מלכתחילה לא היה בזה שום היגיון. מכל מיני סיבות. העיקרית שבהן הייתה שהוא גר בארץ אחת והיא גרה בארץ אחרת. הייתה גם העובדה שהשם שלו והשם של אחיה זהים, ונעמה לא הייתה בטוחה בכלל שהיא יכולה להתגבר על הפער הזה. אבל אמרו לה שבגיל 40 היא צריכה לצאת מהתבניות ולפתוח את עצמה לגברים שהיא אף פעם לא יצאה איתם, אז בהחלטה של אני משנה את הגורל של עצמי היא עשתה לו ימינה, למרות שהשם שלו והשם של אחיה זהים.
בסרטונים, בפודקאסטים, בציוצים, בפוסטים בפייסבוק, ברילז באינסטגרם, בסרטוני טיקטוק, בשיחות עם הפסיכולוגית, בכל מה שהחברות הנשואות שלה אמרו, בכל מה שהחברות הרווקות שלה אמרו, בכל מה שאמא שלה הייתה אומרת אם היא הייתה, לימדו אותה להיות זהירה, לשאול את השאלות שחשוב לשאול, לדעת אם הוא רוצה משפחה וילדים, אם הוא אוהב את אמא שלו, אם יש לו קריירה מניבה והשכלה מכובדת, אם הוא בקשר טוב עם האקסיות ואיך הוא רואה את העתיד איתך, ואם אפשר גם קישור לרשתות חברתיות כדי לוודא שהוא לא רוצח סדרתי (ואם הוא רוצח סדרתי, אז לפחות לוודא שהוא מעולם לא נתפס, כי היא רוצה לדעת שהוא טוב בעבודה שלו).
אבל בשיחה הראשונה בווטסאפ היא כתבה לו: בוא נשחק משחק. אני אנחש איזה נעליים אתה נועל.
מה היא ידעה עליו בשלב הזה: הוא מוזיקאי, וגם היא. הוא גר בארץ אחת, והיא לא. יש לו עיניים ירוקות, וגם לה. עכשיו היא גם ידעה שהוא נועל נעליים שחורות פשוטות, כאלה שילבש מישהו שהיא יכולה להתאהב בו. אחר כך היא כעסה על עצמה, שכבר מהנעליים השחורות שלו עלתה לה, ממש בלי שהיא התכוונה ובניגוד לכל ההססנות שהיא הייתה אמורה לפתח בשלב הזה, מחשבה שהיא יכולה להתאהב בו.
היא מנסה להסביר לחברות שהתחתנו הרבה לפניה ולא התגרשו עדיין כמו שהיא: לפעמים יש חשמל. אפילו בשיחות באפליקציית היכרויות, או בהתכתבויות בווטסאפ, לפעמים נדלקת אש בין שני אנשים גם דרך המילים. נס כזה קורה אולי פעם בחצי שנה. ובאמת בכל השנה האחרונה היא יצאה רק לשלושה דייטים. רק עם אחד מהם היה חשמל, וכשהם נפגשו היא שנאה אותו ישר על זה שהוא רוצה אותה. אבל אולי, היא אמרה לעצמה אז, אולי אני עדיין לא מוכנה לפתוח את הלב.
אבל כוס אמא שלו, וסליחה היא לא אוהבת לקלל, כוס אמא שלו שהחשמל ביניהם פגש אותה ממש בנקודה הזאת בתוך השנה המזדיינת הזאת, שהיא הייתה מוכנה לפתוח את הלב. ולכן כשהוא סיפר לה בדיחה שהצחיקה אותה, ועכשיו היא כבר לא זוכרת בכלל מה היה הפאנץ' שלה, לא רק שהיא הרגישה את החשמל, היא גם חשבה – אני יכולה להתאהב בו. באמת היא לא ידעה עליו כלום.
וזו הייתה הנקודה המדויקת שבה היא גירדה מהשערים ללב שלה את כל תמרורי האזהרה שהיא הציבה לפניו, והקריאה אותם בקול, כדי שהוא יידע: עברתי פרידה נוראית, לא יצאתי מהבית, לא עמדתי על הרגליים, בלילה לפני השינה רציתי למות, וכדורים, וטיפול, ואני לא משוגעת פשוט נשבר לי הלב. הלחצתי אותך?
לא הלחצת בכלל.
אז למה אתה לא עונה לי.
