הזוג שקם וניגש לבמה באולם הכנסים הצליח להטעות אותי. היא צעירה ונאה, לבושה בטוניקה רחבה וחובשת מטפחת שמגולגלת על ראשה כמו שבלול קינמון מבד תכלת. לו כיפה וזקנקן ועיניים כחולות ובוערות. כשהם נכנסו ללב המעגל וחייכו בביישנות אל מנחת הסדנה שלנו הדי שלייפר, חשבתי לעצמי שחבל שלא נתנו לזוג אחר להדגים את התרגיל הזה. עד כדי כך היה ברור לי ברוב שחצנותי שאני יודעת בדיוק איך נראית הזוגיות שלהם. הנחתי שהם הורים לילדים מאוד קטנים ובטח גרים בהתיישבות כלשהי ביהודה ושומרון, שהם נשואים מיליון שנה וכבר רגילים זה לזה כמו למראה של האף שלהם בראי. הרשיתי לעצמי לשער גם שכשהם הכירו לא הייתה שם תשוקה שממיסה עצמות, פשוט שני ילדים איכותיים וערכיים שהכירו בבני עקיבא והפכו מחברים טובים לבני זוג.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דנה ספקטור:
כששלייפר מבקשת מהם שיספרו קצת על עצמם, זה רק מעמיק את התחושה שלי שהזוג הזה לא יצליח להפתיע אותי. מסתבר שבאמת יש להם ילדים, שבעה במספר, רובם מאוד קטנים. אז אני מכינה את עצמי לשמוע מהם שיח חמוץ של זוגות נשואים ותיקים, ויכוחים על הכלים בכיור, בטח לא לקבל מהם אש ודרמה. עוד מעט כל מה שחשבתי עליהם יתנפץ לי בפרצוף, אבל בינתיים אני לוחשת לרן שהתלווה אליי לסדנה "זה פשוט לא פייר שנתנו דווקא להם", והוא מחייך אליי ואומר, "את מקנאת כי את מתה לעלות בעצמך".
ובאמת, כששלייפר שאלה מי מהזוגות שהגיעו לפה מתנדב לעלות ולעזור לה להדגים, בתוך שנייה התרוממו באוויר לא מעט אצבעות. כולנו רצינו לזכות בפרס הזה, להיות הזוג שהמורה הנערצת מלמדת אותו באופן פרטי. שלייפר היא לא עוד סתם מטפלת זוגית, מה גם שהיא בכלל לא מגדירה את עצמה כמטפלת זוגית, עוד מעט נסביר למה. בעולם היא כבר מזמן נחשבת לגורו לכל דבר, מאסטרית אמיתית לזוגיות. לא סתם אנשים מוכנים לנסוע חצי כדור רק בשביל הזכות לשבת מולה וללמוד ממנה את התורה שהיא פיתחה והעבירה במשך קרוב ל-50 שנה לצד יומי, בעלה המנוח. כאילו לא די במעמדה כמורה בינלאומית לאהבה שמלמדת כל שנה בספרד, אוסטריה, סין, ואיפה לא בעצם, יש לה גם כריזמה מטורפת שהיא מפזרת מסביבה. מהרגע שבו נכנסה לחדר הזה, בשעה תשע בבוקר, היא פשוט עטפה אותנו באור הגדול והטבעי הזה שמלווה אותה כמו הילה. פלא שכולם רצו שהיא תקרא להם לבוא אליה? רק לחשוב על האור החם והמיטיב הזה שלה מתרכז רק בך.
ועכשיו אנחנו מקשיבים לשלייפר, שמנחה את הזוג שעל הבמה מה לעשות כדי לקיים את הדבר הזה שכל התורה שלה מבוססת עליו - מפגש אמיתי ועמוק בין שני אנשים. זה מה ששלייפר מלמדת זוגות, איך לפגוש שוב בצורה מלאה את בן הזוג שלך, להרגיש שוב את המהות האנושית האמיתית שלו שכל כך התאהבת בה כשרק נפגשתם. וזה יכול לקרות גם כשאתם זוג ותיק ועייף של הרבה שנים.
