"היה לאמא שלי יותר קשה לשמוע שאני לא שומר שבת מאשר לשמוע שאני הומו. מבחינתה להיות הומו זה כנראה לא עניין של בחירה, אלא נובע מדחף פנימי עמוק, ואילו שמירת שבת זו החלטה אישית שאתה בוחר בה. על זה שאני הומו, היא כעסה יותר על אלוהים מאשר עלי, היא שאלה את עצמה למה אלוהים עשה אותי כזה אם הדבר אסור", אומר הצלם יהודה אופמן (32) מירושלים, בוגר טרי של המחלקה לצילום בבצלאל - אקדמיה לאמנות ועיצוב.
עד כמה נחשפת בילדותך לעולם החילוני שלטובתו תעזוב בהמשך את העולם החרדי?
"נולדתי בירושלים וגדלתי בצפת, במשפחה חרדית חסידית שמשתייכת לקהילת ברסלב. ההורים חזרו בתשובה עוד לפני שהם התחתנו, אני החמישי מבין שנים עשר האחים והאחיות שלי. למרות ששני ההורים שלי הם חוזרים בתשובה, הם ניסו כמה שיותר שלא לחשוף אותנו, הילדים, לעולם החילוני, ניסו שלא נדע בכלל על קיומו. אפילו סבתא שלי, שהייתה חילונית, הייתה שמה על עצמה כיסוי ראש כשהיא הייתה באה לבקר אצלנו. כשאנחנו היינו באים לבקר אצלה, זה היה קורה לעיתים רחוקות, היו מסתירים מאיתנו את הטלוויזיה כדי שלא נחשף חלילה לתכנים לא מתאימים".
איזה ילד היית?
"הייתי ילד סקרן, וכבר בגיל צעיר מאוד הרגשתי שמשהו לא מסתדר לי, הבנתי שאני חי במקום שחוסם אותי מלפתוח את העיניים ולשאול שאלות, מקום שלא מאפשר מחשבה אחרת. אני זוכר שפעם, בדרך מבית הכנסת לארוחת שבת, אחד המבוגרים בקהילה שלנו אומר שהחלום שלו זה להגיע לירח, ואז הוא שואל אותי מה החלום שלי. היססתי, לא ידעתי מה לענות. אמרתי שהחלום שלי זה להיות רב גדול, כאשר בזמן שאני אומר את זה אני יודע בתוכי שאני משקר. יותר מזה, אני מבין ויודע באותו הרגע שאני בכלל לא רוצה להיות שייך לעולם החרדי. לא ידעתי אז מה זה אומר לא להיות דתי ובכל זאת היה לי ברור שאני רוצה משהו אחר. הייתי במקום שקשה לי בו ולכן תמיד ידעתי שאני רוצה לצאת ממנו".
מה גרם לקושי הזה?
"למשל האלימות המילולית והפיזית בבית הספר שבו למדתי. יש מקרה ספציפי שזכור לי במיוחד, כשפעם אני ועוד ילד שיחקנו עם עפרונות ועשינו באמצעותם חורים קטנים בקיר של הכיתה. כשמנהל בית הספר גילה את זה הוא נכנס לכיתה וצרח עלינו, ואז, מול כל הכיתה, העיף לי שש סטירות חזקות לפרצוף, משני הכיוונים. איבדתי שיווי משקל באותו רגע. זו הייתה חוויה משפילה, מאוד קשה".
מתי הבנת שיש לך משיכה לבנים?
"כשהייתי בסביבות גיל 12 התפתח ביני לבין חבר מהכיתה קשר מיוחד שהיה אחר מכל דבר שהכרנו. היינו מתחבאים יחד ואז כשאף אחד לא רואה אותנו היינו מתחבקים חזק ומתנשקים. זה היה הגילוי הראשון שלי את המיניות שלי. בהתחלה רק התחבקנו והתנשקנו. בהמשך גילינו שיש עוד דברים שאנחנו יכולים לעשות יחד. אהבתי אותו מאוד, בעצם, התאהבתי בו עד כלות נשמתי".
איך זה השפיע עליך?