ואחרי יממה: אני עונה לך. אבל יממה הוא לא ענה לה, והיא כבר לא זכרה אם אלה תמרורי האזהרה שלו או שלה. היא לא זכרה אם נשים אחרות רוצות שגברים שלא פגשו אותן עדיין יענו להן על הודעות תוך פחות מיממה, או שהיא יותר מדי. הם נדמו לה כמו שני דורבנים שמפחדים לדקור אחד את השני בקוצים שלהם, ובכל פעם שאחד התקרב, השני ברח כמה צעדים אחורה. היא חשבה שזה חמוד ששניהם מפחדים, שטוב ששניהם דפוקים. זאת אומרת, הוא אמר על עצמו שהוא דפוק, אבל הוא לא הסכים להסביר לה למה.
אני יותר מדי.
אני לא יודע מה זה אומר, אבל זה לא מפחיד אותי.
וכשהיא שלחה לו שיר שלה, הוא כתב לה אהבתי.
ואחרי כמה דקות, כי כנראה הוא הקשיב לו שוב, הוא כתב שוב. אהבתי נורא.
והיא שאלה: באמת? (כי הבחור האחרון שהיא שלחה לו שיר שלה שלח לה אגודל מורמת ואמר שהוא לא כל כך אוהב מוזיקה, ואין לה כוח כבר)
והוא ענה לה: סתמי. והיא חשבה שהיא יכולה להתאהב בו.
לא מזמן היא חשבה מה היא בדיוק מחפשת, ובמקום גבוה, עשיר, עם חוש הומור, יצא לה מישהו שאפשר לכעוס עליו בלי לפחד שהוא יילך, מישהו שיאהב את המילים שלה, מישהו שיגרום לה להרגיש רצויה. כשהוא אמר לה שהוא רוצה אותה, היא לא כתבה לו בחזרה שאלה מילים שהיא ביקשה לשמוע שנים. היא רק אמרה לו שכשהם יזדיינו היא תבקש ממנו להגיד לה בקול כמה הוא חרמן עליה. תקליט לי הודעה קולית, תגיד לי שאתה חרמן עליי.
היא באמת כעסה עליו, והוא באמת לא הלך. אבל כשהוא שאל אותה אם היא כועסת עליו היא אמרה שמה פתאום, אז היא לא באמת יודעת למה הוא לא הלך, ואם הוא בכלל הבין שהיא כועסת עליו. איך היא יכולה לכעוס על מישהו שהיא עדיין לא מכירה? בכל רגע שהיא חשבה שהיא רוצה ממנו משהו, היא נזכרה שהיא עדיין לא מכירה. מה את מרגישה דברים, אפילו לא נפגשתם אף פעם. וחבר אחד הזהיר אותה: את יודעת שלפעמים כשהאש חזקה מדי, בסוף לא יוצא מזה כלום. היא צחקה ואמרה שאין שום סיכוי בעולם שהם לא ייפגשו. פעם אחת הוא אמר לה ברצינות שהוא לא אוהב שנוזפים בו, והיא חשבה שהנה הוא אומר לי משהו אמיתי. איפה תמרורי האזהרה שלה עכשיו, איפה החלום הרומנטי על מערכת יחסים שאפשר לכעוס בה אחד על השני בלי שמישהו ילך. היא רוצה להיות מהנשים האלה שאומרות לנשים אחרות: מגיע לך שיתייחסו אליך יפה.
במקרה, באמת במקרה, איכשהו יצא שבדיוק בעוד חודש היא אמורה לטוס לארץ שהוא גר בה. אחרי כל בדיחה שלה שהצחיקה אותו הוא כתב לה: יהיה לנו כיף, נכון? והיא חשבה ואמרה בביטחון מלא וגמור: יהיה לנו הכי כיף. מה היא ידעה עליו? שהוא לא עונה להודעות, הוא הסביר שלפעמים הוא לא עונה להודעות, והיא אמרה לעצמה, אני בת 40, אני יכולה להתמודד עם מישהו שלא עונה להודעות, יש לו עיניים שאפשר להתאהב בהן.
היא בכלל לא התכוונה לחשוב על זה, היא בטיפול כבר שנה בדיוק כדי לא לחשוב על זה, אבל היא חשבה – הוא לא אוהב את הארץ שלו, והוא רוצה ילדים. ואולי בעוד חודש ניפגש, ונתאהב כי אפשר להתאהב בו, והוא יעבור לארץ שלי, ונגדל פה בן ובת, ויהיו להם שמות רגילים, כי גם לה ולו יש שם רגיל. אולי הם יגדלו בגבעתיים, איפה שהיא אוהבת. והבית שלהם יהיה מלא במוזיקה. היא לא ידעה אם הוא אוהב לצאת לחופשות כמו שהיא אוהבת, אם הוא יושב בברים עם חברים, אם יש לו חברים, למה הוא נפרד מבת הזוג האחרונה שלו.
