"תראה את הסרט הזה, הוא ידבר אלייך. הקהל הריע במשך 12 דקות בסיום ההקרנה הרשמית בפסטיבל קאן, אשמח לשמוע את דעתך", כך כתבה לי קולגה וצירפה לינק. זו לא הפעם הראשונה שזה קורה. כבר למעלה משני עשורים אני עוסק ביחסי ציבור לתרבות, ממחול דרך מוזיקה ועד תיאטרון. בשנים האחרונות אני מתרכז בעיקר קולנוע.
לפני כל צפייה בסרט חדש, אני בודק פרטים על היוצרים והשחקנים וכמובן, קורא את תקציר העלילה. ברגע שגיליתי שנושא הסרט הוא הורות חורגת, הנחתי את כל עיסוקיי והתחלתי לצפות. מהר מאד מצאתי עצמי בסערת רגשות.
הסרט נקרא "הסיפור של ג'ים". הדמות הראשית הוא גבר בשם אמריק. ערב אחד הוא פוגש מישהי שעבדה עמו בעבר, כשהיא בהריון מתקדם ורווקה. השניים מתאהבים ואמריק מלווה אותה ללידה. כשג'ים נולד, השניים מגדלים אותו באהבה רבה. אמריק מתפקד כאבא לכל דבר ועניין וכמו כל אבא הוא עוטף את הילד באהבה, מחנך אותו, מצלם ומתעד אותו ללא הרף. הכל זורם על מי מנוחות עד שהגורל מחזיר לתמונה את האב הביולוגי של ג'ים. כאן מתחילה הדרמה. מה תפקידו של האב החורג? מה הן חובותיו וזכויותיו ביחס לילד שגידל?
לפני יותר מ- 20 שנה זכיתי גם אני לתואר הלא כל כך מוצלח "אב חורג" (ביטוי עם קונוטציות שליליות, כמו מטען חורג), עת נכנסתי לזוגיות שארכה כעשור עם אם לשתי ילדות, בנות 9 ו-6.
לא היה לי מושג איך עושים את זה. איך הן יקבלו אותי? איך אקבל אותן? איפה הגבולות שלי? איך אגיב אם בבוא היום יטיחו בי "אל תגיד לי מה לעשות, אתה לא אבא שלי!". יש ספרי הדרכה להריון, יש ספרי הדרכה להורים טריים ושפע של יועצי הורות לעניינים שונים מהנקה ועד שינה. אבל לא מצאתי יועצים או ספרי הדרכה להורה חורג.
בספרות, בקולנוע ובתיאטרון אליהם אני מחובר בכל נימי נפשי, הורות חורגת זוכה לרוב בייצוג שלילי. מהאמא החורגת של סינדרלה ועד לסרטי אימה שבהם ההורה החורג הוא הורה מתעלל. גם קומדיות כמו "שלי, שלך, שלנו" ו"אורה כפולה" מציגות מערכות יחסית קשות ומורכבות. גם בעיתונות קוראים מדי פעם על האב החורג שהתייחס בצורה איומה לילדים. לעומת זאת, סיפור על הורה חורג שפשוט אוהב את הילדים ומקיים איתם מערכת יחסים נעימה, קרובה ומלאת רגשות חיוביים נתפס כמעניין פחות ספרותית וקולנועית ועוד פחות כידיעה בעיתון.
לאור השיעור הגבוה של מקרי הגירושים ולאור האבדות בנפש שחווינו בשנתיים האחרונות, מספרם של ההורים החורגים צפוי לעלות. ואין מי שידריך אותם, ואולי הגיע הזמן שיהיה.
כל סיפור של הורות חורגת הוא עולם בפני עצמו. בנוסף, יש משמעות גדולה לשאלה האם הגעת לקשר עם ילדים משל עצמך או כמוני, ללא ילדים בכלל. בשל כך, אין באפשרותי להדריך אף אחד אבל אני כן יכול שתף בחוויה המופלאה שלי, כמובן, אחרי שביקשתי את רשותן של הבנות. הגדולה אמרה שזה רעיון נהדר אבל ביקשה להימנע מסיפורים אישיים מדי והקטנה אמרה 'לכבוד הוא לי'. שתי תשובות מרגשות משתי נשים יקרות.