כדי להגיע למפגש הזה, שלייפר מסבירה עכשיו, צריך לבנות קודם כל את הגשר. זה נשמע קצת מוזר - בעל ואישה הם לא נתיבי איילון, איך בונים ביניהם גשר? אבל בפועל מה שהיא עושה כרגע זה לקחת שני כיסאות, להציב אותם ממש קרוב אחד מול השני, ולבקש מהזוג להתיישב עליהם ככה שהברכיים שלהם יהיו צמודות וייגעו. "כדי להגיע למפגש נוכח צריך לשבת מול בן הזוג במרחק של אמה", אמרה קודם, "קרוב-קרוב, לא יותר מאמה או זרוע, 44 סנטימטרים בדיוק".
המרחק הזה, מתברר, מבוסס לגמרי מבחינה מדעית. "מה שהחוקרים גילו", הדי מסבירה, "זה שכשאנחנו יושבים במרחק מדויק של 44 סנטימטרים זה מזה, קורה לנו משהו ביולוגי במוח. המערכת הלימבית, מרכז הרגשות שלנו במוח, מתחילה להדהד ביחד עם המערכת הלימבית של בן הזוג. האדם הוא היצור היחידי בטבע שהמערכת הלימבית שלו בנויה כך שהיא יכולה להתאזן במפגש עמוק ומחבר עם יצור אנושי אחר".
"קשה מאוד להתנהג בצורה אוהבת בזמן של פחד מוות, של מלחמה, כי החלק במוח שלנו שער באותו הרגע אומר לנו 'סכנה'. לחלק הזה קוראים 'המוח הזוחלי'. כדי לצאת מהמצב ההישרדותי, אתה חייב לעבור לאונה הקדמית שאומרת 'להתנשק עכשיו באמת יעשה לכם טוב'"
יום אחר כך, כשהטילים מאיראן מבטלים את המשך הסדנה ואני זוכה לשבת עם שלייפר לשיחה של אחת על אחת, אני שואלת אותה מה היא מציעה לישראלים לעשות כשהם במצב כל כך מפוחד ולא מווסת. "קשה מאוד להתנהג בצורה אוהבת בזמן של פחד מוות, של מלחמה, כי החלק במוח שלנו שער באותו הרגע אומר לנו 'סכנה, מסוכן'", היא מסבירה, "לחלק הזה קוראים 'המוח הזוחלי' שאחראי להתריע בפנינו על סכנות, והוא זה שאחראי לזה שהמין האנושי שרד כל כך הרבה שנים. כדי לצאת מההתנהגות ההישרדותית אנחנו צריכים להעביר את כל הפעילות לאונה הקדמית שלנו, שזה החלק המרגיע והמווסת שאומר רגע, אבל אנחנו בעצם אוהבים האחד את השני, רגע, אבל אנחנו בחיים עכשיו, ושנייה, אם אנחנו כבר בממ"ד, למה שלא נתחבק ונתנשק? זה הרי יכול להיות דבר מדהים - אם כבר למות, אז באמצע נשיקה וחיבוק".
ועדיין, אתה נכנס לממ"ד ובמקום להתנשק ולהתחבק אתה צופה בחדשות, או מסתכל בטלגרם איפה נפל הטיל, או שותק ומפחד לבד.
"כדי להתחבק אתה לא יכול להישאר במוח הזוחלי שצורח 'סכנה, סכנה'. הוא גם יודע שאתם בממ"ד עכשיו, שזה לא מקום שמעודד רומנטיקה או רוגע בכל דרך. כדי לצאת מזה, אתה חייב לעבור לאונה הקדמית שאומרת 'להתנשק עכשיו באמת יעשה לכם טוב'. להתחבק יאפשר לנו גם לפחד פחות בפעם הבאה. המחקרים מראים שקשר עמוק עם יצור אנושי אחר מסוגל לייצר נתיבים נוירולוגיים חדשים במוח. למעשה, זה הדבר שהכי מצליח לשנות את המוח שלנו".
