לקראת פתיחת שנת הלימודים נדבר שוב, ובצדק, על אלימות, על מוגנות ועל היחסים בין בנים לבנות. נבקש מבנים לכבד גבולות, להימנע מאלימות, לדעת לקבל "לא". נלמד בנות לזהות מצבים מסוכנים, להציב גבולות ולשמור על עצמן. אבל יש שאלה אחת שאנחנו כמעט לא שואלים: איזה מרחב אנחנו נותנים לבנים שלנו?
יש לנו, כמבוגרים, נטייה להסתכל על נערים דרך המשקפיים של מה שהם עלולים לעשות. אנחנו מזהירים אותם לא לפגוע, לא להיות תוקפניים, לא לחצות גבולות. אלה כמובן מסרים חשובים. אלא שלצדם, אנחנו לא תמיד מלמדים אותם מה כן.
איך מדברים על פחד? איך אומרים שנפגעתי? איך מתמודדים עם דחייה? איך מבקשים קרבה? איך אומרים לחבר "קשה לי" בלי לחשוש שהתגובה תהיה לעג? במובנים רבים, גם בשנת 2026, אנחנו עדיין מציעים לבנים טווח רגשי מצומצם למדי.
איזה מרחב אנחנו נותנים לבנים שלנו?
(תמונה: Shutterstock)
אנחנו אומרים שאנחנו רוצים גברים רגישים, אבל לא פעם נרתעים כשהרגישות הזאת מופיעה מולנו באמת. ילד שבוכה יותר מדי עלול לעורר דאגה. נער שמתקשה, שנעלב, שזקוק לחיזוק או שמביע פחד, עשוי לשמוע - במילים או בלי מילים - שהוא צריך להתאפס, להתגבר, להיות חזק. לפעמים גם אנחנו, ההורים ואנשי החינוך שרוצים לגדל דור אחר, ממשיכים לשאת בתוכנו את אותן תפיסות ישנות של גבריות. והנערים קולטים היטב את המסר.
"לפעמים גם אנחנו, ההורים ואנשי החינוך שרוצים לגדל דור אחר, ממשיכים לשאת בתוכנו את אותן תפיסות ישנות של גבריות, והנערים קולטים היטב את המסר"
הם גדלים בתוך מציאות שגם אנחנו, המבוגרים, בקושי מצליחים לעכל: השנים שאחרי הקורונה, מלחמה שנכנסה לסלון ולטלפון בו-זמנית, חוסר ודאות מתמשך, בדידות, שיח ציבורי אלים וציני ותרבות רשת שמתגמלת כוח, ביטחון ונראות. בתוך כל אלה הם אמורים להבין מי הם, ללמוד לנהל מערכות יחסים ולמצוא את מקומם בעולם.
אבל מה קורה לנער שמפחד ואין לו שפה להגיד "אני מפחד"? מה קורה למי שנפגע ואין לו לגיטימציה לומר "נפגעתי"? מה קורה לכעס כשמתחתיו נמצאים עלבון, בדידות, דחייה או חוסר ביטחון שאיש לא לימד אותו לזהות?
זו בדיוק הנקודה שבה אנחנו צריכים להיות שם - הרבה לפני המשבר. כשנותנים לנערים מרחב אמיתי לדבר, בלי שיפוט ובלי תיוג מראש, הם מפתיעים אותנו שוב ושוב בעומק, ברגישות וביכולת שלהם להקשיב. היכולות האלה נמצאות שם. השאלה היא האם אנחנו נותנים להן מקום להתפתח.
וזו אינה רק שיחה שצריך לקיים עם בנים. גם לבנות אנחנו עדיין מעבירים, לעיתים בלי לשים לב, מסרים שמחזקים תפיסות מסורתיות של גבריות. מצד אחד, אנחנו אומרות להן שהן צריכות לצפות מבני הזוג שלהן להיות רגישים, קשובים ומכבדים. מצד שני, התרבות שסביבן עדיין מלמדת אותן לא פעם להימשך דווקא לדימויים של כוח, קשיחות ושליטה ובאותה נשימה להירתע מנער שמביע פגיעות או חוסר ביטחון.
אין כאן ניסיון להסיר אחריות. נער שפוגע צריך לקחת אחריות על מעשיו, בדיוק כפי שאנחנו מצפים מכל אדם. אבל אם אנחנו רוצים להתמודד באמת עם אלימות ולא רק להגיב אליה אחרי שכבר התרחשה, אנחנו צריכים להרחיב את השיחה.
יש היום יותר ויותר אנשי ונשות חינוך, מנחים ומנחות, מטפלים ומטפלות וארגונים שמביאים למערכת החינוך כלים חדשים - שיחות כנות, סדנאות חווייתיות ומרחבים שמאפשרים למתבגרים לפתח אמפתיה, הקשבה ויכולת לראות את הזולת. השינוי הזה לא קורה במפגש אחד. הוא תהליך הדרגתי.
אם נצליח לעשות את זה, אולי לא נצטרך לפגוש חלק מהנערים שלנו לראשונה דווקא בנקודת המשבר. נפגוש אותם הרבה קודם - במקום שבו עדיין אפשר לדבר, להקשיב וללמוד דרך אחרת להיות בקשר.
איתמר בלוטנר הוא מנהל תחום חינוך ותוכנית חיבו"ר של עמותת לא לאלימות, תוכנית חינוכית ארצית המלמדת אינטימיות ויחסים בגיל ההתבגרות.
