"אנחנו כנשים חוזרות שוב ושוב על אותם דפוסים מהילדות בתוך מערכות היחסים שלנו בבגרות", אומרת דניאל ארד, רק בת 19 וכבר חתומה על יצירה אישית, נוקבת ומטלטלת. ההצגה שלה, "משחזרת", שמוצגת אחת לחודש ב'בית ציוני אמריקה' בתל אביב, עוסקת בקשר שבין אבא לבת, בפגיעות מיניות ובאופן שבו דפוסים מהילדות נטמעים בנו ומשפיעים על מערכות היחסים הבוגרות שלנו.
"עזבתי את הארץ לבדי בגיל 15, כדי ללמוד ב-UWC, רשת של קולג'ים בינלאומיים. שם למדתי תיאטרון ופסיכולוגיה", היא מספרת. "כשחזרתי לארץ לפני שנתיים, נכנסתי ישר לעשייה. עבדתי כעוזרת במאי, השתלבתי בפרויקטים שונים, ואחרי תקופה הרגשתי שאני מוכנה לצאת עם פרויקט משלי".
החיים עצמם היו החומר לכתיבה?
"כן. במשך כמה שנים לא הייתי בקשר עם אבא שלי, ובמקביל הייתי בתוך מערכת יחסים רעילה עם בן זוג. בשלב מסוים חזרתי לקרוא טקסטים שכתבתי לאורך השנים, יומנים וקטעים אישיים, ופתאום נפל לי האסימון. התחלתי לראות את הקשר בין מה שחוויתי מול אבא שלי לבין איך שהתנהלו מערכות היחסים שלי בבגרות. זה היה הרגע שבו ההצגה התחילה להיכתב, כמעט מעצמה.
"הכתיבה עזרה לי להבין שבמשך שנים פעלתי מתוך חיפוש של מערכות יחסים זוגיות שיהוו פיצוי על מה שלא קיבלתי מאבא שלי, למרות שבפועל נמשכתי למה שכן קיבלתי, למה שהיה לי מוכר - לקור, לריחוק ולהתעלמות. אלו דפוסים שמאפיינים מערכות יחסים אלימות.
"אפילו הדפוס שבו אני תמיד 'יוצאת עם מישהו', אף פעם לא בוחרת בו אלא פשוט מוצאת את עצמי בתוך קשר, הוא שחזור. אני כל הזמן מנסה למלא את החלל של תשומת הלב שלא קיבלתי מאבא שלי ובסוף, שוב ושוב, אני נמשכת לגברים שנותנים לי בדיוק את אותו יחס שהוא נתן".
נבואה שמגשימה את עצמה
ההחלטה שלה לנתק את הקשר עם אביה קרתה בגיל 15, אחרי שהבינה שכל שיחה שהיא מנהלת איתו, גם אם היא מתקיימת פעם בשבוע או פעם בשבועיים, מזיקה לה. "זה לא היה ברמה הפיזית, אלא ברמה העמוקה יותר, של מי שאני, של התפיסות שלי את עצמי ואת העולם", היא מסבירה. "הייתה בי תחושת אזהרה פנימית. פחדתי שבגלל הקשר איתו איכנס למערכות יחסים שפוגעות בי. שזה יחזיר אותי למקומות שאני לא רוצה להיות בהם. בסוף זאת באמת הייתה נבואה שמגשימה את עצמה".
כשדניאל חזרה לישראל, היא עבדה כמלצרית במסעדה והכירה שם בחור, שלימים הפך לבן הזוג שלה. אלא שהזוגיות הזאת לא הייתה בריאה לה, ולדבריה הסימנים היו שם כבר מן ההתחלה. "המשפחה שלי זיהתה את זה מיד. אמא שלי פגשה אותו ואמרה שיש כאן משהו לא מתאים, אבל אני בחרתי להתעלם. ניסיתי להוכיח שזאת זוגיות שיכולה לעבוד. כבת להורים גרושים, הרגשתי שאם כבר נכנסתי לזוגיות – אני נשארת, לא מוותרת. רציתי להוכיח שאפשר לתקן הכול, לעבוד על הכול".
"אני כל הזמן מנסה למלא את החלל של תשומת הלב שלא קיבלתי מאבא שלי ובסוף, שוב ושוב, אני נמשכת לגברים שנותנים לי בדיוק את אותו היחס שהוא נתן"
מה אמא שלך זיהתה?
