יש רגעים בחיים שבהם מה שעבד לנו עד עכשיו כבר לא עובד. אפשר לקרוא להם "משברי חיים" או "מעברים": הרגע שבו אתה הופך לאבא; הרגע שבו הנישואים מתפרקים; כשהילדים עוזבים את הבית; מעבר דירה; כשאתה מפוטר מהעבודה; כשאתה חוזר מתקופת מילואים ארוכה ומגלה שהבית המשיך להתקיים בלעדיך; כשההורים מזדקנים; כשהגוף כבר אינו מגיב כפי שהגיב פעם.
באנתרופולוגיה משתמשים במושג "לימינליות", כדי לתאר תקופה שבה הזהות הישנה כבר אינה מתאימה, אבל הזהות החדשה עדיין לא נולדה. מצבים שבהם אנחנו נמצאים על הסף: כבר לא מי שהיינו, ועדיין איננו יודעים מי נהיה. אין קרקע יציבה, אין תשובה ברורה, ובעיקר - אין לנו תוכנית עבודה שתוציא אותנו מזה.
דווקא במרחב הזה גברים רבים פוגשים את אחד הרגשות הקשים ביותר עבורנו: חוסר אונים. זהו רגש שאנחנו מרגישים חסרי ישע מולו. כאילו צו מסתורי אוסר עלינו לבטא אותו במערכות היחסים שלנו. וככל שאנחנו חסרי אונים יותר, כך אנחנו מתביישים יותר לבקש עזרה. במשך יותר משלושים שנות עבודה עם גברים הקשבתי, ואני עדיין מקשיב, לגברים אמיצי לב שבוחרים לשבור את שתיקתם בסדנאות שמלמדות לכעוס נכון ובמעגלי גברים.
תמיר אשמןצילום: אור זק"שלמדתי שלא תמיד המשבר או המעבר עצמם הם שמפרקים את הגבר. פעמים רבות מה שמפרק אותו הוא העובדה הפשוטה וההרסנית שאין לו מילים להסביר את מה שקורה בתוכו.
ילדים אינם נולדים כשהם מתביישים לבכות. לא פגשתי מעולם תינוק שמתבייש בעצב שלו, אבל פגשתי אלפי בנים, נערים וגברים שלמדו בהדרגה להתבייש בעצב, בפחד ובעיקר בחוסר האונים שלהם
לצערי, דווקא במצבי מעבר זוגיים ומשפחתיים גברים עלולים להתפרק דרך הסתגרות ממושכת, התרחקות מהקשר, התפרצויות זעם, התמכרויות, הרס עצמי ולעיתים גם מחשבות ומעשים אובדניים. לכן אני מבקש לערער על ההגדרות המקובלות שלנו ולשאול: מה הופך גבר לחזק? האם המאצ'ו, "האלפא", הגבר שאינו נשבר ואינו זקוק לאיש, באמת מספק חוסן לעצמו ולמשפחתו? או שאולי דווקא הוא הראשון להישבר כאשר החיים מפסיקים לציית לו?
לא נולדנו "נכים רגשית"
הדיון המקצועי על גברים נע בין שתי תפיסות. האחת מניחה שגברים פשוט "בנויים אחרת": פחות רגשיים, יותר תחרותיים ופחות זקוקים לקשר. השנייה, שאליה אני קרוב יותר, רואה בגבריות תוצאה של תהליך מתמשך של חינוך וחִברות.
ילדים אינם נולדים כשהם מתביישים לבכות. לא פגשתי מעולם תינוק שמתבייש בעצב שלו, אבל פגשתי אלפי בנים, נערים וגברים שלמדו בהדרגה להתבייש בעצב, בפחד ובעיקר בחוסר האונים שלהם. כבר מגיל צעיר בנים רבים שומעים גרסאות שונות של אותם מסרים: "אל תבכה". "אל תהיה חלש". "תתגבר". "אל תהיה תלותי". "תסתדר לבד". "אל תהיה ילדה". "אל תעשה עניין".
כך אנחנו, הורים ומחנכים, בונים במו ידינו גבריות המבוססת על התרחקות מהפגיעוּת ומההזדקקות לזולת. מלמדים בנים להדחיק, להתאפק ולשלוט בעצמם, ולא פלא שאנחנו הראשונים לאבד את זה ולהישבר. איננו עוצרים לבדוק מהן ההשלכות של הבריונות הרגשית הזאת - ובמיוחד של אבות כלפי בניהם. איננו שואלים כיצד ההתקפה על יכולתו של הילד לבטא כאב במילים תשפיע עליו כשיגדל ויפגוש פרידה, מעבר לאבהות, כישלון, מחלה או מלחמה. כי הרגשות שהוא חווה בתקופות האלה לא נעלמים. הם פשוט נשארים ללא שם וללא מילים.
