לפני כמה שבועות, בזמן שאשתי ואני נסענו הביתה, שמתי לב ברגע מסוים שהאור נופל על פניה בצורה מקסימה. צילמתי אותה, ולאחר מכן העליתי את התמונה לאינסטגרם בליווי רצף חוזר מהאימוג'י שנראה לי הולם: פרצוף מחייך עם עיני לבבות. עשיתי את זה כי אני אוהב אותה. האהבה שלי לאשתי לא חיה רק באינטרנט. אני מרבה להביע אותה ישירות אליה, ונוהג לדבר עליה בהתלהבות עם חברים ועמיתים לעבודה. זה מרגיש לי טבעי, בדיוק כמו כל רגש אחר שאני משתף באינטרנט, כמו למשל להעלות פוסט על כמה נהניתי מצפייה חוזרת ב"טווין פיקס", או על הכריך הטעים שאכלתי בחופשה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
לכן, בפעם הראשונה שמישהו כינה אותי "wife guy" ("גבר של אשתו"), לא הייתי בטוח כיצד להגיב. אם אתם נתקלים בביטוי הזה בפעם הראשונה, וחושבים שב"גבר של אשתו" הכוונה ודאי ל"גבר שאוהב את אשתו", אתם טועים לחלוטין. המונח, שצבר פופולריות אי שם בזמן הכהונה הראשונה של טראמפ, מתייחס לגבר שחיבתו כלפי בת זוגו כה ראוותנית, עד שהיא נתפסת כבלתי אמינה. לפי המבקרת אמנדה הס, "'גבר של אשתו' מגדיר את עצמו באמצעות סוג של תגובת-יתר לחיי הנישואין". "גבר של אשתו" הוא מי שמפרסם תמונה של אשתו באינסטגרם ביחד עם רצף אימוג'י של פרצוף מחייך עם עיני לבבות. הוא יחזור על מעשים כאלה כל כך הרבה פעמים, עד שאפילו חבריו הקרובים ירגישו שמספיק כבר. הוא תמיד כל כך נרגש וקולני כשמדובר באשתו, עד שסירנת אזהרה מופעלת בתודעתם של בני משפחה וזרים גם יחד, התוהים על אילו חסרונות הוא מנסה לפצות באמצעות הצהרות כל כך נלהבות.
בעולם שבו הזהות היא סוג של מופע ברשתות החברתיות, ברור שזהות כמו "גבר של אשתו" אינה רצויה במיוחד. אבל אני, בחור שאוהב את אשתו, לא יכול שלא לחשוב שבשלילה הזו אנחנו מפספסים דבר מה יקר ערך. גברים רבים מורגלים להסתיר את רגשותיהם, וממילא חוששים לחשוף את מה שבליבם ובמחשבתם. אם חלק מהם עשו את הצעד קדימה והחלו לבטא את אהבתם בפומבי מבלי להתבייש - האם זה כל כך לא בסדר?
2 צפייה בגלריה
ראיין ריינולדס ובלייק לייבלי. הפך את חיי הנישואים שלו לתוכן
(צילום: Dimitrios Kambouris/Getty Images)
המונח "גבר של אשתו" הוא תוצר לוואי של מספר מגמות מתכנסות. מיליוני אנשים התרגלו לפרסם ברשתות החברתיות את כל מה שהם עושים, והפעולה החזרתית מצמצמת בסופו של דבר את רוב ההתנהגויות והתכונות שלנו לקריקטורה. האם אתם שותים הרבה דיאט קולה? היזהרו, פן תהפכו ל"טיפוס של הדיאט קולה". במקביל, המנגנון של הרשתות החברתיות הוא כזה שניתן ליצור כל זהות ואף להרוויח ממנה - ולכן אלפי אנשים יתחילו לחלום איך להתפרנס מלהיות "הטיפוס של הדיאט קולה". חלקם כבר עושים זאת.
ברגע שמישהו חכם עלה על העניין ש"לאהוב את אשתך" יכול להיות הפגנת ראווה, החלו לצוץ "בחורים של נשותיהם" בכל מקום. כך הופיע "גבר של אשתו העגלגלה", משפיען שכתב הרבה על כמה הוא מעריץ את אשתו גדולת הממדים. ויש את ה"גבר של אשתו הנופלת" (“cliff-wife guy”), משפיען אחר, שפרסם סרטון דרמטי על ההלם של צפייה באשתו נופלת מצוק (בפועל זו הייתה נפילה מגובה די נמוך, ונראה שהיא שרדה אותה בסדר). ידוענים כמו ג'ון מולאני, הנסיך הארי וריאן ריינולדס, הפכו את חיי הנישואים שלהם לתוכן. הרבה תוכן. בדרך להיות "גברים של נשותיהם", החבר'ה האלה הפכו את "כבד את אשתך" למצווה הבלתי הפורמלית של החיים המודרניים. התופעה החלה בערך בזמן עליית תנועת MeToo#, שהאירה באור חדש את התנהגותם המזלזלת של גברים כלפי נשים באופן כללי, לכן "גבר של אשתו", למרות ההגזמה המסוימת, נתפס כמו תיקון מבורך.
