יש לילות שבהם את או אתה שוכבים במיטה, הטלפון שולח התראות רועשות, מתחילה להישמע אזעקה, ועוד לפני שעוברים לממ"ד או למקלט, אתם חושבים על הילדים שלכם, שכרגע לא נמצאים אצלכם אלא בבית של האמא או האבא שלהם. כל הורה גרוש או הורה שנמצא בהורות משותפת מכיר את הרגע הזה היטב. הרגע הזה צף שוב ושוב בימים אלה של מציאות ביטחונית מורכבת ומאיימת.
אתה לא יודע אם הילדים שמעו את האזעקה בזמן, את לא בטוחה שמישהו היה לידם להרגיע בשנייה שהיא התחילה. אתם לא יודעים דבר, ובאותו הרגע גם לא יכולים לדעת – אלא רק לקוות, וזה קשה ומפחיד ומציף חרדות – לא פחות מאשר הטילים עצמם.
להבדיל מאחרים, אצלך כל אזעקה מתפצלת לשניים: איך אני דואג לשלומי ומרגיע את עצמי, ובמקביל – מה קורה עם הילדים שלי, ומה עובר עליהם ברגעים האלה. איך הם מגיבים, ואיך מגיבים אליהם. האם מישהו מחזיק להם את היד ומתווך להם את המציאות הקשה הזאת, או שהם מתמודדים לבד עם מה שגדול עליהם בכמה מידות.
עבור הורה גרוש והורה שנמצא בהורות משותפת, המצב הביטחוני לא רק מלחיץ – הוא גם חושף. הוא חושף את הפערים בין ההורים, את היכולת להתמודד עם מצבי לחץ, ואת ההבדלים בין הבתים – את הדרך שבה כל אחד מכם מחזיק (או לא מחזיק) את הילדים ברגעים שהקרקע רועדת.
אני כותב את זה כהורה גרוש שחי את המציאות הזאת וגם כמגשר גירושין שפוגש את הכאב הזה שעולה מכל זוג שמגיע אליי לתהליך גישור, במיוחד בשנתיים האחרונות. זה כאב מתמשך, אוסף של רגעים קטנים וגדולים של חוסר אונים. הדרישה מאיתנו כהורים לא עוצרת במצב חירום, היא מתחדדת. וכל מה שלא סגור ביניכם לבין ההורה השני, כל דבר שלא טופל, כל כאב קטן של הילד, פתאום מקבל משמעות הרבה יותר גדולה.
האתגר: לגשר על הפער שבין שני הבתים
אחד האתגרים הגדולים ביותר איתם מתמודדים הורים גרושים – וביתר שאת בתקופות של מתח וחרדה כמו הימים האלה – הוא הפער בין בתים שונים, בין סגנונות הורות ובין רמות זמינות רגשית. לפעמים צד אחד מצליח לייצר תחושת ביטחון: שיחה רגועה, תיווך מותאם, חיבוק והסברים פשוטים ואמיתיים.
אלא שלפעמים, הצד השני פשוט לא מצליח. לא כי הוא הורה לא טוב – אלא כי אין לו את הכלים, כי גם הוא מוצף. כי הוא בעצמו בחרדה ובתחושת הישרדות. זה בא לידי ביטוי בדברים הקטנים: בילד שחוזר אליך שקט מהרגיל, בילדה שלא רוצה להירדם כי "אצל אבא לא הספקנו לרדת למקלט", בהתפרצות בכי בלי סיבה נראית לעין.
"כל יום בתקופה הזו הוא רכבת הרים רגשית עבור הילדים. הורים שאינם גרים יחד חייבים לשמור על קשר – אפילו בסיסי – כדי לשתף בתגובות הילדים, לשים לב לתנועות רגשיות עדינות, ולתאם פעולות. אל תחכו שזה יבוא מהצד השני"
אתה רוצה להיות שם בשבילם, לדאוג שירגישו מוגנים, לשאוף לכך שגם ההורה השני יוכל לספק להם את אותה משענת רגשית, אבל זה לא תמיד תלוי רק בך. אז מה כן תלוי בכם/ן ומה אפשר ורצוי לעשות?
1. תקשורת יזומה – גם אם היא לא הדדית. כל יום בתקופה הזו הוא רכבת הרים רגשית עבור הילדים. הורים שאינם גרים יחד חייבים לשמור על קשר – אפילו בסיסי – כדי לשתף בתגובות הילדים, לשים לב לתנועות רגשיות עדינות, ולתאם פעולות. אל תחכו שזה יבוא מהצד השני. גם תקשורת מינימלית – הודעה, עדכון, הצעה לתאם, משדרת מסר של "אני לא מוותר.ת על הדיאלוג". לא בשבילי – בשבילם.
דניאל הרושצילום: יח"צ2. דיבור שאינו שיפוטי - כולנו תחת לחץ, וכל אחד מגיב אחרת. שיחה בין הורים לא חייבת להפוך להטחת ביקורת. במקום לומר, "אתה לא רגיש מספיק", עדיף לומר, "בוא נחשוב יחד איך עוזרים להם לעבור את זה בטוח יותר". שותפות נוצרת כשמישהו מושיט יד – לא כשמצביעים עליה.
3. בלי תחרות ובלי גיבורים - הפיתוי ברור: להוכיח שאתה ההורה היציב, הרגוע, המתפקד תחת לחץ, אבל הילדים לא זקוקים לזה. הם זקוקים לדעת ששני ההורים שלהם שם, גם אם בצורות שונות. דווקא כשאתם לא מתחרים, לא משווים, לא מחלישים את ההורה השני – הם מרגישים בטוחים יותר.
"שיחה בין הורים לא חייבת להפוך להטחת ביקורת. במקום לומר, 'אתה לא רגיש מספיק', אפשר לומר: 'בוא נחשוב יחד איך עוזרים להם לעבור את זה בטוח יותר'"
4. לא להזניח את עצמכם - הורות בצל חרדה דורשת המון דלק רגשי והמיכל מתרוקן במהירות. אז קחו אוויר, דברו ושתפו. תעשו הליכה בחוץ עם מוזיקה שאתם אוהבים באוזניים. תיעזרו באנשי מקצוע מתחומי הטיפול. אין אדם בעולם שרגיש יותר לאנרגיה ולמצב הרגשי שלכם מאשר הילדים. הם מרגישים הכל – גם כשאתם שותקים או מעמידים פנים שהכל בסדר. הורה שמצליח לשמור על עצמו, מצליח לשמור עליהם.
הצורך שלנו לוודא שגם בבית השני הילדים מקבלים את כל מה שהם צריכים, ובמיוחד בתקופות כאלה שעשויות להשפיע עליהם לטווח הארוך, הוא טבעי ואנושי. בפרקטיקה היכולת שלנו לשנות מהותית את ההתנהלות של ההורה השני כמעט ואינה קיימת והשליטה שלנו על מה שקורה בבית שלו היא אפסית.
אז התרכזו במה שיש לכם שליטה עליו – בלשמור על עצמכם ועל הנפש שלכם כדי להיות עוגן עבור הילדים. לפעמים גם העוגן של ההורה השני. ילד לא זוכר מי צדק או מי פעל נכון יותר – הוא זוכר מי היה שם בשבילו כשהוא נזקק לעזרה.
