כשמייה שם חזרה מהשבי, ומאוחר יותר חשפה כי עברה הטרדה מינית מהשובה שלה, הושמעו בקרב הציבור הישראלי מחמאות על האומץ שלה להיחשף ולדבר על הזוועות שעוברות ועוברים החטופים בשבי חמאס. אלא שעם התפוגגות אבק השיבה, כשעלתה טענה כי עברה תקיפה מינית נוספת — הפעם לא בשבי העזתי, אלא כאן, בבית, בידי מאמן כושר מפורסם — הדינמיקה הציבורית השתנתה במהרה.
הטון כבר נשמע אחרת לגמרי, והשיח התמלא בסימני שאלה וחשד: "למה היא הזמינה אותו לביתה?", "למה לא התלוננה מיד?", "למה חזרה לאימון כושר יומיים אחרי המקרה?" - כל אותן שאלות מוכרות, שנשמעות כמעט אוטומטית כשהפוגע איננו אויב ברור אלא חלק מהשגרה, מהנורמה, מילאו את הרשתות החברתיות.
"כשהפגיעה מתרחשת בבית הנפגעת, באימון כושר, בפגישה עם קולגה — משהו משתבש באמפתיה הציבורית. ספקנות מחליפה את התמיכה, וחיבוק הופך למבט חשדני"
יש הבדל עצום בין הדרך שבה החברה מגיבה לפגיעות מיניות שהתרחשו בשבי חמאס — מקום שבו ברור לכולנו שמדובר באויב אכזר ובמעשה בלתי נסלח — לבין תגובתה לתלונות שמתקיימות בתוך המציאות הישראלית היום-יומית. כשהפגיעה מתרחשת בבית הנפגעת, באימון כושר, בפגישה עם קולגה — משהו משתבש באמפתיה הציבורית. ספקנות מחליפה את התמיכה, וחיבוק הופך למבט חשדני.
הפער הזה אינו מקרי. הוא משקף את התפיסה השולטת שעדיין רואה בפגיעה מינית משהו שאפשר "למנוע", "להיזהר ממנו", או אפילו "לקרוא עליו תיגר" — אם רק הנפגעת הייתה מתנהגת אחרת. זה הפוך בדיוק מהמסר שעליו אנחנו נאבקות יום־יום: האשמה אינה של הנפגעת. לעולם.
במרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בתל אביב אנחנו רואות את הפער הזה שוב ושוב. פונות שמתקשות אפילו להאמין לעצמן. מתנדבות שצריכות לחזק שוב ושוב את האמונה של מי שעברו פגיעה בכך שמגיע להן צדק, ולו רק כי הן חיות במציאות שבה תגובת החברה כלפי התלונה עלולה להיות קשה לא פחות מהפגיעה עצמה.
"מאמינה לך היא עמדה פוליטית. זו בחירה מודעת להתייצב לצד הנפגעת — לא מתוך ודאות משפטית, אלא מתוך רצון לקרוא תיגר על אלפי שנות פטריארכיה, הקטנה והשתקה של נשים שמעזות לדבר"
במהלך שנת 2024 נרשמה במרכז סיוע תל אביב עלייה חדה במספר הדיווחים על תקיפות מיניות שבוצעו תוך שימוש בסמי אונס — חומרים כימיים המשבשים את יכולת ההתנגדות של הנפגעת, ולעיתים אף מוחקים את זיכרונה מהאירוע. מדובר באמצעים מתוחכמים ומתנדפים, שקשה עד בלתי אפשרי לאתר בבדיקות רפואיות. במקרים רבים, חוסר היכולת להוכיח את עצם השימוש בסם הופך למוקד החשדנות — במקום שהחשד יופנה כלפי הפוגע.
עו"ד נטע פטריקצילום: הגר לויןשורדות לא צריכות להוכיח שהן שורדות "מספיק טובות", שהפגיעה שעברו הייתה "מספיק חמורה" או שהפוגע היה "מספיק זר" כדי לזכות באמון הציבור. כל פגיעה מינית — בין אם בידי חמאס ובין אם בידי שכן, קולגה או מאמן כושר — היא הפרה של גוף, של אמון ושל אנושיות. וכל נפגעת זכאית לאותו אמון, לאותה הגנה, לאותו צדק.
"מאמינה לך" היא עמדה פוליטית. זו בחירה מודעת להתייצב לצד הנפגעת — לא מתוך ודאות משפטית, אלא מתוך רצון לקרוא תיגר על אלפי שנות פטריארכיה, הקטנה והשתקה של נשים שמעזות לדבר. גם במקרה הזה. התלונה של מייה שם תתברר על ידי גופי החקירה, וכולי תקווה שהם יעשו את עבודתם באחריות ובמקצועיות. אבל עד אז — כעמדה פוליטית, אנושית ופמיניסטית — אנחנו מאמינות לך. מייה שם, את לא לבד.
עו"ד נטע פטריק היא מנכ"לית מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית תל אביב
