"הייתה לי מריבה קשה עם אלון, בתקופה שרבנו כמעט בכל יום. הסתובבתי בבית אחוזת אמוק, קרבתי לאלון ורחקתי ממנו, ולא חדלתי לצעוק עליו ולהטיח בו מילים רעות ורעילות, לעיני הבנות. ראיתי את הפחד בעיניים של הבנות כשמבטן נלכד במבטי. הפחדתי אותן. זה שבר את לבי. הבית לא היה מקום בטוח. בגללי.
"התקשרתי למרכז למניעת אלימות במשפחה. ידעתי שיותר מכל דבר אחר, הסיפור שלי הוא סיפור של אלימות, והחלטתי לא לברוח ממנו, לשם שינוי" (מתוך ספרה של זוהרה, "שעת סיפור", הוצאת קינמון).
זוהרה הוא שם עט של עו"ד ומגשרת לענייני משפחה, נשואה ואמא לשלושה בת 43, שמשמיעה את קולה לראשונה בספרה "שעת סיפור", במטרה לגלות לעולם כיצד נראית אלימות שקופה מנקודת מבט אישית וחשופה. אנחנו רגילים לשמוע סיפורים על גברים אלימים, ופה יש אישה שמודה בקול, אומנם בשם עט, ועדיין - שהיא אלימה. שהיא התנהגה בצורה קשה מאוד לבעלה, עד שלא נותרה לה ברירה אלא לטפל בעצמה.
"בתחילת שנות העשרים שלי למדתי משפטים, והיתה לי חוויה מאוד מערערת בשיעור בנושא אלימות משפחה בראי המשפט", היא נזכרת. "ישבתי בשיעור והחזקתי את הבטן שלי שהתהפכה. על כל דוגמה שהמורה נתנה בשיעור, יכולתי לתת דוגמה משלי. באותה התקופה גרתי עדיין עם ההורים, ובמשבר של גילוי התחלתי להרצות להם והבאתי מושגים מקצועיים מהשיעור. למשל, היה ריב מאוד קשה בין אבא לאמא ושם נאמתי כל מה שאני יודעת ואמרתי לראשונה שאני מתקשרת למשטרה, אך אבא שלי בתגובה אמר שהוא יהרוג אותי".
חשת מאוימת?
"לא חשבתי שהוא יהרוג אותי אבל פחדתי ממנו כי עובדה שלא התקשרתי. גדלתי חיים שלמים בתחושה של 'מה דפוק בי?' למרות שנולדתי עם חושים בריאים. כששאלתי שאלות, קיבלתי תשובות של 'את רגישה', 'את מגזימה' ו'זה לא מה שאת חושבת' וגם 'בכל הבתים זה ככה. מה את חושבת? שאצל אחרים זה יותר טוב?'
"יתרה מכך, כשהיו עימותים בבית ורבתי עם ההורים, כל הזמן שמעתי מהם שאני אלימה וצריכה טיפול, והאמנתי לזה. כלומר, הנערה הזו שגדלה ובאה לעולם, חושבת שכולם דפוקים. אחר כך גם יצאתי עם בחורים דפוקים, ואיכשהו נמשכתי אליהם וזה השפיע על כל חיי הזוגיות שלי".
כיצד?
"התחתנתי בגיל 30 שזה מאוד מאוחר לילדה שגדלה בבית דתי וזה היה הקשר הראשון שלי בחיים אחרי ניסיונות שכשלו. למעשה, כבר בשנות העשרים שלי, הבנתי שיש לי בעיה ואני חסומה. היתה לי נקודת מבט מאוד חשדנית, ולא נהגתי לתת אמון בגברים, והרגשתי תקיעות. חוויתי ממש ניתוק רגשי ולא הבנתי למה זה לא עובד לי. בחורים היו מתחילים איתי ומאבדים עניין כי הייתי מאוד סגורה. מדוע? בגלל ששמרתי בתוכי סוד.
כריכת הספר שעת סיפור
(צילום ועיצוב: באדיבות הוצאת קינמון)
"כל הזמן ברחתי ללימודים, שהיו כל חיי, אבל הקשר שלי עם העולם בחוץ היה מוגבל. החוויה הלכה איתי הלאה, גם בגיל 30, כשנכנסתי לבית של בן הזוג שלי. היינו אצלו שבת שלמה וכשיצאנו מהבית, אמרתי לו: 'עכשיו כשהלכנו, ההורים שלך ילכלכו עלינו, יקללו אותנו, ידברו על כך שלא יצאנו מהחדר וכמה היינו לא בסדר', והוא ענה לי שהם לא יעשו זאת. לקח לי זמן להבין שמה שהיה אצלי בבית הוא לא בהכרח מה שקורה בבתים אחרים".
