כמה וכמה תלמידים שלחו לי השבוע במייל ובוואטסאפ קישור לשיר החדש של טונה, "היה מדבר". "חשבתי עליך כששמעתי את השיר", הם כתבו, וצדקו! אני אוהב את הראפר טונה, אני מרגיש שהכתיבה שלו פונה לבני דורי, ילידי שנות ה-70 וה-80, וכמובן לחבר'ה הצעירים שגדלים כאן.
אם הבנתי נכון, הרקע לכתיבת השיר הוא שבאחת ההופעות שלו עם רביד פלוטניק, טונה פרץ בבכי כאשר הוא שר את "יום חדש" של רביד, ועל הרגע הזה כתב את "היה מדבר". הגיבור בשיר מתאר 40 שנה שבהן הוא מתאמן ב"להיות גבר" נורמטיבי שחי בתוך מדבר רגשי, ואיך המפגש המחודש עם הבכי הוביל אותו לחיבור מחודש עם מעיין החיים והיחסים.
יותר דמעות משכל
כבר בשורה הפותחת יש אמירה ברורה שבאה בצירוף המילים, "יותר דמעות משכל", משחק פואטי עם הביטוי "יותר מזל משכל", שמבטא כאב רגשי עמוק וחסר אונים של היוצר, אל מול הביקורת והלעג לכאב, לצער ולבכי הגברי.
עבורי, זה שיר שיוצא כנגד התפיסה "אתה חושב משמע אתה קיים", שהיא תכלית החוויה הזכרית - שכליות נטולת גוף, תחושה ורגש, שאותה טונה מדמה בשיר למדבר. ה"מדבר" הזה הוא מצב הקיום של גברים רבים בישראל, גברים החיים בתוך מדבר רגשי, גברים שמתביישים לתת אפילו לדמעה אחת להרוות את גופם ונפשם.
לתופעה זו יש אפילו שם מקצועי: 'אלקסתימיה', או: 'דיכאון גברי סמוי', וזה קטלני והורג. לא מאמינים? להלן מספר נתונים: 70 אחוז מתאונות הדרכים הקטלניות נעשות בידי גברים. על כל 500 מקרי התאבדות בשנה - 400 מתוכם הם גברים.
גברים רוצחים והורגים מאות ואלפי גברים בכל שנה. בכלא יושבים במאסר 13,000 אסירים גברים על 160 אסירות. ואם זה לא מספיק - בין 80 ל-90 אחוז מהמכורים בארץ לסמים ולאלכוהול הם גברים. נתונים אלו מספרים סיפור קשה ועצוב על גברים החיים במדבר. אז אולי הגיע הזמן ובשלו התנאים שנשנה את האמרה של דקהרט ל"אתה מרגיש, משמע אתה קיים"?
טונה שואל בשיר: "למה הייתי צריך להגיע לגיל 40 ולגלות את מעיינות הבכי והדמעות, את עולם הקשר והיחסים?", ואני אומר - טוב מאוחר מאף פעם לא, כי אלו החיים במדבר הרגשי ימצאו עצמם מכורים לניקוטין, אלכוהול או וויד, לצד חיים במשבר זוגי מתמשך, או כלואים בעבודה שרק משמשת עבורם כהעברה של הזמן.
שורה נוספת בשיר היא: "כבר כמה עשורים שלא ירדה דמעה. אבא שלי אמר לי, 'אל תהיה ילדה קטנה'. בכיתי שידעו שזה בסדר לבכות אם אתה גבר, כי אם לא, אנחנו סכנה".
"הייתכן וכל ההרס הסובב אותנו הוא תוצר של אוסף רב של בנים שחטפו מכות, השפלות ודיכוי כשהיו קטנים? בנים וגברים שמעולם לא טופלו בידי חברה אחראית שלוקחת אחריות על הבנים שלה, במקום להפקיר ולנטוש אותם?"
בנים חווים השפלות כשהם מעיזים לבכות ליד אבא שלהם. אני יודע שזה אירוע שהרבה גברים יזדהו איתו. אבל טונה או בשמו האמיתי, איתי זבולון, לוקח אותנו צעד אחד קדימה כשהוא שר "אנחנו סכנה", כי הנכות הנרכשת בין אבות לבנים הורסת גם את הגברים וגם את החברה הישראלית.