"לא ידעתי איך להתמודד עם העובדה שאני מאוהב במישהו, עם זה שאי אפשר לממש את האהבה הזו ושאסור לדבר על זה, עברתי את זה לבד. אני זוכר שפעם אמרתי לו שכשנגיע לגיל 18 ונתחתן אז מה שאנחנו מרגישים אחד כלפי השני כנראה יעבור. שם בעצם התחילה אצלי התחושה שאני חי בהסתרה גדולה לגבי מי שאני. לא יכולתי לשתף אף אחד במה שעובר עלי, חייתי בחרדה מהפחד שמישהו יגלה מי אני. לא הרבה אחרי זה עזבתי את צפת ועברתי ללמוד בישיבה בבני ברק. עזבתי כי רציתי להתרחק מהבית, להתחיל משהו חדש, לחפש את עצמי".
אתה יודע מה קורה כיום עם אותו חבר? אתם בקשר?
"אנחנו לא בקשר. למיטב ידיעתי הוא עדיין חרדי, אני חושב שהוא נשוי עם ילדים".
המעבר לישיבה הצליח להקל על הקשיים?
"לא, זאת הייתה מסגרת לא פחות נוקשה מהמקום שממנו באתי. באיזשהו שלב העיפו אותי מהישיבה בבני ברק כי תפסו אותי הולך ברחוב עם חליפה פתוחה ובלי כובע. עברתי לישיבה אחרת, בירושלים, ושם ראש הישיבה נתן לי לעבוד בניקיון כדי שיהיה לי כסף, אבל מאוד כעס עלי כי קניתי מכשיר טלפון עם הכסף שהרווחתי אצלו. בתקופה הזו פשוט עברתי בין ישיבות, לא מצאתי את מקומי באף אחת מהן, עד שמצאתי את עצמי בלי מסגרת לימודית כלשהי".
7 צפייה בגלריה
מערכות יחסים מיניות בין בחורי הישיבות זה דבר שמתקיים באופן טבעי. יהודה אופמן
(צילום: ענבר זקן)
היו לך התנסויות מיניות בתקופת הלימודים בישיבות?
"כן, היו. מערכות יחסים מיניות בין בחורי הישיבות זה דבר שמתקיים באופן טבעי וזה לא בהכרח אומר שכולם הומואים. זה קורה כי זו האלטרנטיבה היחידה, כי זה מה שיש. אצל הרבה מתוך בני הישיבות זה משהו שקורה כשהם צעירים ואז עובר, במקרה שלי זה לא עבר".
מה קרה אחרי שעזבת את הישיבה האחרונה שבה למדת?
"הייתי בלי מסגרת והתחלתי לחפש את עצמי. התחברתי לקבוצת חברים של יוצאי העולם החרדי והיינו מסתובבים יחד בכיכר ציון וברחובות ירושלים, אוספים כסף לאוכל, יושבים במבנים נטושים. עם אותה חבורה גיליתי את הסמים והאלכוהול. חשבתי אז שאני חי חיים נורמטיביים, חשבתי שטוב לי, שאני נהנה. זה המשיך עד היום שבו נתקלתי ברחוב במישהו מעמותת על"מ (עמותה לנוער במצבי סיכון - ח.א.), עובד סוציאלי שיצר איתי קשר וליווה אותי לאורך תקופה מסוימת. הוא דחף אותי להתגייס לצה"ל ואז באמת בגיל 18 התגייסתי בזכותו לנח"ל החרדי".
איך עבר עליך השירות הצבאי?
"זו הייתה התקופה שבה הייתי צריך לעבוד הכי קשה על הסטרייטיות שלי. הייתה לי אז מערכת יחסים עם בחורה והיה לי חשוב מאוד לספר את זה לכולם, אבל למעשה זאת הייתה מערכת יחסים לצורך תדמיתי בלבד. יצאנו יחד במשך חצי שנה, עד שבאיזשהו שלב היא רצתה שנתחתן. אני ידעתי שזה לא הגיוני ולכן, למרות שהקשר איתה היה לי טוב תדמיתית, ניתקתי את הקשר בינינו. עשיתי את זה בשבילה. זה כאב אבל ידעתי שאני עושה את הדבר הנכון, הבנתי שאם נתקדם זה מאוד יפגע בה בעתיד".
זה היה הניסיון היחיד שלך בקשר רומנטי עם אישה?
