניינים להגן על חזונו של טראמפ, עליהם לענות על שאלה אחת: אם אין יותר ערכים אוניברסליים או חוקים בינלאומיים מחייבים, כיצד יכולים מבצרים יריבים לפתור בדרכי שלום את המחלוקות הכלכליות והטריטוריאליות שלהם?
פורסם לראשונה: 00:00, 25.04.25
