"אחחחחחח.."
שכבתי במיטה מכווצת כעובר, והתנשפתי בכבדות. כאב עז פילח את גופי, מהפות- לרחם- לגב התחתון ועד החזה. הרגשתי כאילו אני נמחצת מכל הצדדים. כל כמה דקות הגיע עוד כיווץ עוצמתי שקיפל אותי לכדי כדור. ככה מרגיש ציר? ככה מרגישה אישה שכורעת ללדת?
"אייי!!!!!!!!!" צעקתי בקול נמוך ועמוק, כמעט כמו תפילה.
"יובלי! יובלי.. מה.. מה קרה?" הוא התעורר וישב לידי במיטה מבולבל ומבוהל לחלוטין. אם לא הייתי יודעת שבדיוק עכשיו אני מקבלת מחזור, עוד הייתי מבקשת ממנו להתקשר לאמבולנס.
"זה מחזור", מלמלתי.
"זה מחזור?!" הוא שאל נדהם. לא היה בתוכי אויר לענות כיוון שעוד כיווץ תקף אותי ולחץ על גופי כל כך חזק שהלחץ עלה ועלה עד שגל חומצתי איים לפרוץ, וקמתי בריצה מתנדנדת לכיוון השירותים. הרגשתי כמו מדדה בתוך ביצה סמיכה.
"זה.. זה תמיד ככה? זה רגיל שמחזור הוא כזה?"
שאלה טובה. אני רגילה שהמחזור שלי קשוח, אבל למרות שניסיתי ובדקתי ובמשך שנים פקדתי שלל רופאים כדי שיתנו מענה ושם להזיה הזאת שפוקדת אותי כל חודש- עדיין נותרתי ללא מענה ברור. "אני לא שולל שאין לך אנדומטריוזיס" אמר לי אחד המומחים המוכרים לאנדומטריוזיס בארץ, אי שם ב-2019, כשאנדומטריוזיס היה עוד בגדר שמועה.
"אתה לא שולל שאין? מה זה אומר? שיש? שאולי?" עניתי לו מבולבלת. חצי שנה חיכיתי לתור הזה, נסעתי עד חיפה כדי לדעת מה נסגר עם הווסת שלי, ולמה אני סובלת כל כך כל השנים ועוד מתנצלת על הסבל הזה בפני מעסיקים, בני זוג, מורים ויתר העולם, שלא מגלים הבנה. איך הסביבה תגלה הבנה אם אני בעצמי לא מבינה. למה אני לא מצליחה לעמוד בציפיות? למה קשה לי ככה ולאחרות זה חלק? מה דפוק איתי?
"את יכולה לחזור לקחת גלולות, או לנסות- צמחי מרפא", הוא אמר.
אז ניסיתי. האלטרנטיבה היקרה והלא מסובסדת התגלתה כמועילה. נטלתי בקפידה את הצמחים שלי כל יום. הכאב פחת, הדימום האינטנסיבי נחלש והתקצר. הצלחתי לנשום.
לפני כשלושה חודשים, אחרי חור גדול בכיס משנים של טיפול יומיומי בצמחים- הגעתי להחלטה שהגיע הזמן להפסיק. הכאבים עברו, אולי משהו השתנה? אולי הגוף נרפא? אי אפשר להמשיך לנצח הרי, נכון? מתישהו ריפוי צריך לקרות, לא?
אז הפסקתי.
***
"זה תמיד ככה? זה רגיל שמחזור הוא כזה?"
"לא. זה לא רגיל. יש שם משהו. אין סיכוי שככה זה צריך להיות. אין סיכוי".
בימים הבאים הייתי על קוצים. התמלאתי פחד מפני הווסת הבאה. לא היה לי כזה התקף כבר שנים. מה מתחולל לי שם ברחם? לו רק יכולתי להציץ. זה בטוח אנדומטריוזיס. אין סיכוי שאין שם כלום.
