כולם אומרים שאנחנו זוג גרוש מעורר הערכה. המגשרת שלנו אמרה את זה, השופטת במעמד הגירושים עצמם, חברים, קולגות, אפילו הורים בכיתה ובגן של הילדים שלנו. כולם מתפלאים שאנחנו לא רבים, לא מתנצחים, לא מנסים לסגור חשבונות על הגב של הילדים.
אם ההתנהגות הבלתי הולמת הזו בתור גרושים לא מספיק מקוממת, אז אנחנו גם עוזרים אחד לשני, מחליפים ימים כשאחד מאיתנו רוצה לצאת לטיול או למסיבה, מושכים את השעות שלנו עם הילדים ביום שבו הם אמורים לעבור להורה השני כדי לאפשר לאותו הורה ללכת לשחות או לעשות ציפורניים (אני פחות בעניין של פרנץ').
או אפילו סתם בשביל שההורה השני ירוויח עוד כמה שעות שינה לפני שהחגיגה עוברת לבית שלו. אפילו בימי שישי, כשעושים ארוחת שישי אצל ההורים שלי, היא לא פעם באה איתנו, ויצא לנו גם לעשות שישי ביחד, כאילו משפחה.
אולי "כאילו משפחה" זה לא הביטוי הנכון, כי אנחנו משפחה. אבא ואמא גרושים, אבל אנחנו עדיין אבא ואמא ושני ילדים. אני בטוח שבדיקה מילונית פשוטה תאשר את הממצא - משפחה. אומנם מפורקת, ומתגוררת בשתי דירות נפרדות (גם אם באותו רחוב), אבל משפחה.
"אני גם כועס, אבל אני יודע שגרושתי לא ביקשה שנפרד כדי לגרום לי לצער ולכאב, אלא כדי להוציא את שנינו מתוך מערכת יחסים שלא הסבה לנו אושר ולא עשתה לנו טוב. שנינו רק רוצים לחיות בשקט ובשלווה, ואם אפשר גם באושר ועושר, אז למה להילחם?"
תמיד נחמד לקבל מחמאות, אבל המחמאה הזו - "איזו יופי אתם מסתדרים" - צורבת, מציקה. כי אם אנחנו מסתדרים כל כך טוב - אז למה לעזאזל אנחנו לא ביחד? הסיבה היא שהיחסים ההם, של בעל ואישה, לא עבדו. אולי היחסים האלו, של גרוש וגרושה, כן יעבדו. אני יודע שאצל זוגות רבים זה לא ככה. אני שומע כמה כעס יש בין גרושים, ואיך הכעס הזה הוא זה שמכתיב את ההתנהלות.
אני גם כועס, אבל אני יודע שגרושתי לא ביקשה שנפרד כדי לגרום לי לצער ולכאב, אלא כדי להוציא את שנינו מתוך מערכת יחסים שלא הסבה לנו אושר ולא עשתה לנו טוב. שנינו רק רוצים לחיות בשקט ובשלווה, ואם אפשר גם באושר ועושר, אז למה להילחם?
ביני לבין גרושתי שוררות תחושות של כישלון, תסכול, אכזבה. קשה לנהל עם אדם שמעורר בך רגשות כאלו מערכת יחסים תקינה וחיובית. למרות זאת, מערכת היחסים שלי עם גרושתי הייתה ותישאר אחת ממערכות היחסים המשמעותיות בחיי. אני אומר תישאר, בגלל שהיא לא הסתיימה. לא, אנחנו לא מה שאתם חושבים ולא נעים לכם לשאול. אם לא היו לנו ילדים הניתוק היה כנראה מוחלט. אבל יש לנו ילדים, וזה משנה את כל הסיפור.