בחזרה לסדנה, שמיועדת למטפלים ולפסיכותרפיסטים שרוצים ליישם את הגישה, ולזוג שלנו שעל הבמה. הם יושבים במרחק האמה הנדרש. בהתחלה הם נדרשים רק לנשום ביחד, להסתכל זה לזה עמוק בעיניים ולא לדבר. אחרי כמה דקות הדי מבקשת מהם לעצום את העיניים ולהחזיק ידיים. "תנו לידיים שלכם לדבר האחת עם השנייה", היא אומרת. ואז, ברגע הזה ממש, קורה בחדר סוג של פלא. הזוג הזה מתחיל לדבר עם הידיים שלו ועושה את זה בצורה כל כך מאוהבת. אני מסתכלת על האגודל של האישה שמלטף את פרק היד של הגבר, ומבינה כמה טיפשה הייתי. "איך העזתי לחשוב שהם זוג ותיק בלי הרבה אש", אני חושבת, "יש ביניהם כל כך הרבה תשוקה וחיבור".
אחרי כמה שניות, פתאום קורה עוד משהו. האישה פשוט פורצת בבכי. זה לא בכי רע, זה בכי טהור ויפה. בכי שיש בו המון הודיה על התאום הזה שלה שהלך איתה דרך כזאת, ומצד שני שומעים בו גם המון כאב. וככל שהמשיכה לבכות, היא כאילו חזרה אחורה במכונת זמן. כל השנים והכאבים נשרו מהפנים שלה ועל הכיסא התיישבה פתאום הילדונת היפהפייה בת ה-20 שהיא הייתה פעם. זה היה כל כך מרגש, במיוחד הדרך שבה הבעל שלה שהה איתה במלואו בתוך הבכי הזה, פשוט החזיק לה את היד בלי מילים והיה שם עם כל הלב והרגש שלו. הוא היה כל כך איתה שאפילו ממקומנו בקהל יכולנו להרגיש את הכוח של החיבור הנדיר הזה בין שניהם.
"זה ממש הרגיש לי כמו חופה", אמרה מישהי בקהל כשהכל הסתיים וכולנו מיד הסכמנו איתה. הייתה בחדר קדושה כזו, ממש כמו שיש בחתונות הכי מרגשות, שקט כזה של תקווה, התפעמות והמון עיניים שמנצנצות אל הזוג כמו גחליליות.
EcT - זה שם התורה של שלייפר שאחראית לפלא שראינו בחדר. ראשי תיבות של Encounter - centered Transformation. ובעברית - טרנספורמציה ממוקדת-מפגש. גישה שבה מלמדים זוגות איך להיפגש שוב ולחוות דרך המפגשים האלו שינוי טרנספורמטיבי, משהו שממש מצמיח מהם זוגיות שונה וכל כך הרבה יותר טובה ומאושרת. אם לא הייתי רואה את זה במו עיניי, בטח הייתי חושבת שזה לא אפשרי לעשות שינוי כל כך גדול ומהדהד באנשים מבוגרים ואפויים שנשואים המון זמן. אבל אחרי כמה שעות בחדר עם שלייפר אני מרגישה שלא רק שזה אפשרי, זה משהו שכולנו צריכים לעשות. בקרוב גם יפתח באוניברסיטת בר-אילן מחזור ראשון של הכשרת מנחים לאינטימיות ומיניות בזוגיות המבוסס על תורת "אמנות המפגש" של שלייפר, והיא תלמד בו בעצמה.
"יש הבדל בין סתם להתקיים יחד באותו הבית כבעל ואישה", שלייפר אומרת, "ובין באמת לחיות ביחד בצורה מלאה ולהרגיש את האהבה ביניכם כל יום מחדש". ובאמת, גם זוגות טובים ואוהבים מתקשים לפעמים להרגיש את החיבור הנשמתי והחזק שיש ביניהם כשהם חיים במשך שנים באותה דירה ממושכנת. הנה, רק לפני כמה ימים רן אמר לי "את יודעת שכבר מלא זמן לא ראיתי את העיניים שלך". "מה אתה מדבר", אמרתי לו, "אני מסתכלת עליך כל הזמן". "את לא מבינה", הוא אמר, "המבט שלך בכלל לא נח עליי, הוא חולף דרכי".