פתחתי את גוגל והקלדתי "אנדומטריוזיס". וואו, הרבה השתנה מאז הפעם האחרונה שהלכתי למומחה. האינטרנט היה מוצף במידע, עמותות, עשרות מומחים, ואפילו בדיקה דרך רוק. התחלתי לחפש רופא רלוונטי אבל כל מי שעבד עם קופות החולים היה מלא חודשים קדימה.
"תתקשרי בימי שלישי, זה הימים של ד''ר X. אולי יהיו ביטולים ואכניס אותך" אמרה המזכירה של אחד המומחים. התקשרתי כל יום שלישי, עד ששבוע אחד שיחק לי המזל: "בואי היום ב-21 בערב", היא אמרה.
בייבי בא איתי. העובדה שהיה נוכח בזמן ההתקף האחרון גרם לו להרגיש חלק מהסיפור. גם אני באיזשהו מקום הרגשתי שהעובדה שחזה ברגע האישי והכואב הזה שלי הפך אותו לאיש סוד ושותף לדבר. זה גרם לי להרגיש פחות לבד בזה. שמחתי שהוא בא איתי.
הלוואי שאצא מפה עם תשובה, חשבתי לעצמי בדרך לקליניקה. הידיעה הפנימית שמשהו לא בסדר מתחולל בתוכי הביאה אותי לאחל לעצמי לקבל אבחנה, גם אם זה אומר שבעצם יש לי מחלה כלשהי. העיקר להיפטר מחוסר הוודאות ומחוסר האונים. אני רוצה לדעת מה הלאה.
המומחה הסביר פנים, נתן לי לשתף את ההיסטוריה של הווסת שלי, לא קטע אותי לא מיהר להסיק מסקנות. משם עברנו לבדיקה פיזית.
2 צפייה בגלריה
''פתאום הרגשתי מבוכה גדולה לפשק את רגלי מולו''. בדיקה גינקולוגית
(צילום: shutterstock)
ביקשתי מבייבי שיישאר איפה שהוא ועברתי לחדר הסמוך, זה עם השולחן שעליו המלקחיים הכסופות הנוצצות, האולטרסאונד והכיסא הגינקולוג שנראה כמו כיסא עינויים מימי הביניים. הרגיש לי מוזר שבן זוגי יהיה נוכח בסיטואציה בה גבר אחר מחטט לי בפות. לא ידעתי מי ירגיש יותר לא בנוח בסיטואציה כזאת, הרופא, בן זוגי, או אני. ואולי כולנו ביחד?
התיישבתי על הכיסא, וכיסיתי את פלג גופי התחתון בבד. הודעתי לד''ר X שאני מוכנה, והוא נכנס לחדר והתיישב מולי. פתאום הרגשתי מבוכה גדולה לפשק את רגלי מולו. "אני מתנצלת... זה לא הכי נקי. זה סוף היום ועוד לא התקלחתי", אמרתי. לא יודעת למה הרגשתי צורך להתנצל בפניו, או למה בכלל אני מצפה מעצמי להכין את הפות שלי שיהיה נקי ונעים בפני מישהו שזאת העבודה שלו. האם זה מנימוס או מבושה? האם אני גם מתנצלת לפני שאני מתחילה טיפול אצל האורתודנט? האם גבר מתנצל בפני האורולוג שלו לפני שהוא מראה לו את הזין? האם גבר אי פעם התנצל בפניי לפני שחשף מולי את איבר מינו? אם כבר להיפך. חשפו ללא כל התנצלות ולפעמים ללא כל התראה מקדימה. אז למה אני כל כך מתביישת באיבר המין שלי?
אבל לפני האורתודנט אני אכן, לרוב, מקפידה לצחצח שיניים כדי שיהיה למי שמטפל בי קצת יותר נעים וקל, וכן, לפני שאני חושפת את איבריי אני מעדיפה שיהיו נקיים. התחשבות לא בהכרח צריכה להיות מקושרת לבושה. בסך הכול אני נוהגת בסביבה כמו שהייתי רוצה שינהגו בי. גמרתי אומר בליבי שאני יכולה להפסיק להלקות את עצמי על כך שאני מלקה את עצמי.