מה קורה לבנים כאשר הגוף שלהם הופך לשקוף עבורם? מה קורה למערכת העצבים שלהם כאשר הם לומדים להתאפק, להחזיק ולהתעלם מכאב נפשי?
בהיעדר שפה, הגוף מדבר
כמעט בכל הרצאה אני שואל את הגברים בקהל: באילו מילים השתמשתם בשבועיים האחרונים כדי לספר לאדם קרוב מה אתם באמת מרגישים? לרוב משתררת שתיקה. זה לא מפני שגברים אינם מרגישים או אינם רגישים. זה מפני שלרבים מאיתנו אין אוצר מילים מספיק לתיאור העולם הפנימי, המרגיש והפגיע שבתוכנו.
לימדו אותנו לזהות מברג, פטיש, מפתח אלן, דרגה צבאית, יעד ותקלה במערכת. אבל לא תמיד לימדו אותנו לומר: זהו עלבון. כך מרגיש עצב. זו חרדה. אני מרגיש דחוי. אני לא רצוי. אני מתבייש. אני מפחד. אני חסר אונים.
זולא תמיד לימדו אותנו לומר: זהו עלבון. כך מרגיש עצב. זו חרדה. אני מרגיש דחוי. אני לא רצוי
(צילום: Shutterstock)
נסו להיזכר באבות שלכם. כיצד אבא דיבר כאשר שקע במשבר? כשהתמודד עם קשיים כלכליים, עם ניכור מילדיו, עם יציאה לפנסיה או עם מחלה? האם ראיתם אותו נעזר בבת זוגו או בחבר? האם הוא דיבר על הקושי להירדם בלילה? האם ראיתם אותו בוכה?
מה שלא מדובר - מודחק. ומה שלא מדובר - מתנהג ומתפרץ. בהיעדר שפה ומילים קשה להכיר בחוויה, להבין אותה ולמסור אותה לאדם אחר. ואז הגוף נאלץ לדבר במקומנו דרך שלל סימפטומים. לפעמים הגוף מדבר דרך עצבנות ועייפות כרוניות. לפעמים דרך כאבים גופניים, הסתגרויות ממושכות או התקפי חרדה הנחווים כהתקפי לב. לפעמים דרך עבודה כפייתית, התמכרות למסכים, שימוש באלכוהול ובסמים או חיפוש בלתי פוסק אחר ריגושים. ולעיתים דרך דיכאון סמוי או התקף זעם שנראה לסביבה חסר כל פרופורציה.
מתחת להסתגרות, להתפרצות ולהתמכרות נמצא פעמים רבות גבר פגיע, מבוהל או חסר אונים, שאינו יודע כיצד לומר: "משהו קורה לי ואני זקוק לעזרה". בהיעדר שפה אין נרטיב, ובהיעדר נרטיב קשה לבנות זיכרון וסיפור חיים. גבר ללא שפה אינו מתקשה רק לספר לבת זוגו מה עובר עליו. הוא מתקשה לספר זאת גם לעצמו.
מלמדים בנים להדחיק, להתאפק ולשלוט בעצמם, ולא פלא שאנחנו הראשונים לאבד את זה ולהישבר. איננו עוצרים לבדוק מהן ההשלכות של הבריונות הרגשית הזאת - ובמיוחד של אבות כלפי בניהם
במעגלי הגברים אני שומע בתחילת התהליך משפטים כמו: "אין לי סחורה לספק היום", "אין לי מה לשתף", "סתם, הכול רגיל", "יום הולך ויום בא". אלה גברים שלמדו לרוקן את סיפור חייהם ממשמעות. הם לימדו את עצמם "לא לעשות סיפור" מההשפלה הקטנה בעבודה, מהעלבון שספגו בבית רגע לפני השינה, או מהקושי שלהם ליצור קשר עם ילדיהם המתבגרים. אבל כל מה שמודחק ומתאפק אינו נעלם. בשלב מסוים הוא מוצא דרך לצאת.
למה מעברים מטרגרים כל כך הרבה גברים?
אנחנו מתמודדים מדי יום עם מעברים קטנים: משינה לערות, מהעבודה לבית, מהיום ללילה, מהזוגיות להורות, מהצבא למשפחה, מהשקט של הבוקר לעומס של הערב. דווקא במעברים האלה היכולת שלנו לשתף פעולה ולתקשר עם האנשים הקרובים אלינו עומדת למבחן.