היא רצתה להגיד לו: התכונה הכי טובה בי היא שאני יודעת לדאוג לאנשים שאני אוהבת. שאני לא מפחדת מפגיעות. שאם יש משהו אחד שלמדתי מאמא שלי, עוד כשהיא הייתה, זה שאני יודעת איך זה לאהוב מישהו עד מוות, ואיך להשאיר אותו בחיים.
תספר לי משהו.
מה לספר לך?
אני לא יודעת, תספר לי משהו אמיתי.
מה לספר לך?
הוא לא סיפר לה כלום. הכול היא לקחה במאמץ.
מיונז או חרדל? אתה קורא ספרים? יש לך חברים? אתה חושב שאתה מצחיק? אתה חושב שאתה מוזר? (השאלה הזו העליבה אותו).
הוא ענה לה לא זה ולא זה, כן, כן, כן, השאלה הזו מעליבה אותי.
היא טוותה סיפורים מקצוות חוטים שהוא שלח לה, כל פעם זורק מילה ולא מרחיב עליה. פעם הוא היה ב, ואז הוא נסע ל, והייתה לו מישהי ש והוא רוצה להגיד אבל מפחד מ. אפילו תמרורי האזהרה לא הצליחו לגרום לה להשלים במילים החסרות את האפשרות הגרועה ביותר. היא חשבה שהוא רגיל, כמוה.
כשהיא סיפרה לפסיכולוגית שלה, יום אחרי שהם שלחו האחד לשנייה תמונות עירום בפעם הראשונה, רק שבעצם בסוף היא הייתה הצד היחיד ששלח, ואפילו לא בגרסה המחיקה שלהן, ועכשיו יש לו אותן להסתכל, המטפלת שלה הביטה בה בפנים מאוכזבות, כאלה שאולי היו לאמא שלה אם היא הייתה.
את הולכת באותה דרך שבה הלכת לפני שהגעת אליי, היא אמרה לה במילים אחרות שזו הייתה בדיוק המשמעות שלהן.
אולי היא תספר לו על זה, הרי אף אחד אחר לא מבין את הדבר המשוגע הזה שקורה ביניהם. שניהם הסכימו שקורה ביניהם דבר משוגע. והוא הרי אמר לה שהוא מהטובים. כמה פעמים הוא אמר את זה. הוא גם אמר שהוא בחור נחמד. היא ענתה שהיא אישה רגילה. הוא לא הגיב לה על זה. בכל מקרה, היא דאגה שהוא יידע כבר שאסור לפגוע בה. איזה בן אדם שהוא מהטובים ויודע שהוא מדבר עם בן אדם כל כך פגיע ושביר, שלא יכול היה לצאת מהבית, שהלב שלו נשבר לחתיכות והתרסק וכל האהבה שיש בעולם התנפצה לו מול העיניים, איזה בן אדם יכול להיות רע למישהו כזה? מי בועט בחתול סתם ככה? היא שלחה לו סיפור שהיא כתבה, ליתר ביטחון, שיבין שהיא אישה שמרגישה הרבה.
אני מת על זה שאת מרגישה הרבה.
הוא מת על זה שהיא מרגישה הרבה.
אבל בדבר אחד היא השתכנעה. היא תבקש ממנו לדבר איתה בטלפון. נעמה שונאת לדבר בטלפון, האנשים היחידים שמתקשרים אליה הם אבא שלה, והחברה שלפעמים היא שולחת לה הודעה בלילה ומבקשת שתבדוק אם היא קמה בבוקר, כי היא מפחדת שאף אחד לא ישים לב, ובעצם מה זה משנה היא גם ככה מתה, אבל יותר קל לה לרצות לחיות כשהיא יודעת שיש מישהי שתתקשר אליה בבוקר לבדוק שהיא חיה.
הוא אמר לה שהוא כבר סיפר עליה לאנשים. אז היא גם סיפרה. שיש לה דייט בארץ אחרת, עם גבר מהמם. מה את יודעת עליו? מה צריך לדעת, יש לנו חשמל, אולי זה יהיה משהו גדול.
אני רוצה אותך. זה הוא כתב לה.
אולי תתקשר אליי?
אני חרמן עליך.
אבל זה לא רק סקס, נכון?