המפגש הראשון שלי איתן היה מלא חששות, לפחות מהצד שלי. הוא התקיים באירוע במסגרת העבודה של אמא שלהן ושלי, אותה עבודה שחיברה בינינו. כשהגעתי, הצגתי את עצמי בפניהן. הגדולה הייתה מעט מהוססת, עם הקטנה החיבור היה מידי.
למחרת נפגשנו שוב. אני זוכר שהייתי בסוג של היסטריה ומתוך רצון להרשים, תכננתי יום מלא פעילות: סרט ומשם למסעדה ומשם למצפה בעזריאלי. ביום ההוא התחיל הסיפור שלנו, סיפור של חיבור מופלא. לגדולה לקח קצת יותר זמן אבל ברגע שהבינה שאני לא מנסה לקחת את אמא שלה ממנה היא אפשרה לי להתקרב אליה. להכיר את הילדה המבריקה הזו הייתה חוויה מטורפת.
נפגשנו הרבה, יצאנו, הצטרפתי בערבים להקראת סיפור לפני השינה. כל מפגש כזה העצים אותי. כשעברנו לגור ביחד התפתחה רוטינה של משפחה, כשהבנות לא נמצאות בבית בימי שני ורביעי ופעם בשבועיים בשבת. החיבור היה כל כך חזק שהן חסרו לי מאד בימים שלא היו.
שנה וחצי לאחר שעברנו לגור ביחד, ציינתי יום הולדת עגול והחלטתי שאני רוצה לחגוג אותו עם המשפחה שלי בפריז, העיר האהובה עליי בעולם. הודענו לאבא של הבנות, שהגיב בשמחה עבורן ונסענו.
ביום הראשון, דאגתי לתוכנית עמוסה מכל וכל שהסתיימה בשייט על נהר הסיין. זוגתי והבנות ישבו יחד ואני מולן ואז הקטנה אמרה משפט מכונן, "אני מתגעגעת לאבא". רק שיהיה ברור, היא הייתה עם אביה ביום האתמול, עד שהביא אותן לישון בביתנו כדי שנצא מוקדם לטיסה.
היו שתי דרכים להתייחס לזה: להיעלב או להבין שהילדה בחושיה המחודדים ועל אף גילה הצעיר שולטת שמתרחש כאן שינוי. מעתה והלאה, אנחנו לא רק גרים יחד אלא גם יוצאים לחופשות בהרכב הזה, עם האיש החדש בחיים של אמא שלה. להערכתי, בבית, זה כבר היה מובן מאליו, חלק משגרת היומיום אבל הנסיעה המשותפת לחו"ל הייתה יוצאת דופן. היא זו שעוררה את המחשבה. בחרתי להבין ולקבל.
"אני קורא עיתון ליד שולחן האוכל ואחת מהן עושה שיעורים לידי. פתאום היא נתקלת בבעיה וקוראת בצעקה לאמה במטבח: 'אמא, איך כותבים כך וכך?. אני יושב ממש שם ומתחשק לי להגיב: היי! אני פה. אולי אני יכול לעזור?
החופשה המשיכה כמתוכנן ובאחד הימים אפילו שחררנו את האמא להסתובב לבדה, ובילנו ביחד רק אני והבנות. היה לי הרבה מזל. נכנסו לחיי שתי ילדות שהפכו לנערות ובהמשך לנשים נהדרות. הן קיבלו אותי כפי שאני קיבלתי אותן.
מעולם לא שמעתי מהן משפטים בסגנון 'אתה לא תגיד לי מה לעשות' ומעולם לא הרמתי קול כי לא היה בכך צורך. יחד עם זוגתי, ניסינו להעניק להן את המקום הבטוח, שבו ירגישו הכי טוב שאפשר ונראה שהצלחנו. הדירה שלנו הייתה קטנה אבל הן הרגישו שזה ארמון. אני זוכר שביום גשום אחד הן ביקשו לערוך פעילות של הצופים בבית ולרגע לא עבר להן בראש שהבית קטן וצפוף מכדי להכיל כל כך הרבה נפשות.