על זה אני חושבת כששלייפר מדברת על המפגש המלא והנוכח. כי על פני השטח אני מפנקת אותו בגבינות טעימות ויודעת לזרוק לו מדי כמה שעות מחמאה, אבל בפועל אני לא באמת פוגשת אותו. לא מתעניינת במה שקורה בתוכו, לא מדברת, מתייחסת אליו ואליי כמו אל עסק פתור. רק שעכשיו אני מבינה שזו אחת הטעויות הכי גדולות שזוג יכול לעשות, להתקבע באותן שיחות שטוחות, לחשוב שנשארנו האנשים שהיינו לפני שנים ולא להבין שלכולנו יש עולם נפשי שהנופים שלו משתנים כל הזמן, יש כל כך הרבה עוד מה לחקור ולגלות. "לפרוש כל אחד להישרדות ולפחד שלו? זה קל, זה אוטומטי", שלייפר אומרת, "מה שלא אוטומטי זה להמשיך להיאבק על קשר קרוב, על נוכחות מלאה יחד".
שלייפר יודעת משהו על קשיים. אמא ואבא שלה הוכנסו למחנה ריכוז בוישי שבצרפת כשאמא שלה הייתה בהיריון איתה. באומץ בלתי נתפס, אמא שלה הצליחה להנדס תוכנית בריחה מהמחנה, ואחרי שברחה היא הצליחה גם להבריח משם את אבא של הדי. עד גיל 35 שלייפר הייתה פסיכולוגית קלינית מלומדת ומצליחה, אמא לשני בנים. בעלה המנוח יומי היה מהנדס חשמל מוכשר. הוא עזר לחיל האוויר לפתח מערכות לייזר שהשתמשו בהן במלחמת יום כיפור והם אפילו גרו בישראל שש שנים עד שחזרו לוושינגטון די-סי. הם היו תמיד זוג מאוהב ומלא להט. שלייפר מאמינה גדולה במושג "סול מייטס", נפשות תאומות. "תמיד-תמיד ידעתי שיומי הוא הנפש התאומה שלי", היא אומרת, "גם בתקופות הכי קשות. אבל הנקודה היא שלמרות שידעתי שהוא הנפש התאומה שלי ואני שלו, לא הצלחנו להביע את החיבור שלנו במלואו".
קשה להאמין שהייתם זוג שרב. גם עכשיו, שנתיים וחצי אחרי שיומי נפטר, עדיין אפשר להרגיש כמה שאת מאוהבת בו.
"בהתחלה היו לנו המון מאבקי כוח. כל אחד מאיתנו עשה את ריקוד ההישרדות שלו, לבש את הפחדים שלו, משם דיברנו. זה מה שהיה במשך 14 השנים הראשונות שלנו ביחד. משפט ההישרדות הקבוע שלו במשך השנים האלו היה 'תני לי ספייס, תעזבי אותי לבד קצת', ובשבילי זה היה 'בוא אליי, תסתכל עליי, תיגע בי'. האחד רוצה רק להיות ביחד ולהתחכך, השני נמלט ומסתגר, זה מוכר מכל כך הרבה זוגות שפגשתי ברחבי העולם. ועם השנים זה הלך וגדל, כי כשאתה לא עושה כלום עם ריקוד ההישרדות שאתה עושה בתוך הזוגיות שלך, הוא פשוט נהיה ענק".
כששלייפר מדברת על הריקוד ההישרדותי של בני זוג, היא מתכוונת לדרך שבה אנחנו חוזרים מאוד מהר למוד ההישרדותי שלנו אחרי שאנחנו מתאהבים, פשוט שבים לכל המגננות וההרגלים הישנים שנובעים מפצעי וחוויות הילדות שלנו. אנשים שנוהגים להימנע, לברוח ולהסתגר בקונכייה כי הם מפחדים להרגיש את הכאב שלהם, יחזרו להתמסר לסלולרי שלהם או להסתגר בחדר העבודה ולשמוע מוזיקה. אנשים שיש להם פחד נטישה יחוו התקפי קנאה או ירגישו מוזנחים גם כשבן הזוג רק רוצה קצת ספייס.
איך בעצם את ויומי ז"ל הבנתם שאתם מבצעים ריקוד הישרדותי כשאתם רבים?