נעמה (היא יכולה להתאהב בו כשהוא כותב את השם שלה), אני לא מחפש רק סקס, אני לא בן 20 שמחפש זיונים.
אתה מתעלם אבל ממה שכתבתי.
אני אף פעם לא מתעלם.
ולא ענה.
היא לא זכרה מי מהם משוגע. היא לא ידעה עליו כלום, אבל הוא כתב לה שהוא רוצה לכרבל אותה, ושניהם הסכימו שלישון ביחד זה כמו בשיר של אגי משעול, כי בלילה הנשמה משנה תנוחות. היא החליטה להפסיק לעשן שבוע לפני שהיא תפגוש אותו, כדי שכשהם ישנו ביחד, והם ישנו ביחד בערב הזה שהם יתאהבו בו, היא לא תנחר.
אחרי שנה בטיפול היא יודעת לשלוט במעשים שלה. היא יודעת לא לכתוב לו בבוקר ובערב ולחכות שהוא יענה, ולהתנהג כאילו לא אכפת לה, אבל אולי תידרש עוד שנה של טיפול בשביל שהיא גם תרגיש את הרגשות האלה. היא קמה בבוקר וחשבה עליו, והסתכלה בתמונה שהוא שלח לה וחשבה עליו, וחשבה עליו כשהוא כתב לה: כל היום חשבתי עליך. גם כשהוא אמר לה שהוא כבר סיפר עליה לאנשים. אז היא גם סיפרה. שיש לה דייט בארץ אחרת, עם גבר מהמם. מה את יודעת עליו? מה צריך לדעת, יש לנו חשמל, אולי זה יהיה משהו גדול. פעם היה לה חשמל, והיא חשבה שזה יהיה משהו גדול, ולתקופה ארוכה זה היה משהו עצום, ואחר כך נשבר. היא רוצה משהו גדול שלא נשבר.
הוא שלח לה תמונה של הזין שלו, וגם התקשר. כשהוא התקשר הם היו כל כך נבוכים, והיא שוב נזכרה בדבר הגדול שהיה לה, ואיך הם היו נבוכים בדייט ראשון, והיא גם בדיוק כתבה על זה שיר, ובראש הכול התערבב לה. היא שאלה אותו שאלות וסיפרה לו סיפורים, והוא צחק ואמר לה: מה אני אעשה איתך שאת שואלת שאלות כאלה. והיא שאלה אותו: זה טוב? והוא ענה לה: סתמי. היא הייתה יכולה להתאהב בו.
היא התפשטה מול המסך של הטלפון, ונתנה לו לראות אותה, ולא פחדה מכלום. לא היה לה שמץ של ספק לגבי האיש הזה, שהיא לא יודעת עליו כלום, שלא מספר כלום, שמולו היא שרמוטה של רגשות ושל כוס.
גם בין הטילים היא התנהגה רגיל. בלילה היא הייתה הולכת לישון באימה מהאפשרות שבבוקר היא לא תקום, כי עד שהיא מצאה שכיף לחיות היא מפחדת באמת, ויש לה עוד סוף טוב לכתוב. בבקרים הוא לא שלח לה הודעות. בצהריים הוא כתב לה משהו רגיל, והיא ענתה משהו רגיל, ולא היה אכפת לה להגיד לו שהיא מלא שריטות ופצעים מאהבות קודמות, אבל היא לא רצתה להגיד לו כמה היא מפחדת. כמה היא לא ישנה בלילה. כמה הארץ שלה שבורה והיא לא יודעת אם לשתות או לא לשתות, לעשן או לא לעשן. היא רק כתבה לו שהיא רוצה חיבוק, והוא הבטיח לה שהוא יחבק אותה וינשק אותה בכל הגוף ויירד לה ואיך בא לו לזיין אותה והוא חרמן עליה נורא ואיך זה שהם אף פעם לא נפגשו הוא כל כך חרמן עליה ואולי תשבי לי על הפנים.
אבל לא רק לסקס, נכון?
סתמי.