עד שהם יהיו בוגרים ויגיעו לגיל שהם יכולים לשתות בירה ולהצביע, בנפרד או במשולב, הם הילדים שלנו, שלי ושלה. ואם אכפת לנו מהם ואנחנו מסוגלים להתנהג כמו אנשים בוגרים, אנחנו נמצא את עצמנו מנהלים מערכת יחסים לפחות עד אזור גיל 18. כשהם יעזבו את הבית, או יותר נכון את הבתים, אני מניח שנתרחק. אולי פה ושם איזה חג ביחד, ימי הולדת של מי מהם, אבל לאט-לאט הקשר בסבירות גבוהה יתפורר לו לאיטו.
גרושתי תמיד תהיה אם ילדיי, שהם גם שני האנשים שאני הכי אוהב בעולם. יצא ככה, במקרה. ההתנהלות סביבם היא חלק מרכזי וגדול בחיי, ואני חולק את ההתנהלות הזו עם אמא שלהם חצי-חצי. אני מעדיף לעשות הרבה בשביל שהיחסים ביני לבינה יהיו טובים, אפילו ידידותיים. אפילו סתם לעזור לה כשהיא צריכה משהו, בלי קשר לילדים, כי זה הרבה יותר קל ונעים ככה. להצליח בזה זה אומר למנוע מהרבה תחושות שליליות להיכנס אל חיי ולשמר את גרושתי כבעלת ברית בגידול הילדים, המשימה החשובה ביותר שיש לי מעבר לרצון להיות מאושר. תגידו שזה אינטרסנטי. אין לי בעיה עם זה, כי אני באמת מרגיש שהיא חשובה לי, ואני רוצה שיהיה לה טוב בחיים.
"אם קודם ידעת מי האדם שתמיד נמצא שם בשבילך ואתה יכול לקבל ממנו אהבה, עכשיו אתה יודע מי האדם שתמיד נמצא שם ואתה יכול תמיד לכעוס עליה או להאשים אותה בכל צרות העולם. אם קודם ידעת את מי אתה אוהב, עכשיו אתה יודע את מי אתה לא"
אני לא רוצה לחשוב מה עוברים גרושים שחיים במלחמה מתמדת מול אדם שפעם היו מאוהבים בו עד כלות, למרות שאולי אני טועה. אולי לריב זו דווקא הדרך הקלה יותר. כל העניינים המנהלתיים בגירושים קשים, והם קשים עוד יותר כאשר בני הזוג לא רק שלא עוזרים, אלא רק מקשים האחד על השני. אבל רגשית, אולי זה יותר קל ככה - לכעוס מאשר לסלוח. לחשוב איך היא מקשה עליי, במקום לחשוב איך אני עוזר לה.
הכעס בגירושים - על עצמך, על העולם, על המציאות, על החיים - כל כך גדול, אבל גרושה שנואה זה דבר שמאפשר למקד ולהפנות את אותו הכעס אל בן אדם אחד, ולחיות איתו בכסאח מתמשך, ובזכות זה אולי לכעוס פחות על שאר העולם. פחות לכעוס על עצמך.
אולי זה יותר נכון בהתחלה, יותר עוזר. כל העולם התהפך לך, אבל דבר אחד בטוח - אם קודם ידעת מי הבנאדם שתמיד נמצא שם בשבילך ואתה יכול לקבל ממנו אהבה, עכשיו אתה יודע מי הבנאדם שתמיד נמצא שם ואתה יכול תמיד לכעוס עליה או להאשים אותה בכל צרות העולם. אם קודם ידעת את מי אתה אוהב, עכשיו אתה יודע את מי אתה לא. קצת מוזר שזה אותו אדם.
אני יודע שאין צומת דרכים שבה עומדים כשהגירושים בשיאם, ועל אם הדרך ניצב שלט שמורה "ימינה למלחמה ושמאלה לשלום". זה עלול לקרות בלי שנחליט. אבל זה ההמשך של החיים שלנו, אז אולי כדאי שההחלטה הזו תישאר אצלנו ולא ניתן לה לקרות מאליה. אולי שווה להילחם, אפילו באינסטינקט, ולעשות הכול כדי להסתדר.
