"ביקשתי ממך בבוקר להעביר את הכביסה למייבש".
השעה שבע ורבע בערב, היא אחרי יום עבודה, שעה וחצי בפקקים, אין סוף הודעות בקבוצה של הגן לקראת מסיבת הסיום, קניות, כלים בכיור ובית שלא ניתן לראות את הרצפה שלו מרוב צעצועים ושאריות של פתיתים שקפצו מהצלחות של הילדים. הוא מסתכל על המכונה, שבה הכביסה אכן מנמנמת מאז תשע בבוקר, ולוקח נשימה שאין לטעות בייאוש שמתלווה אליה.
"באמת?! זה מה שמעניין אותך עכשיו? עבדתי כמו מטורף היום, אספתי את הילדים, הכנתי ארוחת ערב, ההוא רוצה פתיתים, ההיא חביתה, זה הופך את הצלחת כי המלפפון נגע בקטשופ, ואת באה אליי עם הכביסה?"
היא מתכווצת.
"לא ב-א-ת-י אליך. ביקשתי דבר אחד".
הגוף שלו נדרך והוא מעלה את הווליום: "כן, כי את תמיד מבקשת רק דבר אחד. ומי השאיר את כל הכלים בכיור מאתמול?"
עשרים שניות עברו. הכביסה עדיין רטובה, אבל השיחה כבר מזמן לא עוסקת במייבש. היא על מי עושה יותר בבית. על מי לא רואה את כל מה שהצד השני עושה. על מי תמיד מאשים, ועל כל מה שהצטבר במיכל של שניהם וחיכה לריב הראשון כדי לגלוש החוצה בלי שליטה.
אז מה בעצם הבעיה בסיטואציה הזאת?
על פניו, הוא רק הסביר את עצמו, ויכול להיות שההסבר שלו אפילו מוצדק והגיוני. על פי התיאור שלו, באמת עבר עליו יום בלתי אפשרי. אולי הוא באמת עשה המון דברים בבית והעומס גרם לו לשכוח את הכביסה. אולי היא באמת בחרה בטון לא נעים לעמת אותו עם זה.
המסר שהסתתר מתחת לדברים שלה היה: "ביקשתי ממך עזרה כי ידעתי שאני אחזור אחרי יום עמוס וזה ששכחת גרם לי להרגיש שאתה לא רואה אותי". אך מכיוון ששניהם עייפים וקצרים אחרי יום ששאב את כל הסבלנות שלהם, היא אמרה את הדברים כפי שאמרה, ומה שהוא שמע היה: "אתה לא מספיק טוב".
זאת גם הנקודה שבה הוא התחיל להתגונן, ועל הנקודה הזאת אנחנו רוצים להתעכב הפעם כנקודה שכדאי לשים עליה זרקור כדי לנהל סיטואציות זוגיות כאלה בצורה הרבה יותר טובה.
לא צריך להסכים עם כל דבר שהצד השני אומר. לא צריך למחוק את הגרסה שלנו, להתנצל על דברים שלא עשינו או להפוך לשטיח זוגי עם דופק רק כדי להימנע מעימות. אפשר וצריך לעשות משהו הרבה יותר חכם: לקחת אחריות על החלק שלנו, אפילו אם הוא קטן
ד"ר ג'ון גוטמן, מחוקרי הזוגיות המשפיעים בעולם, זיהה את המגננה כאחת מארבעת דפוסי התקשורת שעלולים לשחוק קשרים לאורך זמן, לצד ביקורתיות, בוז והיאטמות. במחקרי האורך שלו ושל עמיתו, רוברט לוינסון, הם לא חיפשו זוגות שלא רבים. להפך - הם בחנו מה קורה לזוגות בתוך קונפליקט, ואילו דפוסים הופכים בעיה רגעית למעגל קבוע של ריחוק, שמוביל בסוף לפרידה.
הדינמיקה שהופכת כל ויכוח זוגי למלחמה
(זיו ברקוביץ ודניאל הרוש)
בטורינו הקודמים עסקנו בביקורתיות ובבוז. כעת נדבר על נושא המגננה. צריך להבין, מגננה היא לא בהכרח צעקה, טריקת דלת או "אל תדברי איתי ככה". לפעמים היא נשמעת מאוד הגיונית, אפילו הכרחית. אך כשהאדם שמולנו מנסה לדבר על משהו שהכאיב לו, ופוגש בתגובה כתב הגנה, תיק ראיות ופנקס שמתעד את כל העבירות הקודמות שלו - הוא לא מרגיש שהכאב שלו קיבל מקום ראוי. הוא מרגיש שהוא עולה על דוכן העדים בבית המשפט הזוגי והופך מקורבן לנאשם.