ארבע שעות הם דיברו בטלפון ביום שהפסיקה המלחמה, או המלחמה שבתוך המלחמה, או לפחות ביום שבו היא כבר לא התעוררה בארבע בבוקר וחשבה שהיא לא רוצה למות. כשהם פתחו את המצלמה והביטו אחד בשנייה בפעם הראשונה היא חשבה ממש בטעות בלי להתכוון כשהיא הסתכלה לו בעיניים, שהיא יכולה להתאהב בו. אולי מלחמה זה לא זמן להכיר מישהו, אולי כל השאלות יוצאות עקום, אולי במלחמה את חושבת שתוכלי להתאהב כי את מפחדת שאף אחד לא ישים לב שמתת, אבל היא לא זוכרת איך זה כשאין מלחמה, והיא חושבת שזה לא הוגן שהמלחמה בדיוק בשנים של הגיל שלה שאולי אחר כך כבר לא יהיה לה. היא באמת אישה כל כך רגילה, היא לא יודעת מה זה אומר כשאומרים לה "את אוהבת גברים עם אדג'". היא לא רצתה להיכנס לשיחה של מאיפה את מה את עושה במה את עובדת מה התחביבים שלך בואי ניפגש ונשתה קפה בשעמום ונחיה אחד עם השני ועם טלוויזיה דלוקה כל ערב ובמין היא לא תוכל להגיד לו אני רוצה שתכאיב לי ושתמלא אותי בזרע שלך. אין לה כוח להתחיל שיחות כאלה בכלל. אבל היא באמת כל כך רגילה. יש לה רגשות רגילים. היא רוצה מישהו רגיל שיפגוש אותה לדייט רגיל ויצחיק אותה רגיל, ואז יגיד לה אני רוצה שתהיי אמא של הילדים הרגילים שלי, ואני אהיה אבא רגיל ונריב על דברים רגילים, ואת תכעסי ואני לא אלך.
בערך אחרי שעתיים ו-23 דקות של שיחה הוא אמר לה – זה יושב עליי, אבל אני רוצה להגיד לך. בסוף השבוע אני נוסע לארץ אחרת, שהיא לא שלך והיא לא שלי, ואני נוסע עם אישה שהיא לא את, ואין לך מה לדאוג. אני עדיין ארצה להיפגש איתך. אני לא רוצה אותה.
לא ככה הם סיימו את השיחה. הם ניתקו בידיעה מוחלטת שהחשמל שהיה ביניהם הלך וצמח ונהיה קסם, והוא אפילו לא רק אש. היא הייתה יכולה להישבע שזו לא רק חרמנות. כי הוא אמר לה כמה פעמים שהיא מצחיקה נורא. ביום שאחרי היא הסתובבה עם לבבות בעיניים, כמו האמוג'י הזה בטלפון. הי כתבה לו, ואולי היא לא הייתה צריכה לכתוב לו את זה כל כך מהר, אבל היא גם כנראה לא הייתה צריכה לשלוח לו כל כך מהר סרטון של הכוס שלה: אני מתרגשת מהמחשבה שאתה קצת שלי. אבל בלי לחץ.
אני לא נלחץ.
וגם כתבה לו שהוא שולח לה חצים לבטן עם ההודעות שלה. אבל בלי לחץ.
אני לא נלחץ. ואני רוצה לנשק אותך בדיוק שם.
והחצים, הם חצים לפרפרים שאתה עושה לי, אבל בלי לחץ.
אני לא נלחץ.
אני רוצה שתזיין אותי ואחר כך תחבק אותי ותספר לי על דברים שאתה מפחד.
מלחיץ.
באמת היא לא ידעה עליו כלום, אבל היא הרגיעה את עצמה במחשבה שאין לה מה להפסיד. הוא גם ככה בארץ אחרת. ובכל פעם שהיא חשבה ככה, היא העלתה את הווליום של הרגש שלה, וגם של החרמנות. והיא כבר אמרה לו דברים שלא אומרים. אחר כך גם לא כותבים אותם. וכבר עברו שבועות, אבל היא לא ידעה באיזה תאריך הוא נולד, ואיך הוא חוגג ימי הולדת. היא לא יודעת אם בפסח הוא נפגש עם חברים מהארץ שלה או נשאר בבית או יוצא לעבוד. אבל הוא אמר לה: יחסים פתוחים? אין שום סיכוי. והיא חשבה שהיא יכולה להתאהב במישהו כזה. חשמל לא קורה סתם. אולי אחת לחצי שנה. וקסם? קסם לפעמים לא קורה חיים שלמים. וכן, היא זוכרת שלפעמים, בהתחלה, אין לזה שום קשר לצד השני. אחר כך עוברים חודשים, ופתאום אתם מחוברים ואתם בן אדם אחד, ואולי הכול קרה כי פעם אחת באיזה יום אחד הלב שלך היה מוכן להיפתח, ובמקרה גם שלו, וגם שניכם הייתם חרמנים, זה מאוד עוזר.
סיפורים קצרים נוספים של מעין אפשר למצוא כאן
מעין רודה כותבת בימים אלו את ספרה הראשון