"היתה אלימות מילולית מהצד שלי והוא היה בוכה כי פשוט הייתי גומרת אותו. הוא לא הצליח להבין אותי ואני לא הצלחתי להבין אותו. היו לנו שבע שנות נישואים רעות מאוד, כי הילדות שלי נכנסה לנו לזוגיות. היו לי התפוצצויות של פוסט טראומה"
זוהרה משתפת שעוד לפני שהיא הכירה את בעלה, היא חוותה משבר מאוד גדול. "הייתי בת 24 כשאחותי, שהיתה קטנה ממני, התחתנה לפניי. אני לא ראיתי את זה בא, וגם לא הבנתי איך היא הצליחה למצוא זוגיות ואני לא. הייתי בחורה משימתית, אז ראיתי את זה ככישלון ושוב האמנתי שמשהו דפוק בי. היה זה אחד הרגעים הנמוכים בחיי, אז קבעתי לעצמי טיפול והסתרתי את זה מכולם, כי לדבר עם איש מקצוע היה מבחינתי אחד הדברים הכי גרועים שיכולתי לעשות".
אבל הטיפול ההוא עדיין לא חשף בפניה שיש לה בעיה. שהיא למעשה משחזרת את האלימות שגדלה לתוכה. בגיל שלושים היא הכירה את בן זוגה, ואחרי שנה השניים התחתנו. "הכרנו באינטרנט", היא מספרת. "הקמתי פרופיל עם שם בדוי ובלי תמונה כי נורא התביישתי. לא רציתי שיראו אותי וידעו שאני שם ולמרות שלא היתה תמונה, הוא פנה אליי. ממש קרה לי נס, אבל בואי נאמר שזו לא היתה התאהבות אלא רכבת הרים".
לדבריה, בדייט ראשון כבר נדלקה אצלו נורה אדומה, כי היא שיתפה שהיא "דפוקה ומגיעה מבית דפוק לגמרי". "אבל למרות כל הקשיים, הוא היה עדין ורך כלפיי. הוא לא שפט אותי ולא נכנס איתי לפינות, וזה שהוא נשאר הפך להיות התכונה הכי טובה שלו.
"אחרי שהתחתנו היה לי יותר ביטחון כי הבנתי שאנחנו 'כבולים זה לזו' בדומה להוריי שהיו כבולים זה לזו ולא נפרדו, למרות שהיה להם רע. הבעיה היתה שגם אחרי החתונה, שום דבר מהותי בי לא השתנה. עדיין הייתי טיפוס סגור ולא סומך, והטראומה שחוויתי בבית המשיכה איתי הלאה לחיי הנישואים".
במה זה התבטא?
"היתה אלימות מילולית מהצד שלי והוא היה בוכה כי פשוט הייתי גומרת אותו. הוא לא הצליח להבין אותי ואני לא הצלחתי להבין אותו. היו לנו שבע שנות נישואים רעות מאוד, כי הילדות שלי נכנסה לנו לזוגיות. היו לי התפוצצויות של פוסט טראומה והייתי מגיבה לסיטואציה בלי פרופורציות כי בכלל הייתי במלחמה אחרת, על הילדות שלי, והוא הפך לאויב הנוכחי. יצאתי עליו כאילו הייתי בקרב על החיים שלי. יום למחרת, בכלל לא זכרתי על מה רבנו והוא נהג לחשוב שזו הדרך שלי להקטין אותו.
"הייתי מתקשרת לאבא שלי לידו, בוכה ומתלוננת עליו. הורה רגיל רוצה שתחזרי לבן הזוג ותעבדו על הבעיות שלכם, אבל לו היו משפטים של: 'רק אני יכול להבין אותך'. איזה מסר זה לילדה שתלויה באבא שלה ומנסה ליצור חיים זוגיים? את משוכנעת שהיחיד שיכול להציל אותך זה אבא שלך, ולא בן הזוג.
"בעלי אמר לי: 'כשאנחנו רבים, את חייבת ללמד זכות עליי, כי כשאת מתפוצצת ככה את מניחה עליי את הגרוע מכל - שזה בכוונה, וזה לא'. הייתי צורחת עליו אפילו אם שכח לעשות משהו שביקשתי ממנו. כל הכאב והתסכול שחוויתי יצאו עליו".
