"בבוקר שבו בעלי נפטר, הייתה לו תופעה שנקראת 'שירת הברבור'", נזכרת אורלי הלוי, בת 46 מקריית חיים. "זה מצב שבו רגע לפני שאדם הולך לעולמו, נראה פתאום מלא באנרגיה, כאילו שהוא חוזר לעצמו, וזה מטעה מאוד. אני זוכרת שישבתי לידו, החזקתי לו את היד ובכיתי בלי הפסקה. אמרתי לו, 'אל תעזוב אותי, אל תשאיר אותי לבד'. המשפט האחרון שהוא אמר לי היה, 'את בחיים לא תישארי לבד'".
כחודש אחרי ששכלה את בעלה, הכירה אורלי את אריק אלבחרי, גם הוא אלמן בן 46 מקריית חיים. ויחד הם חולקים לא רק אהבה גדולה – אלא גם את חווית האובדן. לאורלי שתי בנות – בת 15 וחצי ובת 10, ולאריק שתי בנות – בת 19 ובת 10, ובת משותפת בת חודשיים בלבד.
"הכרנו דרך קבוצת פייסבוק שנקראת 'אלמניה', ומיועדת לאלמנים ואלמנות צעירים", מספרת אורלי. "זו לא קבוצת הכרויות, אלא ממש מערכת תמיכה - אנשים שמבינים בדיוק מה אתה עובר, כי הם חוו את אותו הדבר. אני הצטרפתי אליה אחרי שהתאלמנתי ואריק כבר היה שם".
3 צפייה בגלריה
אורלי ואריק אחרי הלידה. "המשפט האחרון שבעלי אמר לי היה, 'את לא תישארי לבד'"
(צילום: הקריה הרפואית רמב"ם)
אריק: "יום אחד אורלי שאלה בקבוצה, 'יש פה מישהו מקריית חיים?' וזה תפס לי את העין. הקבוצה ארצית ולא ציפיתי לפגוש מישהו מהאזור. אבל אז ראיתי את אורלי, וסימנתי לייק או שלחתי איזה נפנוף בפייסבוק, מתוך רצון לבדוק מה שלומה, איך היא מתמודדת, ואיך אפשר לעזור".
"קיבלתי המון פניות מחברי הקבוצה", אורלי מחייכת. "בערך 60 גברים ונשים, שפשוט רצו לדעת איך אני, והאם אני צריכה משהו. זה היה מדהים. כולם עטפו אותי, תמכו, ניסו שלא ארגיש לבד. עם אריק זה התחיל בקטן – הודעות בפייסבוק על דברים יומיומיים, אחר כך עברנו לוואטסאפ. אפילו לא רציתי לדבר איתו בטלפון בהתחלה, אבל לאט-לאט זה זרם לשם. גלעד בעלי נפטר ב-18 לתשיעי, וב־18 לעשירי הכרתי את אריק".
"כן, הכרנו בדיוק חודש אחרי", מחייך אריק. "אבל הפגישה הראשונה שלנו הייתה רק ב־27 לחודש. זה לא היה דייט – פשוט נפגשנו, דיברנו, חלקנו את הכאב, והבנו שיש בינינו משהו מיוחד".
אורלי: "אני זוכרת שהוא אמר לי, 'אם את רוצה, אני בא'. אמרתי לו, 'אריק, אני בהתקף חרדה, אני משותקת'. שלחתי לו מיקום, ותוך חמש דקות הוא הופיע"
"המטרה שלי באותו יום הייתה פשוט להצליח לצאת מהבית", משחזרת אורלי. "הייתי בדיכאון עמוק, עד כדי כך שאפילו עם שתי בנות בבית, הרגשתי שאני לא מסוגלת לחזור לשגרה. כתבתי לו שאני נוסעת לחוף הים. הייתי חייבת לראות שיש חיים בחוץ. הגעתי לים, ופתאום התחלתי לראות זוגות הולכים יחד, צוחקים, מבלים, וזה היכה בי - חוויתי התקף החרדה.
"אני לא זוכרת אם הוא זה ששלח לי הודעה לבדוק מה קורה, או שאני הייתי זו ששלחתי לו וביקשתי עזרה אבל אני זוכרת שהוא אמר לי, 'אם את רוצה, אני בא'. אמרתי לו, 'אריק, אני בהתקף חרדה, אני משותקת'. שלחתי לו מיקום, ותוך חמש דקות הוא הופיע.