כאשר גבר הופך לאב, הוא כבר לא הגבר שהיה, אך הוא עדיין לא יודע איזה אב הוא יהיה. בגירושים הוא עלול לאבד בבת אחת את הבית, את המפגש היומיומי עם ילדיו, את הזהות הזוגית ואת הרשת החברתית שנבנתה סביב המשפחה. בפרישה הוא מגלה עד כמה הערך העצמי שלו היה קשור לעבודה ולתפקיד. במחלה הוא פוגש גוף שאינו מציית לו, ובחזרה ממלחמה למשפחתו הוא נדרש לעבור בתוך שעות מזהות של לוחם דרוך לזהות של בן זוג, אב ועובד - כאילו עבר עליו רק עוד יום קשה במשרד.
מעטים עוצרים ושואלים אותו: איך אתה? האם אתה מסוגל בכלל לחזור לעבודה? מה נדרש לך כדי לבסס מחדש את הקשר עם הילדים אחרי מאות ימי מילואים? כיצד אפשר לעזור לך לעבור מחדש מהחזית אל הבית?
אנחנו הגברים משוועים לכך שיתעניינו בנו, אבל בו בזמן לא תמיד יודעים כיצד להתמודד עם שיחה כזאת. המציאות הישראלית מעצימה את הקושי. מאז 7 באוקטובר גברים רבים נעים בין חזית לעורף, בין לחימה למשפחה ובין תפקוד-יתר להתפרקות שקטה והרסנית.
אנחנו לא שואלות את בני הזוג שלנו כיצד אפשר לעזור לך לעבור מחדש מהחזית אל הבית?
(צילום: shutterstock)
בזמן חירום הגבר הישראלי יודע להתגייס. הוא פועל, מציל, מארגן, נלחם, מתנדב ומחזיק אחרים. זוהי יכולת חשובה ולעיתים מצילת חיים. אבל תפקוד-יתר בזמן מלחמה עלול להפוך לחוסר תפקוד ולחוסר תחושה עם החזרה הביתה.
אנחנו הגברים משוועים לכך שיתעניינו בנו, אבל בו בזמן לא תמיד יודעים כיצד להתמודד עם שיחה כזאת. המציאות הישראלית מעצימה את הקושי. מאז 7 באוקטובר גברים רבים נעים בין חזית לעורף, בין לחימה למשפחה ובין תפקוד-יתר להתפרקות שקטה והרסנית
הקריסה אינה מגיעה בהכרח בזמן האזעקות. לפעמים היא מגיעה אחר כך, כשאין עוד משימה ברורה. הגוף נשאר דרוך, אבל הסביבה מצפה לחזרה מידית לשגרה. דווקא אז מתחילים להופיע קשיי שינה, ריחוק מהילדים, עצבנות, תחושת זרות, שימוש בחומרים והתפרצויות סביב אירועים קטנים. לעיתים מתפתחים בבית שעות וימים של שתיקה ממארת.
אסור לבלבל בין תפקוד לבין בריאות נפשית. אדם יכול לפקד, לנהל, לפרנס ולתפקד, ובו בזמן לסבול מדיכאון עמוק, ממחשבות אובדניות ומריקון מערכות היחסים שלו ממשמעות.
הנתונים מספרים את מה שהגברים אינם אומרים
הפער בין החוויה הפנימית לבין בקשת העזרה מתבטא באופן חריף בנתוני האובדנות. לפי נתוני משרד הבריאות, בעשור שנבדק נרשמו בישראל בממוצע 405 מקרי התאבדות בשנה: 319 בקרב גברים ו-86 בקרב נשים. כלומר, קרוב ל-80 אחוזים מהמתים בהתאבדות הם גברים. במקביל, נשים מגיעות לחדרי המיון בעקבות ניסיונות התאבדות במספרים גבוהים יותר.
המשמעות איננה שנשים סובלות יותר או פחות, אלא שמצוקה גברית עלולה להישאר סמויה ומושתקת עד שהיא הופכת לקטלנית.
גם בכבישים הפער המגדרי בולט. בשנת 2025 גברים היוו 77 אחוזים מההרוגים בתאונות דרכים בישראל, ומחקרים קודמים של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים מצאו כי גברים הם הרוב הגדול מקרב הנהגים המעורבים בתאונות חמורות.
הנתונים האלה אינם מספרים סיפור על "גברים חלשים", הם מספרים סיפור על מגדר שהתחנך להחזיק מעמד, לקחת סיכונים ולהסתדר לבד, אך לא למד לזהות מצוקה, להישען על אדם אחר ולבקש עזרה לפני שמגיע מצב חירום. ואז הנהיגה האדרנלינית שלנו בכביש נראית כמו אובדנות סמויה.
הימנעות מטיפול אינה רק עקשנות. עבור גברים רבים עצם הפנייה לעזרה מאיימת על הזהות שבנו: אם כל חיי למדתי שעליי להסתדר לבד, כיצד אוכל לומר עכשיו שאינני מצליח? כל שכן להושיט יד ולבקש עזרה.