"קיבלתי החלטתי מודעת ללכת למרכז למניעת אלימות במשפחה. לא בשבילי אלא בשבילן. באותו שלב עוד לא הבנתי שמדובר בהעברה בין דורית, שדפוסי ההתנהגות של הוריי עברו גם אליי. חשבתי רק על עצמי כאלימה"
מתי הבנת שאת צריכה לפנות לטיפול?
"כשנולדנו לנו תאומות. יום אחד הייתה לנו מריבה קשה בנוכחותן, במהלכה ראיתי פתאום את הפחד בעיניים שלהן. כשראיתי את הפנים שלהן פעורות, ראיתי את עצמי בתור ילדה ולפתע הבנתי שאני בבית שלי עושה את הטרור שאני ראיתי, והן מפחדות ממני. כלומר, אני יוצרת את הפחד שאני חוויתי בתור ילדה.
"אז קיבלתי החלטתי מודעת ללכת למרכז למניעת אלימות במשפחה. לא בשבילי אלא בשבילן. באותו שלב עוד לא הבנתי שמדובר בהעברה בין דורית, שדפוסי ההתנהגות של הוריי עברו גם אליי. חשבתי רק על עצמי כאלימה".
מה קרה במרכז הזה?
"הגעתי מאוד נסערת. הדבר הראשון ששאלו אותי היה מדוע הגעתי, והשבתי: 'אני אלימה, יש לי פה ג'ורה'. בתגובה המנהלת במרכז שאלה האם הופנתה כלפי אלימות פיזית בילדות, וכשעניתי שכן, היא שאלה גם לגבי אלימות מינית. אמרתי לה: 'תגדירי אלימות מינית', והתחלתי להתפתל כשהשבתי לה שאבא שלי היה נוגע מתחת לבגדים פה ושם, לא משהו ספציפי שאני זוכרת, והוא היה מציץ. היא הסתכלה עליי ואמרה נחרצות: 'זו אלימות מינית'.
"כאן היטלטל עולמי. בהתחלה היתה התנגדות. נכנסתי לחדר של המטפלת וצעקתי, 'סליחה, אבל לפני שנתחיל, חשוב לי להעיר שהמנהלת פה לא מקצועית וחסרת רגישות. היא לא מכירה אותי, היא לא יודעת עליי כלום, וכבר היא החליטה שהותקפתי מינית. מה זו החוצפה הזו? זה נשמע לך הגיוני?' - אך תוך כדי האשמות וצעקות הבנתי שכן, אני נפגעתי מינית. פתאום קלטתי שאם זה לא היה נכון, אז לא הייתי צורחת ככה והבנתי שאני בהתפרקות.
"היא רק בהתה בי עד שלפתע נפתח הפקק ואני התחלתי לבכות כמו שלא בכיתי בחיים. לראשונה הייתי מסוגלת להתבונן במבט ישיר ונוקב באלימות הקשה והשיטתית שהופנתה כלפיי, ולא לראות בעצמי את מקור כל הרוע בחיי. משם התחיל להתחולל השינוי שייחלתי לו".
הצלת לעצמך את החיים.
"זה תהליך וזה פצע פתוח ואני רק ארבע שנים בהכרה מחדש ויש לי עוד חיים שלמים להבין מה קרה לי ואיך זה משפיע עליי. מה שכן, היו לי השגחה, מזל, תושייה ויוזמה. קשה לנהל זוגיות עם המטען הזה, אבל תודה לאל שבעלי נשאר איתי ושהתעוררתי על חיי, שנייה לפני שהרסתי אותם.
"העובדה שאני נמצאת בקשר זוגי ועוד בקשר זוגי טוב ומיטיב, היא נס בפני עצמו. הקשר שלי ושל בן הזוג שלי התחיל ברגל שמאל. הגעתי לקשר ללא יכולת לתת אמון ולסמוך והייתי פגיעה ותלותית וזה היה הרסני. אנחנו הצלחנו לשרוד יחד הרבה בזכות הטיפול שהלכתי אליו וגם בזכות תהליך מקביל של צמיחה שעבר בן הזוג שלי. יחד עם זאת, הדרך הייתה קשה.
"נאמר זאת כך, זוגיות היא דבר מורכב והעובדה שאחד מבני הזוג הוא גם נפגע אלימות, לא תורמת. מצד שני, אם להסתכל על חצי הכוס המלאה, עמדנו בניסיונות קשים ויכולנו להם ומעל הכול, זכינו לאהוב ולהיות שם האחד בשביל השנייה. מסתבר שרק אחרי שהרסתי לעצמי שבע שנות נישואים ואחרי שהבאנו לעולם ילדות, הבנתי שאם לא אקבל טיפול, אני אהרוס לי ולהן את החיים, כי אני עכשיו הצד הפוגע וזה הסיפור של אבא שלי שהעביר אותו אליי".