"יום אחד, אחרי 14 שנה ביחד, אנחנו נכנסים לריב באמצע הרחוב. אנחנו עומדים בפינה ואני לוקחת את הכתפיים שלו, אני מטלטלת אותו בכוח וצועקת 'יומי, דבר איתי כבר!' ואז עוברת ברחוב מכונית קטנה, ואני רואה בה אישה שמסתכלת עלינו רבים. אני מדמיינת לעצמי שהיא אומרת לבעלה 'רואה את האישה האיומה שצועקת על בעלה ככה, מול כולם? זו הפסיכולוגית שלי'. כמה ימים אחרי זה שוב פרץ ריב. עמדתי בבית וצרחתי עליו 'אני עוזבת עכשיו'. לא התכוונתי שאעזוב את הבית, התכוונתי שאלך לטיול ארוך. אבל אמרתי את זה בדרך כזו שבכוונה הוא לא יבין אם אני נוטשת לנצח או לא. חזרתי אחרי שעתיים, אני מוצאת אותו על הרצפה, בוכה בכי תמרורים. הוא מעולם לא בכה קודם. אני אומרת לו 'יומי, מה קרה?' והוא אומר 'אני לא בן אדם טוב. אני בעל גרוע. אני אבא גרוע. אני כישלון'. את מבינה? הוא היה באמצע הסוג הכי גרוע של תחושת חוסר ערך ושנאה עצמית. אני חושבת שבאותו היום הלב שלו נשבר לרסיסים בפעם הראשונה בחיים".
מה עושים כשבן הזוג נשבר ככה?
"באמת לא ידעתי מה לעשות, אז התקשרתי לחברה שלי לואיזה והיא אמרה 'יש סדנה לטיפול זוגי בשם ייעוץ הדדי שתוכל לעזור לשניכם'. הבעיה הייתה שיומי הלך לשם בתור עצמו, ואני הלכתי לשם בתור פסיכולוגית קלינית מכובדת. ולכן, יומי למד שם המון ואני לא למדתי כלום. כל כך הייתי עסוקה בלהתעליין ולהתנשא מעל כל מה שקורה שם, שכלום לא נכנס. למזלי, מה שהוא שמע שם היה כל כך טרנספורמטיבי מבחינתו, שהוא לימד אותי הכל. הוא אמר שהוא למד שיש דבר כזה ששמו 'המהות האנושית' שלנו, שנשארת בתוכנו לא משנה מה קורה לנו במהלך הדרך, בעצם האופי שלנו, מי שאנחנו באמת, ויש עוד דבר ששמו 'דפוס ההישרדות' שלנו, הדרך שבה אנחנו מגוננים על עצמנו מכל הדברים הקשוחים שקורים לנו בחיים. במהות האנושית שלו, ידענו שנינו שיומי הוא בן אדם טוב, בן אדם מצחיק ונדיב, אבל ריקוד ההישרדות שלו גורם לו להתנהג כמו בן אדם אחר. והיה לו הרבה על הצלחת. שתי האחיות שלו עלו על ספינת מעפילים שהפליגה מרומניה לאיסטנבול בשנת 1944, רק שבדרך צוללת התחילה לירות עליהם פגזים, ושתיהן טבעו ונספו".
נורא.
"כן, והוא מעולם לא צעק החוצה את האובדן הזה. אפילו לא הבנתי שבזמן שאני יושבת בסדנה וחושבת, 'אוקיי, אני מכירה את זה', יושב לידי בעלי, ופשוט מבין לאחור את כל חייו. איך כל ריקוד ההישרדות שלו בנוי כדי לא להרגיש את הכאב על שתי האחיות שלו. החוזק והנהנתנות ההדוניסטית שלו, חוסר האינטימיות והדרך שבה הוא בורח מאינטימיות, הכל כדי לא להיתקל בטראומה העצומה על מות אחיותיו".