"ישבנו יחד קרוב לחמש שעות על ספסל בחוף הים - דיברנו, צחקנו ושיתפנו. כשקמנו ללכת ביקשתי חיבוק אבל ברגע שאמרתי את זה הרגשתי אשמה, כל הדרך הביתה רק בכיתי. למה ביקשתי את החיבוק המסכן הזה? זה היה חודש ושבוע אחרי שבעלי נפטר, ובדיוק 11 חודשים מאז שאשתו נפטרה".
מתי בכל זאת הבנתם שיש פה משהו מעבר?
"הקליק קרה כשנפגשנו במקרה בתחנת דלק. כל אחד נסע לדרכו, ובמקרה הוא נסע אחריי. אני בכלל לא שמתי לב. עמדנו יחד ברמזור, ואני הייתי צריכה להמשיך ישר. המבט שלנו נפגש. רק הסתכלנו אחד על השנייה, וזהו, קרה שם משהו, אבל עוד לא הבנו מה. כל אחד התחיל להתבלבל עם עצמו. לא רציתי להתקשר, פחדתי שאלחץ עליו, או שאולי אני לא מבינה מה קורה כאן בכלל. אבל בסוף שלחתי לו הודעה ואמרתי לו 'תודה'".
"ומשם הכול היסטוריה", אומר אריק. "התחלנו להיפגש יום-יום, צעד אחר צעד הכרנו והתחברנו".
אורלי: "כשקמנו ללכת ביקשתי חיבוק, אבל ברגע שאמרתי את זה הרגשתי אשמה. כל הדרך הביתה רק בכיתי. למה ביקשתי את החיבוק המסכן הזה? זה היה חודש ושבוע אחרי שבעלי נפטר, ובדיוק 11 חודשים מאז שאשתו נפטרה"
רק בדיעבד גילו אריק ואורלי דרך שורה של צירופי מקרים שהחיבור ביניהם לא היה מקרי, ואפילו קוסמי. "לאט לאט התחילו להתגלות דברים שפשוט לא השאירו מקום לספק – זה לא היה מקרי", אומר אריק. " שנינו היינו נשואים 18 שנה לפני שהתאלמנו. יעל, אשתי, נפטרה ממחלת ריאות. גם בעלה של אורלי נפטר מסרטן ריאות. אלה כבר שני קווים שמתחילים להצטלב".
"ואז גילינו במקרה בעקבות תמונה שעלתה בזיכרונות בפייסבוק, שבעצם נפגשנו כבר", ממשיכה אורלי. "בתמונה הבת שלי, גפן, יושבת ומשחקת עם מישהי בחג השבועות בגן, ובפינה של התמונה – אריק. הסתכלתי בתמונה ולא האמנתי, ואז זיהיתי את הקעקועים עם השמות של הבנות שלו – 'אריאל' ו'נוגה'. הבנתי שזה באמת הוא ושהאישה שגפן משחקת איתה זו יעל, אשתו המנוחה. ככה הבנו ששתי הבנות שלנו היו יחד בגן".
אריק: "התחלנו לחפש עוד, ומצאנו תמונות נוספות. יש אפילו אחת שאורלי צילמה בעצמה במסיבת חנוכה – יושבות שם הבנות שלנו, גפן ואריאל, עם יעל לצדן. אני יושב לידן, וגם ליה, הבת של אורלי. מצאנו אפילו סרטון שבו רואים את אריאל הבת של אריק בתור 'אימא של שבת', וגפן הקטנה של אורלי משחקת עם יעל. זה היה מטורף. כאילו החיים רק חיכו שנבין שהיינו שם האחד ליד השנייה כל הזמן".
איך הבנות הגיבו לקשר ביניכם?
אריק: "בהתחלה שמרנו את הקשר בינינו בסוד, גם מהבנות. אבל הן לא פראייריות, לא-לאט הן הבינו שקורה משהו".