ככל שצצו יותר ויותר "גברים של נשותיהם", כך הלך הביטוי והתפתח, ועד מהרה לא הייתם צריכים להיות דמות ציבורית כדי להיות "גבר של אשתו", מספיק שהייתם גבר. אולם הקלות שבה ניתן היה לבנות לעצמכם אישיות כזו, החלה להביא עליה ביקורת. חלק מאותם "גברים של נשותיהם" לא נראו כמו מי שבאמת אוהבים את בנות זוגם. החיבה שלהם נראתה קצת מאולצת, או מבוימת, שלא לומר עסקית לחלוטין. חלק מהגברים המפורסמים הללו התגרשו, או בגדו בנשותיהם, או שנתפסו כמי שלא ממש מתאמצים בזוגיות. הרגשות הנלהבים שהפגינו נראו כמו כיסוי לאמת לא נעימה. "פרסום פומבי ברשתות החברתיות על אהבתכם לבן/בת הזוג שלכם, לא אמור להיות סימן לבגידה", נכתב בניו יורק פוסט, "אבל בשנת 2022, זהו דגל אדום בוהק". הגבר של אשתו, שממילא היה מעט נלעג, התגלגל להיות ביטוי מזלזל מובהק.
וכך, גם הערותיהם האקראיות של חבריי על שאני "גבר של אשתו" החלו להרגיש כמו אמירת גנאי, אפילו אם זו לא הייתה הכוונה.
העובדה שאני, גבר הטרוסקסואל בן 36, אמור לאהוב את אשתי, אינה הפתעה גדולה. התחתנתי איתה מאהבה, לא בגלל רצון סודי לרשת את הון הנפט העצום שלה (שלא קיים) או בגלל היריון לא מתוכנן שגרר לחץ משפחתי להתחתן (אין תינוק). פגשתי אותה דרך חברה משותפת (החברה הכי טובה שלה הייתה הבוסית שלי), וכמה חודשים לאחר מכן, מצאתי עצמי חושב לעצמי: ואללה, אני נהנה מאוד להיות בחברתה של האישה היפה, האינטליגנטית, המצחיקה, החביבה והשאפתנית הזו, שיש לה טעם נהדר בסרטים וספרים ומוזיקה ואופנה, ושכל החברים שלי אוהבים אותה. בתוך שנים ספורות התארסנו, וזמן קצר לאחר מכן התחתנו. זו הייתה סדרה של החלטות שהרגישו אינסטינקטיביות וברורות מאליהן, כמו לבקש מהמלצר עוד לחם כדי לחסל את המטבל שנשאר בצלחת. לכן כה הופתעתי כשהביטויים הפשוטים של ההערצה שלי החלו למשוך תשומת לב - וביקורת.
ובכל זאת, אני מבין מדוע אנשים עשויים לחשוד. כשאשתי ואני התחלנו לצאת ביחד, והרגשתי בעננים, לא יכולתי שלא להישמע זחוח מדי פעם. "זה מרגיש לי כאילו אנחנו הזוג הכי מוצלח", אמרתי לאחד מחבריי. אני לא חושב שחבריי קיוו שהקשר שלנו ייכשל, אבל הם לא תמיד הבינו את התחושה ששידרתי, וכנראה שבאמת נתפסתי כמו מי שעושה את עצמו, כשבעצם הייתי פשוט מאוד מאושר.
ברור שאני יודע שאהבה לא נועדה להיות מפגן ראווה. אהבה מכילה גרעין פנימי ובלתי ניתן למדידה שניתן להעריך רק באופן פרטי, לא דרך הצגתה לשיפוטם של אחרים. למען האמת, בתקופה שאשתי ואני יצאנו, נהגתי לאמץ מנגנון הגנה ולשחק אותה מעט אדיש, כדי שהעצמי העתידי שלי לא יביט לאחור בחרטה על שהרשיתי לעצמי להיות כה חשוף. וכך בדיוק חושב תת-הזרם של הספקנים כלפי "הגבר של אשתו": הם מצפים לרגע שבו כל האהבה הפומבית הזו תקרוס לתוך עצמה, ותתגלה כקצרת רואי. ידעתי שכך יהיה! יחשוב לעצמו הסקפטי.
אלא שלהתאהב ולהתחתן היו אבני דרך בחיי ששינו את האופן שבו אני רואה את העולם, ואיששו את מה שרק חשדתי שהוא נכון בטרם גיליתי זאת על בשרי, והוא שאהבה כרוכה בפגיעות. זו הנכונות להיות נאיבי ומטופש, והמוכנות להוריד את ההגנות ולקבל בברכה את מה שיגיע לאחר מכן, בין אם טוב או רע. מבחינתי, זהו מצב ההוויה היחיד שראוי לחיות אותו.
כמובן שאני מעדיף לשמור לעצמי חלק מהתהליך האלכימי הזה, וגם מנישואיי (למשל, את רמת הבלגן שמצטברת כאשר שני סופרים חיים ביחד). אבל לפעמים, אני פשוט רוצה לחלוק את האהבה שלי עם העולם - גם אם היא גורמת לאנשים לגלגל עיניים. כולנו מעלים מופע של הזהות שלנו במידה כזו או אחרת, ואני בהחלט יכול לחיות עם הזהות של היותי "בחור שמאוד אוהב את אשתו", יהיו אשר יהיו הכינויים שמתלווים אליה.