בגישת שלייפר, במקום לשבת בקליניקה ולהרגיש שאתם שתי חתיכות שבורות ופגומות של פאזל, פשוט חווים ביחד סדרה מרגשת של טקסים שמובילים למפגש משמעותי האחד עם השני, ומתוך שמחת הגילוי הזאת קורים ניסים של ממש
קצת אחרי האירוע הזה יומי לקה במחלת לב, וכשהם חזרו מבית החולים שניהם התחילו ללמד את הגישה מהסדנה הראשונה. במקביל המשיכו ללכת לסדנאות נוספות, עד שלאט-לאט פיתחו את הגישה המיוחדת שלהם. זו גישה מאוד שונה מטיפול זוגי מסורתי, ולכן שלייפר מתעקשת שלא לכנות את עצמה מטפלת זוגית, וזאת למרות שהיא פסיכולוגית קלינית עם שני תארים מאוניברסיטת תל-אביב ו-UCLA שבקליפורניה. "אני מעדיפה לקרוא לעצמי מורת דרך, מדריכה לזוגות שמוכנים לצאת ביחד איתי למסע הזה", היא אומרת.
ובאמת, בניגוד למטפל זוגי קלאסי, לא ממש מעניין אותה אם הגבר קמצן או אם האישה בעלת דפוס היקשרות חרדתי. כל מה שמעניין אותה זה לצאת ביחד איתם לסדרה של מפגשי נשמות זוגיים שמחברים אותם, ולראות לאן המסע הזה יוביל אותם. יש בזה משהו יותר אופטימי ויעיל מטיפול, כי במקום לשבת בקליניקה ולהרגיש שאתם שתי חתיכות שבורות ופגומות של פאזל שאיש מקצוע עומל כדי לתקן, פשוט חווים ביחד סדרה מרגשת של טקסים שמובילים למפגש משמעותי אחד עם השני, ומתוך שמחת הגילוי הזאת? קורים ניסים של ממש.
הגישה שהיא יצרה מבוססת על אמנות המפגש הזוגי, שבעצם מחולקת לשלושה סעיפים - אמנות האירוח, כלומר איך מזמינים את בן הזוג שלך לבקר בתוך המחשבות והרגשות שלך; אמנות הביקור - איך מקשיבים לבן הזוג שלך משתף וחולק בלי לשפוט ולערב את הפחדים והרגשות שלך; ובין שני אלו יש את אמנות הקמת הגשר, שורה של טקסים יצירתיים ושאלות עומק שצריך לעשות כדי להצליח לצאת למסע הזה ולפגוש האחד את השני. "הפילוסוף היהודי מרטין בובר אמר שמערכות היחסים שלנו חיות במרחב שבין שנינו. לא בי, ולא בך, ואפילו לא בדיאלוג ששנינו מנהלים, זה חי במרחב שבו אנחנו חיים ביחד. והמרחב הזה הוא מרחב מקודש", אומרת שלייפר, "הבעיה שהרבה פעמים בזוגיות המרחב נהיה מזוהם".
איך הוא מזדהם?
"במבט שיפוטי, בתגובה כועסת, בביקורת. אנחנו שמים את זה במרחב בין שנינו בלי מודע, והמרחב נהיה לא נוח. ולאט-לאט הוא נהיה מסוכן. וכשהמרחב נהיה מסוכן לנו, כשבן הזוג שלנו מדבר אלינו רק מתוך הפחד שלו ותוקף וגורם לנו לפחד מפגיעה, אז גם אנחנו מגיבים לו בהישרדות. וכאן יש שתי דרכים עיקריות לריב. חלק מאיתנו, כשאנחנו בסכנה? האנרגיה שלנו מתרחבת, ואנחנו מדברים בקול רם יותר, ובוכים בדמעות וצורחים. ויש אנשים שמגיבים אחרת, פשוט מתכווצים. פורשים לתוך עצמנו, משתתקים ונהיים קטנים. לאלו שצועקים קוראים סופת הברד, ולאלו שמתכנסים ומשתתקים קוראים הצב. ואגב, זה ריקוד אנרגטי שכל זוג בעולם עושה. בסין, בספרד, באוסטרליה, בכל מקום שבו התברכנו שנינו ללמד אנשים. כי זה אנרגטי, זו התגובה הקבועה של כל זוג לסכנה".
