גירושים שווה כישלון. לפחות הגירושים שלי. יש חלק בתוכי שלא יכול להפוך או למחוק את המשפט הזה שמסתובב בראש, ולפעמים עושה טיול לכיוון הלב, חורץ קצת יותר עמוק את הצלקות שהותירה בו הפרידה ממי שחשבתי שתהיה אהבת חיי.
חברים יכולים להגיד לי שאני מגזים, בני משפחה יכולים להגיד לי שאני מלודרמטי. אני מסכים שזה נשמע ככה אבל אני עדיין חושב שזה נכון. אם נבחן את זה דיכוטומית, זה אפילו מאוד פשוט - אני ומי שהייתה אשתי התגרשנו. היש כישלון גדול מזה?
נכון, המילה הזאת צורמת, אבל גם הכישלון הזה צורם. נכשלתי בדבר היחיד שבאמת היה חשוב לי בחיים. אני חושב שאוכל להיות מאושר בחיי גם אם הקריירה שלי לא תתרומם לגבהים שדמיינתי. הפרסים, הטקסים, הקידומים והתארים - שום דבר מהדברים האלה לא יכול להמיס את לבי או לחבק אותי בלילה קר וחשוך של הנפש.
"אני חי את הכישלון, ותחושת הכישלון מביאה איתה זרעי דיכאון, רוחות של בדידות, עצב אפל ועמוק, תחושת פספוס מקפיאת עצמות ועוד דברים ממאגר המטאפורות של חורף אנוש"
אני חושב שאוכל להיות מאושר גם אם לא אתעשר. החיים שלי אולי יהיו מפנקים יותר, אולי נוחים יותר, אבל גם נעלי בית או פיג'מה רכה משיגים אפקט דומה. ועוד לא מצאתי נעלי בית שיכולות להפוך אותי למאושר.
אני חושב שכל מה שאדם צריך באמת זה משפחה אוהבת וחברים טובים. אז חברים טובים - יש. משפחה אוהבת - יש אוהבת, פחות משפחה. לפחות לא המשפחה שאני יצרתי.
אני מנסה כבר תקופה ארוכה לגלות איך ממשיכים מכאן. איך ממשיכים עם הידיעה הזו. עם תחושת הכישלון הזו. ההבנה שאם את זה לא הצלחתי לעשות כמו שצריך, אז מה חשוב כל השאר? ואם את זה לא הצלחתי - מה יגרום לי להצליח בפעם השנייה, ועוד בסיטואציה כל כך מורכבת, כשיש לי ילדים מבת זוג אחרת ולבת זוגי העתידית אולי יהיו ילדים מבן זוג אחר?
אני יודע שיש משפחות שהתפרקו ובנו את עצמן מחדש וזה עובד להן יופי. אני יודע שיש גם אנשים שזוכים בלוטו. אבל הרוב? הרוב מפסידים. אני לא בקיא במספרים, אבל יש לי תחושה כללית שאחוז הגרושים המאושרים הוא לא גבוה. אני חושב שקהילת הגרושים מורכבת מהרבה אנשים שהשלימו עם מר גורלם, והרבה שלא, ומנסים בנואשות להסתפק במשהו שלעד יחוויר לעומת המושג 'אהבת חיים', אז הם מסתפקים במשהו נוח.
יש לי דודה שמצאה בן זוג מהמם, וטוב לה ממש. יש לי חבר שמצא בת זוג חדשה ויחד איתה מגדל שני ילדים משותפים שלהם (אם לא איבדתי ספירה), ועוד אחת מהסיבוב הראשון שלו, והוא מאושר עד הגג.
אני רוצה להאמין שגם אני יכול להתאהב, למצוא בת זוג נכונה ומתאימה לי יותר מגרושתי, להתעשר כדי לקנות בית במושב, ועוד אחד שבו תגור גרושתי. ככה אני אראה את הילדים שלי ממנה כמעט כל הזמן והם ישחקו בחוץ עם הילדים מאישה מספר 2.
היא ואישה מספר 1 יהיו חברות סבירות (כי בואו נהיה ריאליים ולא נגזים עם "חברות טובות"), ולפעמים היא תקפוץ אלינו לארוחת ערב או לדרינקים עם איש מספר 2 שלה, שהוא כמובן לא מוצלח כמוני, אבל בסך הכול בנאדם סביר להעביר איתו ערב. זו תהיה הצלחה בעיניי. אם אחווה את התרחיש הזה, ארגיש שניצחתי.
בינתיים אני חי את הכישלון. ותחושת הכישלון מביאה איתה זרעי דיכאון, רוחות של בדידות, עצב אפל ועמוק, תחושת פספוס מקפיאת עצמות ועוד דברים ממאגר המטאפורות של חורף אנושי.
יש ימים טובים יותר, ואני לומד לחמול את עצמי, לאהוב את עצמי, עד שאמצא אחרת שאוכל וארגיש מוכן לאהוב. בינתיים, אהבה וזוגיות הפכו בשבילי למושג קצת מרתיע. אני רוצה בו אבל האמונה בקיומו, חוסנו ושרידותו התרופפה.
אני מבין שייקח לי זמן לצאת מזה. אני מבין שזה יקרה לאט. אבל אני גם יודע שבסוף האביב מגיע. כרגע עליי לצלוח חורף ארוך. אז אני מנסה לגדול ולהזכיר לעצמי שמהנישואים הכושלים ההם יצאו לי שני ילדים שבאופן אובייקטיבי אני יכול לומר שהם הכי בעולם. ובתוך הנישואים ההם היו תקופות טובות, והייתה הרבה אהבה ולמדתי הרבה על יחסים דווקא בגלל, או אפילו בזכות הפרידה.
אבל זה לא פשוט לי, ואני חושב שלכולנו הגרושים זה לא פשוט. בגלל זה אנחנו נוטים לפעמים להתקהל האחד עם השני. למצוא מין את מינו אפילו בלי מין. ואתם, נשואים יקרים, אם אתם רואים ברחוב איזה גרוש, עומד בדד תחת מטרייה באמצע הקיץ, עדיין רטוב כי הגשם שלו מגיע מבפנים, עצרו. תנו לו איזה חיבוק. הוא ממש צריך את זה. שיהיה לו בינתיים.