אריק: "הבנות התמודדו עם תחושות קשות של קנאה, תסכול, וגם פחד לאבד את הזיכרון מההורה שאיננו. זה היה רגיש מאוד. אבל עם הזמן, נוצרה הבנה"
אורלי: "הקשר עם אריק התחיל זמן קצר מאוד אחרי שאיבדתי את בעלי, והייתי במצב רגשי מאוד עדין – אחרי תקופה ארוכה וקשה של אשפוזים ופרידה איטית מבעלי שחלה בסרטן. הרבה לפני שהוא נפטר, הבנתי בלב שהפרידה התחילה. בהתחלה הייתי אומרת להן, 'אני יוצאת עם חברה מהלימודים', אבל ערב אחד הייתי צריכה עזרה טכנית עם הבת שלי שנתקעה בדרך, והיה לי הכי טבעי לפנות לאריק.
"קבענו להיפגש מתחת לבית ושתי הבנות כבר הבינו שקורה משהו והתעקשו לרדת איתי לפגוש את אריק. גפן הסתתרה מאחוריי, וליה הודתה בנימוס ורצתה מיד לחזור הביתה. ניסיתי לרכך אותן קצת, סיפרתי להן שלאריק יש ילדה בגילן, ואולי הן יתחברו. ואז אריק יזם מפגש ראשון עם הילדים. נוגה וליה התחילו לדבר – לאט-לאט, בקצב שלהן. אחרי זמן מה, ליה אמרה לנוגה, 'נראה לי שהם ביחד'".
אריק: "זה לא היה תהליך פשוט. היו משברים לא מעטים – הבנות התמודדו עם תחושות קשות של קנאה, תסכול, וגם פחד לאבד את הזיכרון מההורה שאיננו. זה היה רגיש מאוד. אבל עם הזמן, נוצרה הבנה. היום, אמנם עדיין יש רגעים לא פשוטים, אבל יש גם הרבה יותר קרבה ואכפתיות. אפילו כשיש תחרות על תשומת הלב שלנו – זה כבר מרגיש אחרת. בסופו של דבר, דווקא הבנות הן אלה שהובילו אותנו לשלב הבא. הן אלו שהחליטו שאנחנו עוברים לגור כמשפחה אחת".
אורלי: "אריק פשוט לקח על עצמו את הבנות שלי כבנות שלו, ואני לקחתי את הבנות שלו כבנות שלי. אנחנו אומרים את זה בצורה הפשוטה ביותר - למרות שלאריק אין רחם, יש לנו יחד ארבע בנות—שתיים מהרחם ושתיים מהלב".
"לא האמנתי שאני בהריון. חשבתי שאני כבר בגיל המעבר"
לפני חודשיים הצטרפה תוספת חדשה ומפתיעה למשפחה המיוחדת של אורלי ואריק – עלמה הקטנה, שנולדה בבית חולים רמב"ם בחיפה, לשמחתם הרבה של אחיותיה ושל ההורים המתרגשים, והביאה איתה התחלה חדשה. "כשהבנתי שאני בהריון - הייתי בהלם מוחלט. הייתי כבר בת 45, בטוחה שאני בגיל המעבר. הבנות הגדולות שלי נולדו מטיפולי פוריות, ואמרו לי אז בצורה חד-משמעית שאין סיכוי שזה יקרה באופן טבעי.
"האמנתי שהגוף שלי כבר לא מתפקד בכיוון הזה. אבל אז הגיע האיחור במחזור. חשבתי שזה פשוט חלק מתהליך טבעי של גיל המעבר, ובכל זאת – משהו בי דחף לבדוק. קניתי בדיקת הריון, ועוד לפני שסיימתי את הבדיקה – זה כבר היה ברור - אני בהריון. התגובה הראשונית הייתה הלם, אבל גם שמחה ענקית".
איך הבנות הגיבו?
אריק: "סיפרנו קודם לבנות הגדולות. הגדולה שלי פשוט הסתגרה בחדר, היא לא הצליחה לעכל. מבחינתה, זה היה שוק: 'מה אתם עושים?! מה קורה פה?!', לקח לה זמן לעבד את זה. עם הקטנות חיכינו לספר עד שהיינו בטוחים שיש דופק. כשהבשורה יצאה – אחת פשוט קפאה במקום, והשנייה פרצה בצרחות של אושר.
"מיד אחר כך – הגיעו השאלות -איך זה קרה? מה זה אומר בשבילנו? מה זה אומר בשביל סבא וסבתא? הבהרנו להן שכל שאלה אפשרית ושהכול פתוח אצלנו. אנחנו מדברים על הכל - על הכאב, על ההפתעות, על השמחות, על הפחדים. וגלעד ויעל – ההורים שכבר לא איתנו – הם חלק מהשיחות האלה, חלק מהדרך. אנחנו לומדים כל יום מחדש מה זה אומר להיות משפחה".