דניאל הרוש וזיו ברקוביץ
(צילום: רועי טוכבנד)
כשאנחנו שומעים טענה או תלונה מבן/ת הזוג שנשמעת כמו "אתם לא מספיק טובים", המערכת הרגשית שלנו נכנסת למצב הישרדותי: מיד צריך להסביר, להצדיק, להחזיר, להוכיח שגם הצד השני לא מושלם. בקיצור, להפעיל מעין עורך דין פנימי, שייחלץ אותנו מהמשפט הזה זכאים.
כשהאדם שמולנו מנסה לדבר על משהו שמכאיב לו, ופוגש בתגובה כתב הגנה, תיק ראיות ופנקס שמתעד את כל העבירות הקודמות שלו - הוא לא מרגיש שהכאב שלו קיבל מקום ראוי. הוא מרגיש שהוא עולה על דוכן העדים בבית המשפט הזוגי, והופך מקורבן לנאשם
כך נוצר מעגל כמעט אוטומטי - צד אחד מעלה כאב, הצד השני מתגונן, צד אחד מגביר את הטון כדי סוף-סוף להישמע, והצד השני מתבצר עוד יותר. בסוף אף אחד לא מקבל את מה שהיה צריך, אבל שני הצדדים יוצאים עם עוד הוכחה לכך שאין עם מי לדבר.
חשוב לומר: מגננה נולדת מתוך פחד אותנטי ואנושי. הפחד להיות אשם, לא מספיק טוב, מאכזב, לא מוערך או פשוט לא מובן, אבל העובדה שהיא אנושית לא הופכת אותה לפחות הרסנית.
אז מה עושים?
לא צריך להסכים עם כל דבר שהצד השני אומר. לא צריך למחוק את הגרסה שלו, להתנצל על דברים שלא עשינו או להפוך לשטיח זוגי עם דופק רק כדי להימנע מעימות. אפשר וצריך לעשות משהו הרבה יותר חכם: לקחת אחריות על החלק שלנו, אפילו אם הוא קטן.
במקום לומר: "מה את רוצה ממני? היה לי יום מטורף", מומלץ לומר: "נכון, ביקשת ממני בבוקר ולא העברתי את הכביסה למייבש. אני מבין למה זה הרגיש לך כאילו לא ראיתי את מה שאת צריכה. חשוב לי גם לספר לך איך עבר עליי היום, אבל אני מבין את החלק שלי".
זאת לא כניעה ולא הודאה באשמה. זאת בחירה בסדר הנכון של הדברים, שיכול להוביל לשיחה בה שני הצדדים לוקחים אחריות ומבינים האחד את השני. קודם לראות את הצד השני ואת הכאב שלו, אחר כך להסביר. ברגע שאדם מרגיש שרואים את הכאב שלו, הצורך לצעוק אותו הופך למיותר.
לפעמים זה לא קל, בטח לא בסוף יום אינטנסיבי כשאנחנו על הקצה. אבל לכאן נכנס עוד כלי חשוב: לזהות מתי הגוף שלנו כבר לא מסוגל לנהל שיחה.
אז אם אתם מרגישים שהדופק עולה, שהגוף מתחמם, שאתם רק מחכים לרגע בו תוכלו להגיד "אבל גם את", או שהמוח שלכם כבר מכין מצגת עם 46 שקפים שמבקשים להוכיח כמה אתם צודקים, זה לא הזמן להמשיך לדבר. במקום זה מוטב לומר: "אני מרגיש שאני נכנס למגננה. אני לא רוצה להחמיר את המצב. אני צריך עשרים דקות להירגע, ואני חוזר לדבר איתך".
זוגיות לא דורשת מאיתנו להיות מושלמים. היא דורשת מאיתנו להיות מסוגלים להניח את השריון שלנו לרגע, גם כשלא נעים, גם כשאנחנו בטוחים שיש לנו את התשובה הכי צודקת. לפעמים, זה כל ההבדל בין עוד ויכוח שנגמר בריחוק, לבין שיחה שאפשר לצאת ממנה קצת יותר קרובים.
דניאל הרוש הוא מגשר בתחום המשפחה והגירושין. זיו ברקוביץ היא יועצת זוגית המתמחה בתקשורת מקרבת.