"היו לי עוד כמה חוויות מיניות עם נשים. אני זוכר מקרה אחד ששכבתי עם מישהי אבל לא עמד לי, אז היא שאלה אותי אם אני הומו ועניתי לה מיד שאין מצב. הכחשתי את זה למרות שהיה מאוד ברור לשנינו שאני לא נמשך אליה".
החלום: להפוך לסטרייט
"בסביבות גיל 23 אני מבין שמשהו צריך לקרות, שאני צריך לקבל החלטה לכאן או לכאן לגבי מה שקורה איתי בחיים", מספר אופמן, "שמעתי אז ממישהו על טיפולי המרה, שיש מקום שאפשר ללכת אליו ואתה הופך לסטרייט. זה היה החלום שלי, להיות סטרייט, שתהיה לי אישה, שיהיו לי ילדים, משפחה משלי. הייתי מדמיין את זה וזה היה נראה הדבר הכי יפה בעולם. התחלתי ללכת מיוזמתי למפגשים של טיפולי המרה. קיבלתי שם טיפול שהוא סוג של פסיכודרמה בכל מיני צורות, כשהמסר המרכזי שהעבירו לנו הוא שאם אתה מספיק חזק ומאמין בגבריות שלך אז אתה לא צריך גבר אחר שימלא אותך. זה מסר קצת מטופש לדעתי כי באותה מידה אם אתה מספיק מלא בעצמך אז אתה לא צריך אישה שתמלא אותך. באיזשהו שלב הייתי צריך להתוודות על זה שקרה לי מקרה מיני עם אחד המשתתפים האחרים, כי התחייבנו מראש להתוודות במידה וקורה משהו מיני. אחרי הווידוי העיפו אותי משם. הבנתי שהטיפולים האלה לא ישנו אותי. זה מצחיק, אבל דווקא המסגרת הזו של טיפולי המרה הייתה בשבילי הפלטפורמה להכיר את העולם הלהט"בי, זו הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי לקבוצה גדולה של הומואים".
מתי התחלת לשתף אנשים אחרים בנטייה המינית שלך?
"בסביבות גיל 21 הייתה לי מערכת יחסים מינית עם מישהו. איתו, בפעם הראשונה, הלכתי עד הסוף בסקס, וממש נבהלתי. זה היה יום שבת, ואיך שיצאתי מהבית שלו ברחתי בריצה לבית של אחותי וסיפרתי לה מה היה. היא בעצם הראשונה אי פעם שאמרתי לה. היא שאלה אותי באותה שיחה אם אני הומו ועניתי לה שלא, אמרתי שפשוט איבדתי שליטה, שהייתי כמו שיכור. רק בגיל 25, במהלך שיחה עם אמא שלי על הילדות שלנו ועל איך שגדלנו, שיתפתי אותה ברגשות שהיו לי בילדות כלפי בנים ואמרתי לה שעד היום אני מרגיש ככה".
איך היא הגיבה?
"התגובה הראשונה שלה הייתה שאני אעשה מה שטוב לי. אבל קצת אחר כך, אחרי שהיא הבינה שזה חטא חמור היא לקחה צעד אחורה והתחילה לנסות לשכנע אותי לצאת עם בנות. היא חשפה בפני שהפחד הכי גדול שלה הוא שהיא לא תפגוש אותי בעולם הבא בגלל זה. אמרתי לה בתגובה 'אז בואי קודם כל ניפגש בעולם הזה. עד היום היא לפעמים אומרת לי 'הלוואי שתמצא כלה'".
מה עם האחים והאחיות שלך? להם היה יותר קל לקבל אותך?
"נחשפתי בפני האחים שלי בהדרגתיות, סיפרתי לכל אחד בנפרד. כל אחד מהם לא סיפר לשאר האחים עד שאני סיפרתי לכולם. חלק קיבלו את זה יותר, חלק פחות. כיום, אל חלק מהאחים שלי אני יכול להגיע לבקר עם בן הזוג שלי, ואל חלק מהם אני לא יכול כי הם מפחדים לחשוף את הילדים שלהם לזוגיות שלנו".
איך אבא שלך הגיב?