אני זוכר כל מיני רגעים. אני קורא ספר או עיתון ליד שולחן האוכל ואחת מהן עושה שיעורים לידי. פתאום היא נתקלת בבעיה וקוראת בצעקה לאמה במטבח: "אמא, איך כותבים כך וכך?". אני יושב ממש שם ומתחשק לי להגיב "היי! אני פה. אולי אני יכול לעזור?" אבל לא עשיתי את זה. למרות שהרגשתי כמו אוויר, התנהגתי כמבוגר אחראי, קיבלתי את זה ולא נפגעתי.
והשכר הוא ענק. בארוחת שישי אחת, אמרה לנו הקטנה שהייתה אז בת :15 "אני מה שאני בזכות הבית הזה". לשנינו נפלה הלסת. והגדולה, כיום כבר אמא לתינוקת, אמרה לי לאחרונה שהיא זוכרת שכשהן ביקשו ספר הן תמיד קיבלו אותו ולא משנה מה היה מחירו: "אתה תמיד דאגת שהוא יגיע הביתה".
המשבר שהוביל לפרידה מאמן הגיע כשהגדולה חצתה את גיל 20 והקטנה התקרבה לגיל 18. הפרידה יצרה ריחוק טבעי. התחלתי להרגיש את המשמעות של להיות האבא החורג כשכבר לא הייתי חלק משגרת היומיום, מהמשפחה. אמנם השתדלתי להגיע לכל טקס סיום בית ספר או סיום טירונות אבל יום אחד כבר הרגשתי לא שייך. הקשר בין האם לבנות רק התהדק עם הזמן ואני לא מצאתי את עצמי במשולש הזה.
אני זוכר רגע אחד כשהקטנה הגיעה לצלם מסמכים אצלי במשרד. לא היה לה מספיק כסף להמשיך בדרכה והיא התביישה לבקש. ליבי נחמץ, הרי עד לפני חצי שנה זה היה טבעי והיום כבר לא. הבנתי שאסור לוותר, שחייבם לעבוד על זה, שצריך להבטיח שהפרידה לא תשפיע על הקשר ביני לבינן. ניסינו. אולי היינו צריכים לנסות יותר.
היום אחת מהן חיה מעבר לים והשנייה בצפון הרחוק. לשתיהן, כמובן, היה חשוב לעדכן אותי שהן מצפות ללידה ולעדכן אותי כשהתרחשה. ההתרגשות שחוויתי הייתה רבה, אבל האם אני סבא? ומה המקום שלי למול האב הביולוגי ולמול בן הזוג הנוכחי של האם?
אני לא בטוח אבל אני כן בטוח שאני אסיר תודה על החוויה ומרגיש בר מזל שפגשתי את שתי הבנות האלה. אני שמח שפשוט פתחתי את הלב, שהבנתי שברגע שנכנסתי לקשר עם אם לשתי בנות, אני עומד לחיות עם הבנות האלה. הדרך היחידה ליצור את התא המשפחתי המיוחד הזה היא אהבה, קבלה ושותפות. כדי להיות ההורה החורג הכי טוב שאתה יכול אתה צריך להיות שם בשבילן ללא תנאי. לתת להן להבין שאתה פנוי, פתוח ומוכן, שלא צריך להסס או לפחד ממך, שאפשר גם למרוד בך ולהטיח מילים כדרכם של מתבגרים.
הסיפור של גי'ם הוא לא הסיפור שלי אבל הוא הסיפור של אנשים רבים שמתמודדים עם הסיטואציה הזו. הרבה ילדים מאומצים מוקירים את היחסים עם ההורים המאמצים אולם מתעקשים לגלות את הוריהם הביולוגים. הורה חורג צריך לתת לילד לגלות מי הוא בעולם ובמקביל לגלות בעצמו מי הוא כהורה וכבן אדם. הכלל הוא שאין כללים. תנו ללב ולנשמה, ובעיקר לילדים להוביל אתכם.
פורסם לראשונה: 03:38, 19.10.25