"קשה לשים את זה במילים, אבל זה התחיל בפער הגילאים בינינו - אני הייתי בת 18, הוא בן 28. וגם העיסוק שלו - הוא עבד במטבח בשכר מינימום, בלי שאיפות. היו גם דברים בהתנהגות שלו שלא נראו לה - תקשורת לא נעימה, חוסר יכולת לקרוא סיטואציות או להבין מה קורה בחדר, וגם העובדה שאין לו בכלל חברים או מעגלים חברתיים. כנראה שאם הייתי אז במקום הרגשי שאני נמצאת בו היום, לא הייתי נשארת איתו אפילו יום. הדגלים היו מאוד ברורים".
מה הייתה נקודת הקיצון שבה הבנת שמשהו לא בסדר?
"קודם כל, הייתי בתולה כשהכרנו. הסקס הראשון שלי היה איתו ועם הזמן הבנתי שזה היה אונס. בכיתי תוך כדי, בשלב מסוים דחפתי אותו מעליי וקמתי וברחתי. אחר כך שלחתי לו הקלטה שבה ביקשתי סליחה על כך שלא אמרתי לא, שלא הייתי ברורה מספיק. בכיתי וביקשתי סליחה על זה שלא אמרתי שאני לא מוכנה.
"לקח לי המון זמן להבין שמה שקראתי לו סקס ראשון בכלל היה אונס. עדיין קשה לי להגיד את המילה הזאת. ההבנה הזאת התגבשה בתוכי רק במהלך החזרות. באיזשהו שלב קלטתי שזאת לא 'עוד סצנת סקס'. אם את בוכה ולא נעים לך, אם את אומרת שאת לא רוצה – זה לא סקס. כואב להבין את זה, במיוחד בדיעבד".
"כבת להורים גרושים, הרגשתי שאם כבר נכנסתי לזוגיות – אני נשארת, לא מוותרת. רציתי להוכיח שאפשר לתקן הכול, לעבוד על הכול"
"אגב, לאותו בחור היה מאוד נוח לזרוק את כל האחריות עליי, ואחרי כמה חודשים, כשכבר רציתי להיפרד ממנו, הוא איים שאם אעזוב אותו, הוא יתאבד. אני עדיין לא מבינה איך התמודדתי עם כל זה בגיל 18 ולא סיפרתי לאף אחד. זה אולי הדגל האדום הכי גדול - כשאת לא מסוגלת לשתף אף אדם במה שקורה לך. כנראה שעמוק בפנים ידעתי שזה לא בסדר אבל בחרתי לא להקשיב למצפן הפנימי שלי".
זה נשמע כמו משהו הרבה יותר קיצוני ממערכת היחסים עם אבא שלך. זה לא רק ריחוק, אלא ממש התעללות.
"נכון, זה באמת היה הרבה יותר מקור או מריחוק, זו הייתה התעללות פעילה. הייתה לי איזו פנטזיה שההצגה תעלה ותרפא אותי, אבל האמת היא שזה עדיין תהליך. כשאת גדלה כילדה שלא מכבדים את הגבולות שלה, את לא יודעת להציב גבולות בעצמך. או גרוע מזה, את פשוט מקבלת את זה שלא מכבדים אותך".
בשלב מסוים, בתוך אותה מערכת יחסים אלימה, דניאל החליטה להרים טלפון לאבא שלה. "ההסבר שנתתי לעצמי אז, הוא שאם אני מצליחה להתמודד עם בן הזוג שלי, שמזכיר כל כך את אבא שלי, אז אולי אני מסוגלת גם להתמודד עם אבא. בדיעבד, אני מבינה שזה היה עוד דגל אדום.
"אבל כן, הרמתי לו טלפון, וקבעתי גבול ברור. אמרתי לו, 'אנחנו לא מדברים על שלוש השנים שבהן לא היינו בקשר. אני פשוט לא מוכנה לזה עדיין. לא רוצה לפתוח את כל הכעס הזה. אני כן מוכנה שנהיה בקשר, באיזושהי אינטראקציה, אבל בלי לגעת בפצע הזה'".
"כשאני ואבא שלי בטוב, אני נמצאת במקום רגוע ומאוזן. אבל כשאנחנו לא בקשר, אני פתאום יכולה למצוא את עצמי יוצאת לארבעה דייטים בשבוע, רק כדי להרגיש שמישהו רואה אותי"
מה קרה אחר כך?
"חזרנו לדבר, אבל לא כל הזמן. זו מערכת יחסים שנעה בין קרבה לריחוק. יש תקופות שאנחנו מדברים יותר, ויש תקופות שפחות. אני משתדלת לשמור על גבולות מאוד ברורים בתוכה, כדי לשמור על עצמי", היא מסבירה. "כשאני ואבא שלי בטוב, אני נמצאת במקום רגוע ומאוזן. אבל כשאנחנו לא בקשר, אני פתאום יכולה למצוא את עצמי יוצאת לארבעה דייטים בשבוע, רק כדי להרגיש שמישהו רואה אותי".
