האזעקות נשמעות בפול ווליום, ההודעות מצפצפות ומהבהבות על המסך, וכולנו רצות לחדר המוגן. בודקות חדשות, שולחות הודעה לילדים, מנסות להבין אם עכשיו זה "רק" איראן, או אם יש גם חזית צפונית. וכל אחת מאיתנו מתמודדת עם המתח הזה בדרכה – פחד, חרדה, אוטומט של הישרדות.
אבל יש נשים – ואנחנו כמעט לא מזכירים אותן בציבור הרחב – שעבורן הפחד לא מתחיל עם האזעקה. הוא לא תלוי במתקפה מאיראן או בהודעת פיקוד העורף. הוא נמצא איתן כל הזמן, גם כשהכול כביכול "שקט". הנשים האלה – הן נפגעות אלימות. הן חיות עם בן זוג מתעלל, או בתוך טראומה מתמשכת שנולדה מזמן – בילדות, בצבא, במערכות יחסים קודמות. ובזמן שאנחנו מדברות על ביטחון לאומי, הן חיות בלי תחושת ביטחון בסיסית בתוך הבית שלהן.
כשיש אזעקה, לא תמיד יש להן מקלט ללכת אליו. לא תמיד הן מספיק חופשיות לזוז. לעיתים הן סגורות עם מי שפוגע בהן, בלי יכולת להתרחק אפילו למטר. כשאומרים לנו "תישארו בבית", הן מבינות: תישארו עם הסכנה. כשאומרים "אל תזוזו", הן יודעות: זה יכאב יותר מבדרך כלל.
החרדה שאנחנו כולנו מרגישים, מוכפלת אצל הנשים הללו, כי הטראומה לא נגמרת כשהטיל נופל או כשהשקט חוזר. להפך - כל פיצוץ מחוץ לבית מציף פיצוצים מבפנים. כל "צבע אדום" הוא גם תחושת קיפאון. כל כותרת בחדשות מעירה אצלן פלאשבקים של פחד, צלילים, ריח וזיכרון של דם. הגוף שלהן לא מבדיל בין האיום שבחוץ לאיום שכבר חרוט בתוכן.
ולפעמים, הן אפילו לא יודעות לקרוא לזה בשם. הן רק יודעות שהן לא מצליחות לנשום. שהלב שלהן דופק מהר, שהן מתפרצות על הילדים בלי סיבה, שהן שותקות כי הן מתביישות, כי הרי "זה לא קרה עכשיו", "עברו כבר שנים", "זה היה רק מילה, לא מכה".
אבל הגוף זוכר. הנפש יודעת. וכשהן רואות את כולם מדברים על רקטות – ואין אפילו מילה אחת על נשים במצוקה – הן מרגישות שקופות. שוב.
"החרדה שאנחנו כולנו מרגישים, מוכפלת אצל הנשים הללו, כי הטראומה לא נגמרת כשהטיל נופל או כשהשקט חוזר. להפך - כל פיצוץ מחוץ לבית מציף פיצוצים מבפנים"
אז בואי נדבר עליהן. בואי נדבר עלינו. כי אולי את מכירה מישהי כזאת. אולי זו את. אולי זו חברה שלך, אחותך, אמא שלך. אולי זו את שכותבת בקבוצת הוואטסאפ "הכול בסדר", אבל מבפנים הכול מאוד לא בסדר כי הכול קורס. אולי את כבר שנים מסתירה, שותקת, מגוננת על מישהו אחר – ושוכחת אותך.
זה הזמן להזכיר לך – את לא לבד. גם במלחמה הזאת. יש מקלטים פיזיים, אבל יש גם מקלטים רגשיים. קווי סיוע. עמותות. חברות. נשים שמבינות. נשים שעברו את זה. נשים שרוצות לעזור.
ואם את בצד השני – זו שמזהה, שמרגישה, שלא רגועה – תשאלי, תציעי, תהיי שם. לפעמים שאלה אחת כמו "איך את מרגישה בימים האלה?" יכולה לפתוח סדק בקיר שתיקה.
המילים הכי חשובות עכשיו הן לא רק "כיפת ברזל", אלא גם "אני איתך". לא רק "לשמור על הילדים", אלא גם "לשמור על עצמנו". גם בתוך מלחמה – ואולי דווקא בה – מגיע לנו ביטחון. פיזי, רגשי וזוגי. מגיע לנו לחיות בלי פחד. כי יש יותר ממלחמה אחת, והגיע הזמן שלא נשאיר אף אחת להילחם בה לבד.
עו"ס תמר שוורץ היא מנכ"לית עמותת רוח נשית, המסייעת לנפגעות אלימות להשיג עצמאות תעסוקתית