עם כל זה, לחבר שני בתים יחד זה לא פשוט בכלל.
אורלי: "גם אני וגם אריק עברנו שבעת מדורי גיהינום. אם יש משהו שלמדתי בתוך התהליך הזה, זה שהחיים חזקים מהמוות ואתה לא יכול לתת לאובדן לנהל אותך. הבטחתי לבעלי ולבנות שלי שהשמש עוד תזרח עלינו, והבטחות צריך לקיים".
אריק: "זה לא פרק ב' של גרושים-גרושות, זה משהו אחר. האובדן והכאב נמצאים איתנו תמיד ואנחנו עושים הכול בשביל להמשיך להזכיר את יעל וגלעד - בין אם בשבילנו ובין אם בשביל הבנות שלנו. אבל דווקא מהמקום הזה צמחה בינינו אהבה שאי אפשר להסביר במילים.
"בגלל הכאב והאובדן שחיברו בינינו, הקשר הזה אפילו יותר עוצמתי. יש אנשים שלא מוצאים את אהבת חייהם אפילו פעם אחת, ואנחנו מצאנו פעמיים. אנחנו חווינו שני גלגולים באותו גלגול חיים, וזה מדהים. זה גם נותן תקווה לאנשים אחרים".
אורלי: "מאז 7 באוקטובר הקבוצה שבה נפגשנו, 'האלמניה', גדלה מאוד. יש כל כך הרבה אנשים שנותרו לבד – בלי בן או בת זוג, בלי משפחה קרובה, ויש גם כאלה שנלחמים כל הזמן כדי להחזיק את עצמם מעל המים. אנחנו כולנו לומדים לשרוד בתוך הכאב. כל אחד מאיתנו מתמודד עם הטראומה שלו. אנחנו כולנו פוסט-טראומטיים.
"כשהייתי בהיריון, חוויתי פוסט-טראומה קשה. הגעתי למצב שבו הייתי חייבת לקבל טיפול רפואי. ולמרות שאני עצמי באה מתחום הטיפול – כמאמנת ומטפלת - גם אני איבדתי את הדרך. אבל יש תקווה, אני במקום אחר עכשיו".
אורלי: "גם אני וגם אריק עברנו שבעה מדורי גיהינום. אם יש משהו שלמדתי בתוך התהליך הזה, זה שהחיים חזקים מהמוות ואתה לא יכול לתת לאובדן לנהל אותך. הבטחתי לבעלי ולבנות שלי שהשמש עוד תזרח עלינו, והבטחות צריך לקיים"
ההזדהות שיצרו אורלי ואריק אחד עם השנייה הפכה לבסיס של זוגיות חדשה – כזו שיש לה עומק, הבנה וכוחות מחודשים. עכשיו הם רוצים להעביר את הכוחות האלה הלאה. "אנחנו רוצים להקים כאן בצפון מיזם חדש – מסגרת שתתמוך בזוגות שנמצאים בפרק ב' של חייהם, אחרי אלמנות או גירושים", אורלי משתפת בהתרגשות.
"הרעיון הגיע מתוך ההבנה שגם גירושים, כמו אלמנות, הם תהליך של אובדן. יש בהם שבעה שלבים של אבל – פשוט בגרסה אחרת. אנחנו רוצים לעזור לאנשים לזהות את השלבים האלה, להבין שהם חלק טבעי מהמסע – ושאפשר לעבור אותם. המטרה שלנו היא להנגיש את הדרך לפרק ב' – להראות שהוא אפשרי, אבל בשביל שזה יקרה, צריך קודם כל לעבור דרך האובדן, ולעשות תהליך של שחרור".
מה המסר שלכם לזוגות שחווים אובדן?
"החיים לא נגמרים עם האובדן", אומרת אורלי. "זה קשה, זה כואב, אבל בסוף יש מקום לאהבה חדשה. אני תמיד זוכרת את המשפט האחרון של בעלי, והוא צדק. לא נשארתי לבד".
אריק: "אנחנו יודעים שזה לא קל. זה מסע. אבל אנחנו פה כדי להגיד – זה אפשרי".
פורסם לראשונה: 09:49, 11.04.25