את מרגישה שכשיגיע קשר חדש, תצליחי לייצר משהו אחר מול גברים?
"אני רוצה להאמין שכן. הטיפול שאני עוברת ותהליך העבודה על 'משחזרת' הם תהליכים מאוד מרפאים. כרגע אני לא בזוגיות, ואני מרגישה שגם זה חלק מהתהליך. מודעות היא כוח, כל יום שעובר, כל סשן בטיפול, כל חזרה, כל פעם שאני רואה את ההצגה, מתקלפת עוד שכבה. עוד חלק בי שנחשף, מתבהר.
"אני לא תמיד מזהה את הדפוסים המשחזרים מיד, אבל אני יודעת לעצור. לקחו לי שמונה חודשים להבין שמשהו לא בסדר בקשר ההוא, ולברוח ממנו. היום אני רואה את זה מהר יותר. אני יודעת לזהות, ואני יודעת להציב גבולות".
איך את מגדירה מערכת יחסים זוגית בריאה?
"הכול מתחיל מכנות, תקשורת והקשבה, בעיקר הקשבה לעצמי. אני רוצה להיות במקום שיכול להחזיק מורכבות. להבין שבן אדם יכול להיות טוב ואוהב, ובכל זאת לפעמים לפגוע בי. פעם הייתי מוחקת את הפגיעה כדי לשמר את התדמית של 'הטוב'. היום אני משתדלת להגיד, 'אני אוהבת אותו, והוא גם עשה משהו שפגע בי'.
"לדבר על זה, להתמודד, לא לברוח ולהחליק. אני רוצה להאמין שכשיגיע האדם הנכון, אני אדע להיות אחרת. אני בטיפול, מוקפת בסביבה תומכת, משתפת את החברות והמשפחה שלי, סומכת עליהן שיגידו לי את האמת כשאני לא רואה אותה. בסופו של דבר, אין דרך ללמוד איך להיות בתוך זוגיות, חוץ מלהיות בזוגיות. אי אפשר ללמוד את זה מהצד".
הטיפול הכי גדול
דניאל כתבה את "משחזרת" על סיפורה האישי, ובמשך 10 חודשים מפרכים גייסה עבורה כסף, ליהקה את השחקנים ואפילו יצרה בעצמה את התפאורה. "עשינו קמפיין הדסטארט, ומכרנו מעל 300 כרטיסים עוד לפני שהיו שחקנים, אולם או תאריך לבכורה. החלום שלי היה להעלות את ההצגה ב'בית ציוני אמריקה', והגשמתי אותו. זה המקום היחיד שלא רק השכיר לנו אולם, אלא גם ממש תמך ביצירה. זה נדיר ומרגש".
השחקנית והרקדנית יובל רז מגלמת שם את הדמות הראשית. "יובל היא שחקנית ורקדנית עם סיפור חיים דומה – היא עברה אונס בגיל 13 על ידי המורה שלה. החיבור בינינו נוצר מיד, היא הייתה הבחירה היחידה שלי וזה פשוט עבד. לראות מישהי אחרת מגלמת את הסיפור שלך זו חוויה לא פשוטה, אבל גם מאוד תרפויטית.
"בני המשפחה והחברים אמרו לי, 'לא ראינו את יובל – ראינו אותך על הבמה'. נועם טל מגלם את בן הזוג ושרון אלכסנדר מגלם את האבא. שלחתי לו את המחזה והוא התחבר אליו מיד. עצם זה שהוא הסכים לקחת חלק בפרויקט הזה זו זכות אדירה מבחינתי".
איך נראית החוויה מהצד של הקהל?
"כל ערב הוא ממש אירוע שלם – יש תערוכה שקשורה לשחזורים ולפגיעות מיניות, כל אורח מקבל כוס יין, ואחרי ההצגה כולנו יוצאים החוצה לדבר עם הקהל. בשתי ההצגות הראשונות נשים פשוט בכו לי בידיים. כתבתי את 'משחזרת' מהמקום הכי אישי שלי, אבל נוצר פה משהו שהוא כבר לא רק שלי.
"המילים שחוזרות הכי הרבה בביקורות ובהודעות שאנחנו מקבלים מהקהל אחרי הצפייה בהצגה הן 'ריפוי' ו'מסע'. מישהי אפילו כתבה לי, 'זה היה הטיפול הכי גדול שהייתי בו'. וזה באמת אומר הכול מבחינתי".