איך ניתן לעצור העברה בין דורית?
"הדבר הכי ברור ואלמנטרי שאפשר לענות הוא הסלוגן: 'זה לא ייגמר אם לא תספר', ואין מדויק ממנו. אני חושבת שמי שנמצאת בתוך אלימות מבינה, ברמה כזו או אחרת, שהיא סובלת מאלימות. היא יודעת שלא טוב לה, היא יודעת שהיא מפחדת, היא רק לא יודעת שאפשר לצאת מזה או לא מאמינה שיש לה את הכוחות לכך. אני חושבת שהצעד הראשון הוא ללכת לטיפול וביחד עם הטיפול, יבוא גם הכוח לחולל שינוי. אגב, הטיפול במרכזים למניעת אלימות במשפחה הפרוסים ברחבי הארץ הוא דיסקרטי לחלוטין וכרוך בעלות סמלית ביותר.
"חשוב להבין שההחלטה ללכת לטיפול היא משמעותית וגורלית, אבל היא רק נקודת ההתחלה. כשהתחלתי את הטיפול חשבתי שאני אלימה וסובלת מבעיית ויסות עצמי ושליטה בכעסים, וככל שהטיפול נמשך והעמיק התוודעתי לכך שככל הנראה אני מתמודדת עם פוסט טראומה מורכבת, בעקבות אלימות מתמשכת, בעיקר רגשית ופסיכולוגית, שהופנתה כלפיי.
"כלומר, אני עדיין בן אדם שנפגע עם דפוסי פעולה שקשה לשנות, לכן המטרה להיות מאוד מודעת להתנהגות שלי. עבודת חיי היא להציל את הבנות שלי וזה לא פשוט. אני מפחדת לחשוב באיזה בן זוג הן יבחרו ואיך זה ישפיע עליהן.
"סיימתי את הטיפול במרכז למניעת אלימות במשפחה בעיר מגוריי לאחר שלוש שנים, אבל אני כבר מבינה שההתמודדות שלי עם הטראומה תלווה אותי כל חיי. אי אפשר להעלים את הטראומה ולכן גם אי אפשר להעלים את ההשפעות שלה על הסביבה הקרובה, במקרה שלי, על בן הזוג והבנות.
"לצד זאת, אני מאמינה שבעבודה נכונה אפשר לצמצם את השפעות הטראומה ואפשר לפתח חוסן. בשביל זה צריך מודעות, נכונות לעבוד קשה, חמלה וקבלה עצמית, יכולת להתמודד עם הנפילות בדרך ותמיכה ואהבה מהמעגל הקרוב".
ספרי לי על ההחלטה להוציא את הדברים בספר.
"הספר שכתבתי הוא ביוגרפי לחלוטין. כל דבר שנכתב בו מבחינתי הוא עובדה. שום דבר לא מומצא. לכן לא יכולתי לכתוב אותו בשמי. לא סתם ספרים כאלה כמעט לא נכתבים. מכאן חשיבותו של הספר, בעיניי. הוא מהווה מעין עדות מכלי ראשון על אלימות שקופה, שלמרות הפגיעה הקשה שלה, קשה מאד לזהות אותה כשהיא מתרחשת.
"הרגשתי שהסיפור הזה חייב לצאת החוצה, כי כמו שהוא קרה בבית שלי, הוא קורה בהרבה מאד בתים אחרים כל הזמן. המשימה שלי בספר היא לשבור את השתיקה ולעשות מעשה של תיקון. 'שעת סיפור' הוא שם מאוד סימבולי לספר מהבחינה הזו – הגיע הזמן לספר.
"כבר כשכתבתי אותו, עוד הרבה לפני שהבנתי שיש לי ספר בהתהוות, השתמשתי בשם העט 'זוהרה'. הייתי צריכה להרחיק ממני את כתב היד. עד כדי כך היה לי קשה להתמודד עם התכנים שיצאו ממני. היה לי ברור שאני חייבת שם עט, גם ביני לבין עצמי, כדי להיות מסוגלת לכתוב.
"פעמים רבות בכיתי תוך כדי הכתיבה. הייתי אומרת תפילת הדרך ומבקשת מאלוהים שייתן לי כוח לכתוב ושלא אכשל הפעם כמו שנכשלתי פעמים רבות בעבר. איכשהו, הרגשתי שהפעם קורה לי נס. שהסיפור נכתב כאילו מעצמו. כאילו המילים לא באות ממני ואני רק שופר שמאפשר להן לצאת החוצה".
