לפני שנתיים וחצי התגרשנו, אני וזו שתפסה את המקום של האישה חסרת הפנים בחלום שלי. איזה חלום? לכל אחד, הייתי רוצה לקוות, יש חלום. אני לא מדבר על חלומות בלילה, אלה שעשויים מפחדים ומשברי מציאות שביקשו עצמאות וגדלו למפלצות בדמיון. אני מדבר על החלומות שאנחנו רוקמים בזמן שאנחנו ערים. חלום שבו אנחנו מדמיינים את המשפחה שנקים, את היחסים עם האישה לעתיד, שאולי עדיין לא הכרנו, את החוויות שנעבור עם ילדינו שטרם נולדו, הבית שבו נגור, והקריירה, שאולי התחלנו אבל אנחנו לא באמת יודעים לאן היא תוביל.
אני לא יודע איך נולדים החלומות האלה שלנו, אני כן יודע שבמשך שנים לא רק טיפחתי את החלום הזה, אלא גם ניסיתי לטפח את המציאות, כך שהיא והחלום יובילו אותי בסוף לאותו מקום.
כרווק עם קילומטראז' בתחום חיפושי אהבה, אספתי עוד פרט ועוד אחד, שהייתי רוצה שייכנסו לחלום שלי. החלום שלי הלך והפך למפורט יותר מיום ליום, התמלא לו כמו קולאז' של תמונות וכותרות מעניינות וצבעוניות, אבל התמצית לא השתנתה. היא הכילה בעיקר אותי ואת זוגתי לעתיד, בית במושב, ואיזה ארבעה-חמישה זאטוטים שמתרוצצים ועושים רעש ובלגן. רציתי ודמיינתי גם הרבה כסף והצלחה, אבל זה לא היה העניין אף פעם. זה לא מה שריגש אותי בחלום. זה לא מה שחזר כל פעם בעקשנות.
אחד מעמודי האש שתמיד הובילו את החלום, היה החלק שבו אני מחזיק לזוגתי את היד, ואנחנו הולכים ומזדקנים לאורך השנים כשאנחנו צופים בנחת ובגאווה בהישגי ילדינו. דמיינתי את טקסי הסיום בבית ספר ובצבא, חלמתי על מופע של חוג בלט או יצירת אמנות נשגבת בחוג קרמיקה, שאפילו פיקאסו היה מתגאה בה (אם רק היה משתתף בילדותו בחוג הקרמיקה של ענבל), על תעודות הצטיינות בלימודים ובעבודה, וגם על סתם רגעים מטיולים ומאירועים משפחתיים שעדיין לא קרו.
"כרווק עם קילומטראז' בתחום חיפושי אהבה, החלום שלי הלך והפך למפורט יותר מיום ליום, אבל התמצית לא השתנתה. היא הכילה בעיקר אותי ואת זוגתי לעתיד, בית במושב, וארבעה-חמישה זאטוטים שמתרוצצים ועושים בלגן. רציתי ודמיינתי גם הרבה כסף והצלחה, אבל זה לא היה העניין אף פעם. זה לא מה שריגש אותי בחלום"
בכל הקטעים האלו, שנקטפו מתוך אותה מציאות מדומיינת, העיקר היה המיקום של הידיים שלי ושל זוגתי, סבוכות ותומכות זו בזו, שלובות האחת בשנייה, עם מבט בעיניים שאומר, "תראי איזה יופי יצא לנו". האישה מהחלום ההוא הפכה לאמיתית, והיא הייתה נוהגת לומר בגאווה על הילדים - "זה אני עשיתי".
ואז החלום התפרק.
קיוויתי שאולי עוד יש סיכוי. לא יכולתי בכלל לחשוב שיכול להיות שאין, אבל זה היה ברור שזה כבר לא יעבוד. אחרי עשר שנים ושני ילדים התגרשנו, ואני נותרתי עם שברי חלום שהיה ואינו עוד. כשאתה נותר עם שברים של משהו, יש לך כמה אפשרויות: אתה יכול לנסות לאסוף את השברים ולתקן, או לזרוק הכול לפח. את הנישואים שלי אי אפשר היה להרכיב מחדש, שום דבק לא היה עוזר, וכל ניסיון להרכיב מחדש היה חוטא לי ולה, כי בסופו של דבר אנחנו לא מתאימים זה לזו בלונג ראן. אז נותרתי עם חלום בראש, חלום חיי, החלום היחיד שמשנה מבחינתי, ועם ידיעה ברורה שהוא לא יכול להתגשם.
על המציאות יש לנו שליטה, מסוימת. על החלומות בלילה אין לנו יכולת להשפיע. אבל גם על החלומות של הבוקר אף פעם לא הרגשתי שאני זה שמחליט על תוכנם. הם שוטפים את תודעתי בלי לבקש רשות או עצה. בוקעים ישר מתוך ליבי, כמו כדי לסמן לי את הדרך בחיי. יוצאים מהמקומות הכי כנים שלי ומסמנים לי מה חשוב באמת.