אז מה עושים כדי לצאת מהמרחב המזוהם ולייצר מרחב מקודש? זה כבר מורכב מדי להסביר. בינתיים, אפשר לנסות לפוגג את זיהום האוויר הזוגי שלנו ולעשות את הטקס הבא: בוחרים חדר שקט בבית וממקמים בו שני כיסאות. מתיישבים זה מול זה במרחק אמה, נושמים ביחד, מסתכלים עמוק בעיניים, ואז עוצמים אותן ומחזיקים ידיים. בשלב מסוים, מישהו צריך להזמין את האחר לבקר באחת השכונות שלו. אבל רגע, מה זה שכונה? מסתבר שלכל אחד מאיתנו יש כמה שכונות בתוך הנפש. יש שכונות יוקרה - המקומות שבהם אנחנו מרגישים מלאי יכולת וחזקים, כמו למשל השכונה של כמה שאת גאה בעבודה שלך - ויש גם שכונות מצוקה, המקומות שבהם הכאב שלך מתחבא, שבהם אתה שונא את עצמך, דברים שלא העזת להגיד אפילו לעצמך. לא תמיד אתה יודע לאיזו שכונה נפשית אתה מזמין את בן הזוג, צריך רק לשבת מולו במרחק הנכון, לנשום ולהרגיש לאיפה המחשבות לוקחות אותך. רק אחרי שהרגשת את כל מה שחלף לך בפנים, אתה אמור לדבר עם בן הזוג, ולהגיד משפט אחד של לא פחות מחמש מילים.
"כשהמרחב נהיה מסוכן לנו, כשבן הזוג שלנו מדבר אלינו רק מתוך הפחד שלו ותוקף וגורם לנו לפחד מפגיעה, אז גם אנחנו מגיבים לו בהישרדות. חלק מאיתנו מדברים בקול רם יותר, ובוכים בדמעות וצורחים. ויש אנשים שמגיבים אחרת, פשוט מתכווצים"
גם הבחירה המספרית הזו, חמש מילים בלבד, מבוססת על משהו מדעי לגמרי. במחקר שערך פרופ' אלברט מהרביאן. הוא גילה נתון מרתק. 93 אחוז מהתקשורת שאנחנו מבצעים בינינו בתור בני אדם? היא בכלל לא מילולית. היא מתקיימת דרך הבעות פנים, טון דיבור, שפת גוף וכדומה. מה שאומר שגם כשאנחנו רבים אחד עם השני בצרחות, ומשוכנעים שאנחנו מתנסחים נוקב וחכם ואין מצב שבן הזוג לא יבין כמה מרגיז אותנו שהוא קם בבוקר בפרצוף קודר, מבחינה מדעית, הוא כמעט שלא שומע את המילים שלנו. כי הנה הנתון המדהים באמת, אנחנו שומעים רק שבעה אחוזים מהמילים שנאמרות, כל השאר אנחנו קולטים בתקשורת לא מדוברת. כלומר, כמעט כל מה שבן הזוג שלנו קולט בערך זה את שפת הגוף שהיא, בואו נודה בזה, די מכוערת. שיניים חשוקות כמו של סמור, רוק שניתז מרוב צרחות, ידיים מתנופפות באוויר. ולכן כדאי לדבר זה אל זה במסרים קצרים, מזוקקים, זה מחבר יותר מאלפי משפטים.
במפגש הראשון של כל בני זוג עם שלייפר, היא מבקשת מהם להביא איתם תצלום של הילדים שלהם, ואז מניחה אותו לידם, שיעמוד לנגד עיניהם כל הזמן. "אני רוצה שהם יזכרו שהילדים תמיד צופים", היא מסבירה, "הם מסתכלים עלינו מייצרים עוד חלומות, הם גם מסתכלים עלינו רבים ונאבקים ונכנעים למוד ההישרדות שלנו. וזה המשפט שאסור לשכוח - המרחב שבו אנחנו רבים ורוקדים את הריקוד ההישרדותי שלנו? הוא מגרש המשחקים של הילדים שלנו, המרחב שבו הם מעבירים את כל הילדות שלהם. ואת לא רוצה שמגרש המשחקים של הילדות שלהם יהיה מפחיד ומלא כעס, את רוצה לייצר לילדים את מגרש המשחקים הכי בטוח ומלא אהבה ורוגע. הם צריכים לראות אותנו מסתכלים אחד לשני בעיניים, אם רק נראה להם איך נראית אהבה טובה, הם יידעו מה לחפש ואיך למצוא".