"ברגע שאבא שלי הבין את זה הוא לא רצה שכף רגלי תדרוך בבית. אבל אמא שלי לא הסכימה לגישה שלו והיא שכנעה אותו, לאט לאט, לשמור על הקשר איתי. היום בן הזוג שלי ואני יכולים לבוא לעשות שבת אצל ההורים שלי, אבל אנחנו לא ישנים שם. כשאנחנו באים אנחנו שוכרים דירה ליד הבית, לסופ"ש ומצטרפים אליהם לארוחות".
למה בעצם?
"כי הם חוששים שהחטא יקרה בתוך הבית שלהם".
קשה לך עם המגבלה הזאת?
"אני מודה על הקשר שיש לי עם המשפחה. ביחס למקום שבו גדלתי, זה צעד מאוד משמעותי מבחינתם. זה שאני יכול לשבת עם הבן זוג שלי בארוחת שבת אצל ההורים זה לא מובן מאליו בכלל, בטח לא בעולמות האורתודוקסים".
מתי הבנת שאתה חוזר בשאלה?
"כשהייתי בן 15 התחלתי לשנות דברים קטנים באורח החיים שלי ובלבוש, עברתי למשל לסוג שונה של כיפה. כשהייתי בן 17 גידלתי שיער ארוך כדי להסתיר את הפאות עד שהגיע הרגע שבו החלטתי להוריד הכול. אחרי שהסתפרתי התקשרתי מיד לספר לאמא שלי, והיא בכתה. אמרתי לה שאני אותו יהודה ואפילו יותר טוב, אבל היה לה מאוד קשה עם זה. בגיל 24, עברתי לגור לתקופה בעין גדי כי רציתי להתנתק קצת מהעולם. עבדתי שם כאב בית של בית ספר ושם הכרתי באמת את העולם החילוני. רק אז הבנתי שהעולם החילוני יכול להיות רגיל ואנושי וטוב ויפה. בתפיסה החרדית הרי מתייחסים לעולם החילוני כאל מקום של מפלצות שבו כל הבנות פרוצות בגלל שהן לא צנועות. היה שם רגע, בשבת, שבאתי להדליק את הטלפון, בהיסוס גדול, וברגע הזה אמרתי לעצמי שלאלוהים לא אכפת אם אדליק את הטלפון או לא. מאותו רגע הפסקתי לשמור שבת ומאז כבר לא החשבתי את עצמי לאדם דת".
איפה הכרת את בן הזוג הנוכחי שלך?
"הכרתי את אבי, שגם הוא מגיע מרקע חרדי, לפני שנתיים במסיבת פורים של חברותא, שזה ארגון של להט"ב דתיים. מהרגע הראשון שנפגשנו נהיינו דבק. אנחנו גרים יחד כבר שנתיים".
הוא דתי ואתה לא. זה יוצר ביניכם קשיים בחיי היום יום?
"למרות שאני לא דתי, אני אוהב את המסורת, נהנה מארוחות שבת ומשירי שבת. יש אצלנו בבית פלטה ומיחם לשבת. כשאני רוצה להיות בטלפון זה לא מפריע לו, אני בשלי והוא בשלו. תראה, אני אמנם לא דתי אבל כן מאוד מאמין, באלוהים, בכוח גדול, אבל לא במובן הדתי. אני מאמין מתוקף זה שזה עובד עלי וכשאני מתפלל או מדבר עם אלוהים אני מחובר אליו".
מה יחס המשפחה שלו לקשר שלכם?
"אצל המשפחה שלו זה מורכב. בהתחלה הם קיבלו אותנו כזוג, באנו אליהם הרבה פעמים והם אירחו אותנו בשמחה ובאהבה. לפני חצי שנה אבא שלו הגיע יום אחד לירושלים, קרא לו ואמר שאנחנו לא יכולים לבוא אליהם יותר. מתברר שראש ישיבה שבה לומד אחד האחים של אבי אמר לאבא שלו שהמפגשים אתנו מורידים את האח מבחינה רוחנית. מאותו רגע אנחנו לצערי מודרים מהבית ולא יכולים לבוא לשם בכלל".
סיפור חיים בתמונות
בימים אלה (ועד 15 באוקטובר) מוצגת בגלריית קלור בירושלים, במסגרת תערוכת הבוגרים של בצלאל, עבודת הגמר של אופמן "12 כלים", שבה הוא חוזר עם מצלמה אל בית הוריו ומתעד אותם, את אחיו ואת בן זוגו. באמצעות צילומיו אופמן חושף את המתח שבין אמונה וחיים דתיים לבין זהות להט"בית גאה.