החלק הראשון של הבדיקה היה ידני. הרופא דחף את אצבעותיו לתוכי, הזיז ימינה, שמאלה, למעלה למטה ובדק איפה לא נעים. מה זאת אומרת? היה לא נעים לכל האורך, ולא הצלחתי לדמיין לאיזו אישה זה נעים או ניטרלי. אך בכל זאת ניסיתי לזקק את הנקודות שבהן היה לי יותר לא נעים מהרגיל ולציין אותן.
החלק השני של הבדיקה היה אולטרסאונד.
"אני רואה כאן שרירן", אמר הרופא.
"שרירן?!" שאלתי חצי בבהלה. בדמיוני עלה איש קטן עם שרירים רוקד לי בתוך הרחם.
"כן, זה לא משהו שיש לדאוג לגביו כרגע. בואי תתלבשי. אסביר לך הכול".
קמתי, ניגבתי את הפות שהיה מלא בג'ל, התלבשתי והתיישבתי ליד בייבי, מול הרופא.
"טוב יובל. אז ככה: אנדומטריוזיס אין לך. כן יש לך אדנומיוזיס. התסמינים יכולים לפעמים להיות דומים וזה אכן מבלבל. זה בעצם מצב בו תאי רירית הרחם מתמקמים בשכבה של שריר הרחם. כך נוצר כמו גידול שפירי, בשם שרירן".
"זה יכול לפגוע לי בפוריות?"
"יכול במקרים מסוימים. כרגע אין לך מה לדאוג".
המוח שלי כאילו קפא. לא ידעתי מה אני רוצה לדעת. מה אני רוצה לשאול. לזה לא הייתי מוכנה, באתי מוכנה לאנדומטריוזיס, באתי עם מידע ועם תסכול ועם רצון לקבל אבחנה, ומבחינתי, כבר איבחנתי את עצמי. לאנדומטריוזיס עשו יח''צ כל כך טוב בשנים האחרונות, שלרגע לא חשבתי שאולי יכול להיות שיש משהו אחר.
"יש מה לעשות עם זה?"
"בגלל שזה בעיקר הורמונלי, הפתרון הוא ויסות הורמונלי שאת כבר מכירה. שזה גלולות והתקן ו..."
"לא רוצה"
"אני רק אומר מה האופציות. את יכולה לחזור לטיפול בצמחי המרפא. זה לא תמיד עובד על כל אחת, אבל אם את מיחידות הסגולה שזה עובד עליהן.. יש לך מזל. את יכולה פשוט להמשיך"
בדרך חזרה הביתה, תרגמתי לבייבי דובר האנגלית שלי את סיכום הדברים של הרופא.
"אז בגדול, להמשיך מאיפה שהפסקת?"
"כן"
"ואיך את מרגישה עם זה?"
"אני קצת מתוסכלת שכאילו עשיתי סיבוב כדי להגיע לאותה הנקודה. אבל אני לא באמת באותה הנקודה. אני מרגישה שסוף סוף קיבלתי תשובה למשהו שהרגשתי כבר הרבה זמן - שזה לא אמור להיות ככה. שאני לא משוגעת ושאני לא מתמסכנת. שיש הסבר וסיבה למה שאני חווה. זה מרגיע אותי. מרגיע אותי גם שבאת איתי, שגילינו ביחד משהו חדש עליי. תודה שאכפת לך".
בווסת הבאה, הוא סיים את יום העבודה מוקדם.
"היום מותר לי גם להיות במחזור! אני חושב שאני גם צריך להרשות לעצמי פעם בחודש לעצור", הצהיר כשנכנס בדלת, אוחז בידו קופסה חדשה ונוצצת של משככי כאבים. בהמשך היום הוא נמרח איתי על הספה עצל וכאוב, וביחד. זאת הייתה הווסת הראשונה בה לא הרגשתי אשמה.
פורסם לראשונה: 04:05, 25.09.25