מעגל הגברים כאולפן לשפת הפגיעוּת
איש לא הכין אותי, כשנולדתי כבן בשנת 1970, לעובדה שעצם היותי זכר תהפוך לגורם סיכון המשמעותי ביותר לגופי ולנפשי. חלק גדול מהפגיעוּת המגדרית של גברים מתרחש בתוך קבוצות: במשפחה, בכיתה, בחבורת הבנים, בצבא ובמקום העבודה. אם נכיר בכך, נוכל להבין שגם חלק מהריפוי יכול להתרחש בתוך קבוצה.
מעגל גברים הוא מקום שבו גברים יושבים ומקשיבים זה לזה. הוא סוג של חדר כושר לחיזוק שריר האמון, שנפגע אצל רבים מאיתנו בבריונות של הילדות, בשירות הצבאי, במלחמה ובמערכות יחסים.
במעגל אנחנו לומדים לדבר בגוף ראשון. במקום לומר: "כשאתה חוזר הביתה ומתעלמים ממך, ברור שאתה מתפוצץ", אנחנו לומדים לומר: "כשאני חוזר הביתה ומרגיש שלא רואים אותי, אני נפגע וכועס".
זהו מעבר תחבירי פשוט אבל עמוק - מהשפה המאשימה והקורבנית של "הן הנשים", אל שפת האני. מעבר מהאשמת האחר אל לקיחת אחריות על החוויה ועל ההתנהגות שלי.
אנחנו לומדים לראות מחדש את הגוף שהפך שקוף. לזהות תחושות לפני שהן הופכות להתפרצות. לתת שם לחרדה, לעלבון, לקנאה, לעצב ולחוסר האונים. להחזיק שאלה בלי למהר לפתור אותה. להקשיב לגבר אחר בלי להמטיר עליו עצות. ובעיקר, לגלות שאפשר לחשוף פגיעוּת מבלי להיות מושפל או מורחק מהשבט.
מעגל גברים. מלמדים גברים להקשיב במקום לרוץ ולתת עצות
(צילום: אחיקם אלירז)
השיתוף לבדו אינו מספיק. גבר יכול לספר את כל סיפור חייו ולהישאר בודד בדיוק כפי שהיה קודם. הריפוי מתחיל כאשר הקבוצה מגיבה, מהדהדת, מזהה ומעניקה לחוויה שלו מקום ותוקף.
במובן הזה, מעגל גברים הוא אולפן ללימוד השפה שנגזלה מרבים מאיתנו בילדות: שפת הרגשות והצרכים. שפה שמאפשרת לנו לפתח תלות והזדקקות בריאות לבת הזוג ולאנשים הקרובים אלינו.
מיהו הגבר החזק?
החברה הישראלית נמצאת במצב לימינלי מתמשך. המלחמה עדיין לא הפכה לפרק בהיסטוריה, והשגרה שהכרנו אינה באמת חוזרת. לכן השאלה אינה כיצד נחזיר את הגברים להיות מי שהם היו לפני 7 באוקטובר. השאלה היא איזו גבריות יכולה לצמוח מתוך מה שעברנו.
אולי הגיע הזמן להרחיב את ההגדרה שלנו לכוח. לא לראות כוח גברי רק ביכולת להמשיך לתפקד, להחזיק את הסכין בין השיניים, להילחם ולשאת את משקל החיים לבד. כוח גברי יכול להימדד גם ביכולת להאט, לעצור ולומר: "אני לא יודע. "אני מפחד". "אני עצוב". "אני חסר אונים". "אני צריך אותך".
כוח בעידן הנוכחי אינו מבוסס על ניצחון מוחלט על בת הזוג, על הילדים או על המציאות, אלא על היכולת לשתף איתם פעולה. לכן משבר אינו רק הרגע שבו הגבריות שלנו מתפרקת. הוא יכול להיות גם הרגע שבו גבר מפסיק להתנהג את כאבו ומתחיל לדבר אותו במערכות היחסים הקרובות אליו.
ביום רביעי, 29 ביולי 2026, נקיים בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב כנס מיוחד שיעסוק בהתמודדות של גברים עם מצבי מעבר ומשבר. לא כדי ללמד גברים כיצד לא להתפרק, להחזיק עומסים, אלא כדי ללמד אותנו כיצד לפרוק, לדבר ולהיעזר - לפני ששוב נתפרק ונפרק. לפרטים ולהרשמה לחצו כאן
תמיר אשמן הוא מרצה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, מנהל את אשמן בית ספר ליחסים, ומנכ"ל שותף יחד עם ד"ר אורן גור בעמותת שבת אחים – נותנים גב לגברים בישראל.
