קוראים לי מורן ועברתי אלימות שקופה.
אני יושבת מול המחשב ובוהה במסך, אצבעותיי תלויות בחשש באוויר מעל מקשי המקלדת, מהיכן מתחילים? אני, שכבר שנים כותבת מדי יום, שהכתיבה היא חלק בלתי נפרד ממני, היא טבעית וקל לי לבטא את עצמי באמצעותה, מוצאת את עצמי עוצרת.
האם אצליח להעביר במילים את מה שאף אחד לא הצליח להבין? האם אצליח לפתוח לרווחה את הדלתות הכבדות, לחצות את סף הבושה והפחד, להיכנס לחדרים הפנימיים של הנפש ולהוציא מתוכם אל האור את מה שעברתי?
המחשבות ממשיכות להתרוצץ בראשי במהירות שיא. אם היה שוטר בסביבה, הוא בטח היה מסמן לי לעצור בצד ורושם לי דוח על מחשבתיות מופרזת.
במשך תקופה שנדמתה כנצח, שתקתי.
במשך תקופה שנדמתה כנצח התביישתי, אז סבלתי בשקט.
במשך תקופה שנדמתה כנצח, שיקרתי. בעיקר לעצמי. העמדתי פנים מול אנשים קרובים אליי שהכול בסדר איתי, כשבפנים הייתי שבורה ומרוסקת.
במשך תקופה שנדמתה כנצח לא הבנתי מה קורה לי. היו לי השערות שונות, אבל בעיקר האשמתי וביקרתי את עצמי.
היום אני מבינה את מה שאז היה לי קשה להבין. היום אני רואה בבירור, את מה שהיה לוט בערפל. היום אני יודעת לקרוא לזה בשם.
אלימות שקופה!
את הסימנים הכחולים לרוב לא רואים על הגוף.
הם צרובים ונצרבים מדי יום על קירות הנפש המיוסרת.
אלימות שקופה!
היא אלימות לכל דבר.
אלימות שקופה!
היא פוגעת במגוון נשים וגברים מכל שכבות האוכלוסייה. היא יכולה לקרות בכל בית.
היא יכולה לקרות לבת או לבן שלך, לחברה הכי טובה שלך, לאימא או לאבא שלך, לשכנה שלך, לקולגות בעבודה שלך, למישהי שחלפת על פניה בסופר והיא יכולה לקרות לך.
היא קרתה לי.
אם מישהו היה אומר לי לפני מספר שנים, "מורן, את הולכת להיות חלק ממערכת יחסים אלימה, את הולכת להיות חלק מהסטטיסטיקה הזו", בטח הייתי מרימה גבה וצוחקת כאילו סיפרו לי בדיחה. הייתי תוהה איך המילה ״אלימות״ ואני יכולות בכלל להתקיים באותו המשפט, אז על אחת כמה וכמה שאהיה במערכת יחסים כזו?
אחת רעילה, הרסנית. מערכת יחסים נרקיסיסטית.
לא כל אחד חווה מערכת יחסים רעילה, עם אדם בעל הפרעת אישיות נרקיסיסטית. תמיד אני אומרת שזר לא יבין זאת, אבל אתם, הקוראים — ניצולי מערכות היחסים עם נרקיסיסט, אתם תבינו.
אף אחד לא לימד אותנו בבית הספר, או בהמשך חיינו, שקיימת הפרעה נפשית שנקראת ״הפרעת אישיות נרקיסיסטית״. נאלצנו ללמוד זאת על בשרנו. תמיד חושבים שנרקיסיסטים הם אנשים שאוהבים את עצמם יתר על המידה, לא? הלוואי שזה היה מסתכם בזה.
החלטתי לכתוב את הספר הזה כי בער בי לתת שם לתופעה שרבים חווים אך לא יודעים, בדיוק כמו שאני לא ידעתי. לא יכולתי להמשיך בשגרת חיי ולדעת שיש סביבי כל כך הרבה נשים וגברים שמרגישים אבודים, שסובלים בחדרי חדרים ומחפשים תשובות.
רציתי לתת לכם כוח, שתדעו שכן יש אי־שם מישהי שמבינה אתכם, שיכולה להיות עבורכם אוזן קשבת, גם אם היא לא לידכם. מישהי שיודעת בדיוק מה קורה לכם בחדר אחרי שהדלת נסגרת. אני מקווה בכל ליבי שהמישהי הזו תהיה אני.