כך נותרתי עם החלום שלי אודות משפחה ואהבה שכבר לא יהיו. לא כפי שחלמתי אותם. אז מה אני עושה עם החלום ההוא, הישן? הרי התבססות בתוכו שקולה לחול טובעני ושום דבר טוב לא יצא מזה. חברים ומשפחה אומרים לי שאני צריך לחלום חלום חדש, אבל אני לא יודע איך עושים את זה. עד היום זה היה אוטומטי. החלום ההוא לא נוצר מהזמנה, הוא פשוט היה שם. ובכלל, איך משלבים בתוך החלום החדש את הגרושה ואת שני הילדים המדהימים שהיא עשתה לי?
הדיכאונות, התקפי החרדה וההתמכרויות שהגיעו בשנים האחרונות היוו את תשובת הביניים. הם היו, ולעיתים עודם, הניסיון או הכישלון להתמודד עם החלום ושברו. אני לא אוהב שאומרים לי שאין ברירה ושצריך להתקדם ולבנות את החיים מחדש, כי אני לא יודע איך להתחיל. אני והחלום שלי הולכים יחד כבר תקופה. עוד לפני שפגשתי את ילדיי, עוד לפני שפגשתי את גרושתי. החלום הזה היה כמו שלד למי שאני, עמוד השדרה של חיי, הוא היה סיבה לקום בבוקר, סיבה להצליח.
אני לא זוכר ממתי החלום הזה הולך איתי. אני חושד שהוא הלך איתי מאז ומעולם. אני חושב שלאורך כל חיי נתקלתי ברגעי חסד זוגיים או משפחתיים, חלקם שלי ואחרים שהייתי עד להם, שאולי החברה תכנתה אותי לפתח. זכרון של אבא ואמא שלי מתלוצצים ומחליפים נשיקה מהירה, או סצנה קולנועית בלתי נשכחת שבה רנה אומרת לאהובה טום, "הייתי שלך כשאמרת שלום". כאלה.
"אני יודע שזה לא יהיה עם גרושתי, ושזה לא יהיה כמו שחלמתי. אולי החלום החדש לא יהיה יותר טוב מהישן, אבל זה לא אומר שהוא חייב להיות פחות טוב ממנו"
האיש הקטן שמייצר חלומות אצלי בראש אסף אותם בשקדנות, חיבר בזהירות, ומהפאזל הזה נוצר החלום שלי. עכשיו, במקום למסגר את הפאזל הזה ולתלות אותו בגאוות הישגים על הקיר, אני צריך להודות בכך שהחלקים פשוט לא מתחברים טוב, וכנראה שמעולם לא התחברו כמו שצריך.
לפעמים כשאתה בונה פאזל, אתה כל כך רוצה לסיים כבר, עד שאתה מנסה להכריח חתיכה להיכנס למקום שאינו שלה. עכשיו אני צריך לאסוף את הפאזל לקופסה ולזרוק או לשרוף אותו. לא יעזרו קללות, לא תעזור התקרבנות, לא יעזרו כעס ותסכול, עצב וכאב. הרי אלה לא החומרים שמהם בנויים חלומות, נכון?
ואולי זו הייתה הטעות שלי לכל אורך הדרך - שניסיתי לבנות חלום, במקום לבנות מציאות. והמציאות הרי כן בנויה מעצב ותסכול. ולצד רגעים קשים ישנם גם רגעי חמלה, מגע אוהב, חיבוק של כאב. אולי ניסיתי כל השנים האלה לבנות חלומות רק מהרגעים החיוביים, מפסגות החיים, במקום שאנסה לבנות את חיי מכל הרגעים - הטובים, הבינוניים והקשים.
אני עוד לא יודע איך עושים את זה. אני מנסה ללמוד עכשיו. סדנאות, קהילות, טיפולים, שיחות, מחשבות (שזה גם שיחות, אבל עם עצמי). אני מקווה שאני בדרך. אין לי בינתיים חלום חדש. אחרי מה שקרה לישן זה קצת מפחיד להתחיל לחלום. אני גם יודע שאני לא ממש רוצה לוותר על חלקים מהחלום הישן.
לא בגלל שקשה לי לשחרר, אלא בגלל שמשהו בו הרגיש מאוד נכון, משהו ברגש. אני יודע שזה לא יהיה עם גרושתי, ושזה לא יהיה כמו שחלמתי. אולי החלום החדש לא יהיה יותר טוב מהישן, אבל זה לא אומר שהוא חייב להיות פחות טוב ממנו. הוא פשוט יהיה שונה. ואולי הגיע הזמן לפתוח את העיניים ולהפסיק לקרוא לזה חלום.