איך הגעת לעסוק בצילום?
"צילמתי תמונות עם הטלפון שלי ועניין אותי ליצור ולכוון קומפוזיציות. אחרי הצבא התחלתי לעבוד כעוזר צלם באירועים. כשהגעתי לבצלאל בגיל 28 באתי בלי שום ידע קודם באמנות אבל מאוד סקרן ומלא עניין".
ספר לי על התערוכה.
"עבודת הגמר שלי התחילה מניסיון לייצר איזשהו אלבום משפחתי שאין לי. יש לי מהילדות לא יותר מעשרים תמונות. רציתי לספר סיפור באמצעות תמונות, לביים סצנות, לבחון זהות, שייכות ומגדר, במרחב הביניים שבין הבית החרדי שבו גדלתי לבין החיים שאני בונה עכשיו.
את רוב הצילומים בפרויקט צילמתי בצפת, בבית שבו אחיי ואני גדלנו וחונכנו. הזמנתי לשם את האחים שלי, אחד אחד, לדייט צילומי. ניסיתי ליצור באמצעות הצילום מפגש של דיאלוג, לקיים באמצעותו את הקשר המשפחתי. לדוגמא, בתמונה 'נחמן ונתן' מצולמים שני האחים הקטנים שלי שאחד מהם כיום חרדי והשני דתי. יש במשפחה שלי סקאלה, מהחרדי ביותר אל החילוני ביותר, ובין לבין יש מנעד של דתיות. בתמונה הזו אני מצליח לבטא את השונות והמגוון, אני יוצר מתח מסוים ונותן לו לחיות. הבחירה בקומפוזיציות מינימליסטיות, נקיות, היא מבחינתי ניסיון לייצר שקט בתוך המורכבות הזהותית".
מורכבות זהותית באה לידי ביטוי גם בעבודה הקודמת שלך, "שטריימל", שהיא הראשונה שלך שנמכרה לאספן אמנות.
"בעבודה הזאת בחרתי לקחת דימוי מהעולם החרדי ולשחק איתו בצורות שונות וקוויריות כדי לשאול דרך הצילום שאלות של זהות. ביום יום אני לא הולך כמו שאני לבוש בתמונה, אבל בצילום אני נותן חופש לדברים האלה לקרות. אני עדיין מאדיר את השטריימל ונותן לו במה אבל בהקשר אחר לגמרי מהמקובל. בנוסף למשמעויות החדשות, יש בזכות המבט של הדמות והתאורה בצילום גם רפרנס קטן לציור 'נערה עם עגיל פנינה' (של הצייר ההולנדי יאן ורמיר - ח.א.). יש ביצירה שלי דיאלוג מתמיד בין העבר שלי לבין המקום שאני כרגע נמצא בו, בין שני מקומות מנוגדים שיכולים לחיות יחד בשלום".
המשפחה שלך ראתה את הצילומים שלך? היא נחשפה לאומנות שלך?
"אמא שלי ראתה וגם האחים שלי ראו, אבל לאבא שלי לא רציתי להראות. אמא שלי שאלה אותי לגבי צילום השטריימל אם היצירה שלי לא קצת מזלזלת בסמלים. ניהלנו על זה דיון שבו אמרתי לה שהרי לא לקחתי תפילין, שזה באמת דבר קדוש, ועשיתי מהם סנדל וקשרתי על הרגל. בסוף לקחתי כובע, פריט שהוא אופנתי".
מה השאיפות שלך לעתיד מבחינה מקצועית?
"אני רוצה להמשיך ליצור, לעשות אמנות, פרויקטים שמחזיקים מתח בין עולמות ובין זהויות, עבודות שמייצרות שיח, כי אני מאמין ביכולת של מפגש ושיח ליצור שינוי".
ומבחינה אישית?
"החלום שלי הוא שהקשר עם המשפחה שלי יתרחב ושנתקרב יותר ויותר, שנצליח לגשר על הפערים. וכן, אני גם רוצה להתחתן עם בן זוגי, למסד את הקשר".