בערב הראשון של הסדנה אנחנו פורשים לדירה ששכרתי לנו לסופ”ש. שנינו כל כך מתרשמים ממה שלמדנו, שאנחנו גוררים שני כיסאות גינה, שמים אותם בסלון ומנסים לעשות מפגש בלי מילים כמו שראינו אצל הזוג המרגש שהצליח לייצר מעמד של חופה קדושה במפגש שלו. אנחנו לא כל כך מצליחים, יש לי נטייה אינפנטילית לפרוץ בצחוק בשנייה שרן מסתכל לי עמוק בעיניים, אבל אני כן יכולה להגיד שרק לשבת מולו, להצמיד ברכיים ולהחזיק ידיים שמנסות לדבר מייצר בינינו קרבה שלא הרגשנו מזמן, מזכיר לי שהנפש התאומה שלי? היא איתי במסע הזה, ותחכה לי עד שאלמד להיפגש כמו שצריך.
באמצע הלילה אנחנו מתעוררים כמו כל עם ישראל מצליל חדש ומחריד, ההתרעה החדשה הזאת של פיקוד העורף. עד ששנינו קולטים שתקפנו את איראן ולכן משגרים לעברנו עכשיו טילים, כבר אין שום זכר לרוגע ולחום שקיבלנו מהטקס שעשינו. פתאום אנחנו במוד הישרדות מלא. רן אורז וממלמל שחייבים לעלות על הכביש עכשיו, כל עוד הוא ריק, ולחזור לילדות שלנו. "לא, אני רוצה להמשיך לישון", אני אומרת לו, כי אני תמיד נרדמת כמו בול עץ כשאני בסכנה. והנה, הדגמה בזמן אמת איך בזמן סכנה כל אחד מאיתנו לובש חליפה הישרדותית אחרת, ואיך ברגע הזה שהמוח של התנין לוחש לנו להתמודד עם הפחד קשה מאוד להיות רכים האחד לשני.
בבוקר מוקדם אני מתקשרת לבר יובל שני, שהיא גם חברה שלי וגם פסיכותרפיסטית מעולה וחברה קרובה של שלייפר. אני שואלת אותה אם הסדנה תמשיך הבוקר כמתוכנן. "מה פתאום", היא עונה, "איך שהאנשים שמעו שהתחילה המלחמה הם ארזו את המזוודות וטסו הביתה. זה היה די עצוב, אחרי כל הקסם והרגשות שחווינו אתמול".
ושלייפר? היא נתקעה בארץ בלי טיסה חזרה. את הראיון הזה אנחנו עורכות כשהיא יושבת בסלון של הבית היפהפה של דרורית, קרובת משפחה שלה במבשרת. "אני מחכה כל כך לחזור כבר הביתה", היא אומרת, "פשוט לעבור בדלת, להניח את המזוודות, ולהיות שוב בקן האהבה של יומי ושלי. מצד שני אני יודעת שהוא כבר לא יהיה שם".
ואז היא מספרת לי על תחילת הדרך הזוגית שלהם, סיפור שממחיש היטב את הקשר המופלא ביניהם. "בתחילת הדרך שלנו, כשעוד היינו זוג בלי מספיק כלים, החלטנו ששבת זה זמן מיוחד וקדוש. בשבת שנינו חייבים להרפות מהריבים וממאבקי הכוח. אז יצרנו לעצמנו מקווה בבית. קצת לפני שהשבת נכנסה היינו ממלאים אמבטיה, יושבים שם ומדברים על כל מה שישב לכל אחד מאיתנו על הלב כל השבוע. וההחלטה של שנינו הייתה שברגע שאנחנו מוציאים את הפקק ומתחילים לרוקן את האמבטיה, יחד עם המים שמתרוקנים ממנה, גם אנחנו נשטפים מכל הכעסים שלנו ונכנסים לשבת כמו חדשים. הדלקנו נרות באהבה עמוקה, הקדשנו אותם להשם, וגם זה לזה".
פורסם לראשונה: 00:00, 27.06.25