אני זוכרת את הרגע הזה, הרגע שבו חיי התנפצו לאלפי רסיסים, הרגע שהמילים ״מורן, את אישה מוכה״ פילחו את האוויר והתפוצצו בחדר. הרגשתי שהחמצן נשאב מגופי ולחץ הדם שלי צונח מטה. אני חיה או מתה? שמישהו יעיר אותי מהסרט הרע הזה... הרגשתי כמו מי שהתעוררה מתרדמת ולא מבינה איפה היא נמצאת. זה הרגע שהבנתי שעברתי מערכת יחסים אלימה. אלימות שקופה. שאני לא שונה מכל אישה שמוגדרת אישה מוכה. זו אני.
להודות בזה במסתרי ליבי הוא דבר אחד, לצעוק את זה לעולם כנראה הרבה יותר קשה. זה בהחלט היה סוד ששמרתי בליבי. כי כל כך התביישתי, מהחברים, מהמשפחה ובעיקר מעצמי.
בעיקר הרגשתי שאם אספר למישהו על מה שעברתי אצטרך ליטול אחריות ולברוח משם. אבל באותה נקודת זמן בחיי לא היה בי את הכוח. פחדתי להיפרד, הייתה לי תקווה וגם האמנתי, באמת האמנתי שאפשר לטפל בזה בעזרת אנשי מקצוע.
מה שאני יודעת היום, לא ידעתי באותם ימים. ואני יודעת שזה עשוי לטלטל אתכם — אין טיפול שיעזור אם הם לא חווים מצוקה מעצמם. לרוב הם ״עושים״ לכם טובה ואז אין סיכוי לטיפול. נרקיסיסטים בדרך כלל לא הולכים לטיפול, כי הם לא יכולים להתמודד עם מה שנתפס בעיניהם כביקורת עליהם.
בתפיסתם הם מושלמים וללכת לטיפול זה כמו להודות בפני עצמם שמשהו בהם לא מושלם. הם ילכו לטיפול כי אתם ביקשתם והם יודעים ששיתוף פעולה ישתיק אתכם לזמן מה. אולי תאמינו, כמו שאני האמנתי, שהם באמת מוכנים לעשות הכול למען מערכת היחסים שלכם. אבל גם זה משחק, הם יאמרו הכול כדי שתשמעו את מה שאתם רוצים לשמוע. אז הם הולכים לפגישה אחת או שתיים, ואז הם מתחילים להתנגד ובסוף הם יגידו לכם, ״את זו שצריכה טיפול״, ״אתה הוא חולה הנפש״.
לקח לי זמן להחלים, להבין איפה הייתי, ללמוד לעומק מהי מערכת יחסים נרקיסיסטית — אלימות שקופה, ובעיקר הייתי צריכה ללמד את עצמי מהי אהבה עצמית.
הספר הזה הוא חוויה קשה שעברתי שאני קוראת לה גיהינום. אחרי שהצלחתי לצאת משם ולהחלים לחלוטין, להפוך את הגיהינום לגן העדן ולזכות בחזרה בעצמי, משהו נפתח. והמשהו הזה היה חזק ממני. הנשמה שלי לא נתנה לי שקט, לא הצלחתי לישון טוב בלילות, קמתי מוטרדת בבקרים. הרגשתי שמשהו יושב עליי ולא מרפה. והוא לחש לי, ״הגיע הזמן״, ״אני איתך״, ״את מוגנת״, ״אין לך ממה לפחד יותר״, ״צאי לעולם. אני כאן, שומר את צעדייך״.
אני מאמינה שלא הייתי מקבלת את השיעור הזה אם מישהו למעלה לא היה בטוח שאשתמש בידע שלי לעזור לאחרים בסופו של דבר.
הקשבתי לקול הזה ולאט־לאט, בצעדים קטנים, החלטתי שאת הסוד ששמרתי בכאב רב של שתיקה, אני מוכנה לחשוף לכולם.
ידעתי שיש לי שליחות וידע להעביר, ומי אמר שלהיות השליח זה פשוט!?
וגם ידעתי שהחשיפה תרפא אותי מול עצמי, שאדע שאני כבר לא מפחדת מאף אחד. כי איך אומרים? אמת — היא לא מפחידה. היא פשוט אמת ואלך איתה עד הסוף.
הקטע לקוח מתוך ספרה החדש של מורן אייזנשטיין, "אהבה זה לא - איך לזהות ולהשתחרר ממערכת יחסים לא בריאה"