תמיר אשמןצילום: אור זק"שכדי לחזק טענתו הוא כותב את השורה האמיצה הבאה: "כי כל מי שמריץ את העולם הזה הם סה"כ כמה גברים שלא בוכים". כשאין בכי וכאב, גם אין חמלה, ונדמה שהבחירה שלו במילה ׳מריץ׳ אינה מקרית ולקוחה מעולם הגברים המריצים שורות של קוקאין בשירותים.
גם הארץ שלנו וגם העולם מונהג ברובו על ידי אותם גברים שכמעט אף פעם אינם בוכים. אפשט ואשאל - הייתכן וכל ההרס הסובב אותנו הוא תוצר טבעי של אוסף רב של בנים שחטפו מכות, השפלות ודיכוי כשהיו קטנים? בנים וגברים שמעולם לא טופלו בידי חברה אחראית שלוקחת אחריות על הבנים שלה, במקום להפקיר ולנטוש אותם שוב ושוב? הרי אין זה מקרי שמי שהשארנו שם בשבי הם רק הגברים.
"איתי פונה לאחיו הגברים ואומר להם: הלעג והציניות ההומופובית שלכם חוזרת אליכם כמו בומרנג. אתם טובעים במדבר באובדנות סמויה אך ממארת, בעוד אני, הניצול, משכשך בים של דמעות"
מגיל צעיר למדנו שכדי לשרוד עלינו להדחיק, להחזיק, להתאפק ולהתגבר - ובסוף אין זה פלא שאנחנו מתפוצצים ומפוצצים. אבל שניה לפני שניפול לייאוש, אם נחזור לשיר של טונה, אז השורה: "בכיתי, שיגידו 'איזה פוסי'. סוף סוף אני מספיק גבר כדי לבכות כמו כוסית", היא לא פחות ממהפכנית, קריאת תיגר נפלאה.
איתי פונה לאחיו הגברים ואומר להם: הלעג והציניות ההומופובית שלכם חוזרת אליכם כמו בומרנג. אתם טובעים במדבר באובדנות סמויה אך ממארת, בעוד אני, הניצול, משכשך בים של דמעות. זה מעלה את השאלה החשובה: מי הם הגברים הגיבורים באמת? וטונה מספק תשובה מפתיעה בתוך ים המליטריזם הפשיסטי ששוטף את החברה הישראלית: "אני מספיק גבר כדי לבכות".
איתי לא מסתפק בביקורת בין דורית על אבות ובנים. הוא מציע לנו הגברים ולעצמו גאולה - שיבה הביתה אחרי 40 שנה במדבר הרגשי. את מתנת חווית ההתעוררות הרוחנית עם הבכי המשחרר, הוא מבקש להעניק לכלל הגברים:
"תבכה אם אתה גבר
תוציא הכל
בוא נשטוף את כל האבל
ואהבה היא כמו פטיש על המנעול
תן לי מייק אני אוריד את המבול".
אנחנו, הגברים בני זמננו, כבר פחות הדור של אבנר גדסי ששר על הגברים הבוכים בבדידות הלילה. אנחנו כבר לא הגברים של שלום חנוך ששר על עינינו הפקוחות מבלי לראות. אנחנו כבר לא מסתפקים בהתמכרויות לסמים ואלכוהול, ואיננו מוכנים למות מבדידות. בכל יום אנחנו פוגשים כאן דור חדש של גברים מפותחים, גברים שמזמינים גברים אחרים לבוא לבכות איתם במעגלי גברים ברחבי הארץ.
גברים שכבר מתעוררים ומבינים שהבכי והכאב שלנו מחפש חברה, ולא עוד בירה בודדה על הבר. שם מסתתרת בענווה הגאולה שלנו הגברים והגאולה של כולנו, גברים, נשים והאזור כולו.
איתי זבולון הוא קול חשוב ועקבי של גבריות רב ממדית, הלומדת לאהוב את עצמה ומעניקה את מתנות התפתחותה בנדיבות לב לחברה שבה אנו חיים. בכי בכי תרדוף, וכשתשיגו, ייפתחו שערי שמיים. בואו גברים להתעגל במעגלי גברים בכל הארץ. זהירות - זה משנה חיים.
תמיר אשמן הוא מייסד של 'אשמן - בית הספר ליחסים', מנכ״ל שותף יחד עם ד״ר אורן גור בעמותת שבת אחים - לקידום מעגלי הגברים בישראל, ומרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב
