הציפייה החברתית מגברים להימנע מהבעת חולשה, הסטריאוטיפים שמחברים בין גבריות לבין מין, הקישור השגוי בין פגיעה בעבר לבין זהות מינית בהווה: כל אלה מותירים גברים רבים, צעירים ומבוגרים, בודדים. גברים שהותקפו וסוחבים על גבם את הטראומה ואינם מדברים על כך. הציבור נוטה לראות בפגיעות מיניות פשע כנגד נשים, אך אלימות מינית היא מחלה ממארת שפוגעת בכל המגדרים.
על פי הדוח השנתי האחרון של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, 87 אחוז מכלל הפניות למרכזי הסיוע נוגעות לפגיעה בנשים, נערות וילדות מול 13 אחוז שנוגעות בפגיעה בגברים, נערים וילדים. הפער הזה לא מעיד רק על התפוצה הרבה בהרבה אצל נשים, אלא גם על הקושי של גברים לפנות למרכזי הסיוע כדי לקבל עזרה ולשקם את חייהם. "עד גיל 12 בנים ובנות נפגעים באותם מספרים", אומרת יעל שרר מהלובי למלחמה באלימות מינית; "אנשים מניחים שהבנות הן הקורבן הטבעי וזה לא נכון – הקורבן הוא החלש. ובגיל עשר גם הבן שלנו הוא החלש".
מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר פרצה גם היא סכר. "זה עורר המון טריגרים אצל גברים שנפגעו מינית בעבר". אומרת שרר, " אני שומעת את זה הרבה מאוד מגברים. זה שיח שמתנהל אצלנו בקבוצות, אצל המתנדבים שלנו, אצל חברים, וזה שיח שלא היה בעבר. זה מאוד קשה למי שעבר פגיעה מינית, במיוחד בתוך המשפחה והבית".
שרר, לצד פרופ' עטרת גבירץ-מידן, ראש המעבדה לחקר מיניות בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה, מפרסמות בימים אלה מחקר שמטרתו להבין אלימות מינית נגד גברים ולקדם מענים ייעודיים. המחקר מצא כי רק חמישה אחוזים מ-405 הגברים שהשתתפו בו פנו למוסד לביטוח לאומי להכרה כנפגעי תקיפה מינית, רק חמישה אחוזים מהם פנו לקבוצות תמיכה, 36 אחוז אינם יודעים לאן לפנות לקבלת סיוע ו-83 אחוז מהם מרגישים שאין מודעות ציבורית לנושא.
6 צפייה בגלריה
אלעד: "מתמקדים במלחמה עצמה, ולא בזה שבמלונות של מפונים מתרחשות פגיעות מיניות. יש כל מיני עדויות שאני מכיר שנדחקות הצידה. גם הגברים שבשבי עוברים כנראה פגיעה מינית, ועל זה לא מדברים כמעט" | צילום: אביגי
"כשפותחים שירותים שעוסקים בפגיעה מינית פותחים אותם אוטומטית לנשים", מודה שרר. "זה לא דבר רע, אבל התפיסה היא שהאוכלוסייה היחידה שנפגעת היא נשים, וזה לא נכון. גברים הם לא תופעת שוליים או נספח, והם זקוקים לטיפול ייעודי. במחקר מ-2018 מאוניברסיטת חיפה נמצא שאחד מתוך חמישה נערים מדווח שעבר פגיעה. איך זה שולי?"
ומאחורי הסטטיסטיקה יש שמות, יש פנים. ארבעה גברים אמיצים חושפים: גם לנו זה קרה. זה הסיפור שלהם. והיכולת שלהם לבוא באומץ ולחשוף את הפגיעה כאן לא ברורה מאליה.
6 צפייה בגלריה
עדיאל: "הרגשתי השפלה ופחד. הוא בשנות ה– 20 , אני ילד. ואז הוא אמר לי לחזור למיטה שלי והלך לישון. לא ישנתי באותו לילה. אני לא זוכר מתי זה נעצר, אבל אחרי הרבה טיפולים הבנתי שמשלוש השנים אחרי שזה נגמר אנ
בן 7 לנצח
עדיאל בר שאול, 46, נשוי + 4 מלווה היום נפגעות ונפגעים
"אני בן 46 אבל גם בן שבע. לפני שבע שנים מישהו למעלה הרגיש שעד כאן, ואת מה שחשבתי שאקח לקבר - הוצאתי לאור. הפגיעה שחוויתי הייתה כל כך מודחקת, ועברו 28 שנות שתיקה. ואז, בגיל 39, פתחתי את זה.
"הוריי היו מכניסי אורחים, וכשהייתי ילד היו להם חברים שהבן שלהם, שהיה בשנות ה-20 לחייו, היה מבקר אצלנו. הוא היה משחק איתי ועם האחים שלי וזיהה שמדבקות כלשהן, כאלה שהיו מגיעות עם גלידות, מעניינות אותי. יום אחד הוא קרא לי לחדר, סגר את הדלת, הניח מדבקות על השולחן ואמר לי קח. לקחתי, עברו יום-יומיים וקרה אותו דבר. ואז הוא אומר לי, 'שים לי את היד על המכנסיים'. הבנתי שזה מוזר, אבל מצד שני זו דמות שהיה לי בה אמון, ואני ילד שלא הבין גבולות גוף כי לא דיברו על הדברים האלה. אז ביצעתי, קיבלתי את המדבקות והייתי שמח. והתהליך הזה המשיך עד שיום אחד הוא אמר, 'תכניס את היד לתוך המכנסיים'. הכל מלווה במדבקות. הוא מלמד אותי איך לאונן לו. הוא לא איים עליי אבל ידע שאני בכיס שלו. הדברים האלה קרו שוב ושוב.
"יום אחד הוא אמר לי, 'כשנלך לישון אני אראה לך מה לעשות עם הפיג'מה'. זה הרגיש לי מוזר ומגעיל. בשבת אחת שבה הוא התארח אצלנו הוא אמר, 'היום אני מביא לך פלקט מדבקות'. אחרי האוכל, הוא דאג שהמדבקות יהיו מולי כל הזמן. הלכנו לישון והוא מבקש ממני לעבור למיטה שלו. ואז הוא אומר תסתובב. אני זוכר שיש הבהובי אורות מהמרפסת, הדלת אפילו לא הייתה סגורה הרמטית. אני שומע אותו מתעסק עם עצמו, ואני מרגיש שהוא מפשיל לי את הפיג'מה. הרגשתי השפלה ופחד. הוא בשנות ה-20, אני ילד, יש פערים בגוף. הוא אנס אותי וזה כאב שאני לא יכול לתאר. אני זוכר את עצמי נושך את הכרית ומסתכל קדימה. וכשהוא גמר, הוא אמר לי לחזור למיטה שלי והלך לישון. לא ישנתי באותו לילה. הבנתי שיש פה משהו שנשאר ביני לבינו. אני לא זוכר מתי זה נעצר, אבל אחרי הרבה טיפולים הבנתי שמשלוש השנים אחרי שזה נגמר אני לא זוכר כלום.
"בגיל 14 הייתי בפנימייה, ובתחילת השנה, כשהרב הביא דוגמאות מהתורה על סיטואציה בין גבר לאישה, הכל מתפוצץ לי. הלכתי לשירותים והקאתי. אני גם מבין שמה שעשיתי מבחינה דתית זה חמור מאוד, כי מבחינת היהדות אין דבר כזה שני גברים, אז אני מאשים את עצמי עוד יותר. לופ שלא נגמר".
איך הדבר הזה השפיע עליך לאורך השנים?
"אתה כל הזמן במאבק. משתנות זה טריגר. מישהו חשב פעם על הדבר הזה? את יודעת למה לא חושבים? כי אומרים, 'כמה כבר עוברים את זה?' בצבא שירתי בגולני. מתקלחים ביחד. נאלצתי להיות מניפולטיבי – ללכת למקלחת ראשון או אחרון, או שהתנתקתי מהסיטואציה. לפי הסטטיסטיקה על פגיעות מיניות, מתוך 30 גברים – שזה מספר הגברים במחלקה שלי – שישה גברים נפגעו מינית. זה 20 אחוז, וזה רק מה שיודעים. בבדיקות בצו ראשון מורידים מכנסיים ובודקים את האשכים. מישהו חשב על זה פעם? אני פגוע מינית אבל לא יכול להגיד את זה בקול. הרגשתי שאני לא יכול לדבר על זה. התביישתי, חשבתי שלא יאמינו לי. הבנתי שזה רק יכניס אותי לבעיה. הייתי בהדחקה וזה שמר עליי".
מתי הרגשת שאתה יכול לספר?
"לפני שבע שנים הגעתי לטיפול ושם סיפרתי על זה לראשונה. אשתי באה איתי. ואז הפאזל התחיל להסתדר. הבנתי שהדבר הזה שנשלח לבוידעם מנהל אותי כל השנים. מאז שהבנתי את זה המערכת הייתה בעוכריי, כי בכל מקום הייתי צריך או להוכיח את עצמי, או להיות חזק, או לפחד שלא יאמינו לי. רק לפני שנה וחצי קיבלתי אומץ לכתוב פוסט על המשתנות. אחרי הפוסט הזה היו גברים שכתבו לי תודה.
"בכל רובדי הרפואה צריכים להיות יותר רגישים. התפיסה היא שרק נשים נפגעות, שגברים לא נפגעים, או 'חזקים'. צריך להתעסק גם בגברים. הייתי מצפה ממוסדות חינוך של בנים לקרוא לבנים לדבר על הפגיעות שלהם. אל תפחדו.
"במגזר הדתי בשנים האחרונות הנושא הזה על השולחן. השינוי קרה והוא עדיין צריך לקרות ואני וקולגות עובדים על זה. אחרי פרשת ולדר זימנו אותי לעשות זום ל-50 רבנים. אחד מהם אמר לי, 'אני בשבת הקרובה מדבר אחרי התפילה על זה'".
הרבנים פתוחים לשמוע על זה?
"הדת פחות אוהבת את הציבוריות. הם אוהבים לטפל בזה בתוך הקהילה. יש עדיין המון השתקה, אבל בתקופה האחרונה זה הרבה יותר בחוץ. ועדיין זה קשוח".
מה צריך לקרות כדי שההתמודדות תהיה קלה יותר?
"אני חושב שצריך להכניס לתרבות שלנו מודעות ומוגנות. להתייחס לפגיעה בגברים. כשזה קורה אתה לא חי טוב, נהיה אלים כלפי עצמך וכלפי הסביבה, והפגיעה הכי קשה היא במיניות. מגיעים לנו חיים מיניים מיטביים. שהחברה תיתן לגיטימציה להניח את הדברים כמו שהם".
"תמיד תהיה האשמת קורבן"
אלעד אמיר, 36, רווק
"היו כמה פגיעות. הפעם הראשונה הייתה בבית הספר. למדתי בחינוך מיוחד, בכיתה קטנה בבית ספר רגיל. היו איתי בכיתה ילדים שבאים מרקע אלים. אני הייתי ילד שקט, מופנם, נמוך. אני זוכר שתמיד היו הקנטות והצקות, אבל השיא הגיע בגיל העשרה המוקדם. הגעתי לבית הספר, המורה לא הייתה והיה שיעור חופשי אז שלחו אותנו לשחק בחצר. שלושה ילדים מהכיתה באו אליי, תפסו אותי בכוח, השכיבו אותי על מתקן והורידו לי את המכנסיים. הרגשתי מושפל, קפאתי במקום, לא תיפקדתי באותו יום. סיפרתי לאמא שלי בסוף היום והלכתי עם אבא שלי להגיש תלונה במשטרה.
"למחרת הייתי אצל חוקרת נוער ומשם הלכתי לבית הספר. עשו להם שימוע, השעו אותם וזה לא באמת עזר כי כשהם גילו שאני הגשתי תלונה עשו עליי חרם בכל בית הספר. היו שנתיים של דיכאון כשההצקות המשיכו כל הזמן. חוויתי אלימות פיזית ומינית מאותם ילדים לאורך השנה. עברתי בית ספר, לכל בית ספר שעברתי הם באו אחריי, וילדים אחרים הצטרפו אחר כך בחטיבה. כשאתה יושב עם התלמידים שפוגעים בך בכיתה אתה לא באמת יכול להתרכז בלימודים. אז סיימתי 12 שנים בלי בגרות וכמעט בלי השכלה.
"הגשתי תלונות במשטרה גם בחטיבה, אבל התיקים נסגרו. הרגשתי שמתייחסים לזה מוזר כי אתה גבר וכי אתה צעיר. לפי הסטטיסטיקה ילדים וילדות עד גיל 12 חווים את אותן פגיעות, אבל בגיל 14-18 מתייחסים לזה קצת מוזר".
באיזה אופן?
"יש שיפוטיות. אומרים אתה גבר, אתה אמור להיות חזק, לא אמור להיפגע מינית. כשאני התאשפזתי במחלקות סגורות ב-2011 וב-2014 בעקבות בדידות, דיכאון ואובדנות, עשו לי שם אבחונים ובאחד מהם עלה שעברתי הרבה טראומות. הפסיכיאטר אמר לי, 'אני רואה פה פגיעה מינית ופוסט-טראומה מורכבת. אתה גיי? נושך כריות?' ואני בהלם כי אני לא יודע אם מותר לפסיכיאטר לשאול שאלה כזו. חושבים שגבר שחווה פגיעה מינית הוא כנראה גיי. זו תפיסה גם של החברה וגם של חלק מאנשי הטיפול.
"אני מרגיש שמאז 7 באוקטובר יש הזנחה של הדבר הזה. מתמקדים במלחמה עצמה, ולא בזה שבמלונות של מפונים מתרחשות פגיעות מיניות. יש כל מיני עדויות שאני מכיר שנדחקות הצידה. גם הגברים שבשבי עוברים כנראה פגיעה מינית, ועל זה לא מדברים כמעט, שלא לדבר על זה שגם לא משחררים אותם. יש הרבה לחץ על המערכת, ומבחינת נפגעים זה אומר שיצטרכו לחכות שנה-שנתיים עד שיקבלו טיפול ראוי כי עכשיו מטפלים בנפגעי המלחמה.
"העיסוק בפשיעה המינית של חמאס זה טריגר גם לגברים שנפגעו. מאז 7 באוקטובר אני ישן עם תאורה מהפחד. אנחנו יודעים שהיה שם אונס ואני לא מרגיש ביטחון. אני גר בבאר-שבע, ועם כל הפשיעה באמת אין ביטחון".
איך טיפלת בזה לאורך השנים?
"כיום יש לי סל שיקום ומבינים את המצוקה שלי. יש לי פסיכיאטר מוצלח בשנים האחרונות ואני במקום טוב יחסית. הייתי רוצה שיבינו שזה לא עניין שולי. שכמו שנפגַּעַת תקיפה מינית או אונס צריכה להיות מטופלת, כך גם גבר שנפגע. יש הרבה שיפוטיות גם כלפי נשים, תמיד תהיה האשמת הקורבן, אבל אצל גברים יש אספקט נוסף – שלא יודעים שגם סטרייטים נפגעים מינית. לכל נפגע או נפגעת מגיע טיפול ראוי".
6 צפייה בגלריה
רחמים: "הייתי מטופל עד תחילת המלחמה, ומאז לא. הייתי במילואים תקופה מאוד ארוכה של למעלה מ– 300 ימים בכמה גזרות. לפני שלושה חודשים שוב פניתי למרפאת בריאות הנפש לבקש טיפול אבל אין מקום, הקופה עמוסה" | צ
"נתתי עדות. זה לא הפסיק"
רחמים מימון, 32, נשוי + 4
"זה התחיל בילדות. גרתי בקריית ארבע, ילדוּת במשפחה טובה. התחלתי כמו כולם בלימוד תורה. בסוף כיתה א' התחילו קשיים בלימודים ועשו בדיקות וגילו שאני לקוי שמיעה באוזן אחת. זה לא טופל ואני לא לומד, מפריע, מוציאים אותי החוצה. בעקבות הקשיים האלה נוצר מצב שהפכתי לילד פגיע כי בבית ובבית ספר הופנו כלפיי המון כעס ותסכול.
"בגילי העשרה אני מוצא את עצמי נפגע משני אנשים שונים בשתי מסגרות שונות. אל הראשון הגעתי הביתה, עם עוד נערים מהשכונה, חלקם בגילי וחלקם גדולים ממני, ונפגעתי שם. הוא מושיב אותי לידו או עליו ועושה מה שעושה, מכניס את היד כך שלא רואים את זה. מדי פעם הוא אומר, 'בוא נעלה למעלה'. שם אנחנו כבר לבד, ושם הוא עושה מה שהוא רוצה. הוא בן 17-18. זה קרה לאורך שנתיים באופן מתמשך".
סיפרת למישהו?
"לא זוכר שסיפרתי למישהו ביוזמתי. אבל יום אחד נסעתי עם אמא שלי באוטובוס ועצרנו בדרך חברון. ירדנו ונכנסנו לאיזשהו בניין. עד לפני חצי שנה חשבתי שמדובר היה בפסיכולוג, אבל אני נמצא במעגל נפגעים ומישהי מהרווחה אמרה לי שזה היה חוקר ילדים. אני זוכר שאני יושב עם אמא שלי ובאיזשהו שלב היא יוצאת ואני נמצא איתו לבד ופתאום אני מספר לו. אני זוכר שהוא גם צילם את זה בווידיאו. זו הפעם הראשונה והיחידה שאני זוכר שסיפרתי למישהו. בדרך חזרה אמא שלי אמרה לי, 'אני מבקשת שתספר לי ואעזור לך'. לצערי זה לא עזר, המשכתי להיפגע אחר כך. חזרתי עם תקווה שזה יפסיק, אבל זה לא הפסיק. בדיעבד התברר שאותו פוגע פגע בעוד מלא נערים.
"בגיל 25 התחלתי טיפול ואמרתי שאני רוצה לדעת מה קורה עם הפוגע. גיליתי שהכניסו אותו לכלא. לאט-לאט הבנתי שיש מספר לא מבוטל של אנשים שנפגעו ממנו. זה קרה שנים אחרי שהוא פגע בי.
"היה בחור אחר שפגע בי בבריכה העירונית בקריית ארבע. היה לנו מינוי משפחתי. זה המינוי היחיד שהרשו לנו לעשות בגלל המצב הכלכלי, אנחנו משפחה של עשרה ילדים. היינו הולכים לשם גם בחורף וגם בקיץ. סמוך לבריכה היה מקווה, ובימי שישי מצאתי את עצמי עם בחור או במקלחות או במקווה, שם הוא עשה בי כרצונו. היה אומר, 'בוא אראה לך, בוא תיגע לי, תראה איך זה נעים'. הוא היה בן 14-16".
מתי הבנת שזו פגיעה?
"כשנולדה הבת השנייה שלי. הייתי בן 25, והיה לי דיכאון אחרי לידה. אני אדם מאוד פעיל וחי ושכבתי במיטה שבועיים. הלכנו למטפלת זוגית והיא אמרה לי, 'אתה צריך פסיכולוג'. התנגדתי, אבל התחלתי ללכת למעגלי נשימה, כל מיני סדנאות כאלה. באחד הימים הלכנו לטייל כל המשפחה והייתי עם אמא שלי והיא אמרה, 'רחמים, אתה כבוי'. פתאום הבנתי שקרה לי משהו. זו הייתה נקודת מפנה שבה הבנתי שאני צריך לעשות משהו עם עצמי. למדתי תואר ראשון בחינוך, הייתי מורה ומחנך ועשיתי תואר שני, שלקראת סיומו אמרתי שאם אני אמור לשמש לתלמידים אוזן קשבת אני צריך לעבור טיפול בעצמי. ניגשתי למרפאה לבריאות הנפש וזו הייתה הפעם הראשונה שדיברתי. לקח המון שנים כדי שאסכים לבקש טיפול, שאפסיק להדחיק. הייתי מטופל עד תחילת המלחמה, ומאז אני לא מטופל".
למה?
"גם כי היו לי מילואים, הייתי שם תקופה מאוד ארוכה של למעלה מ-300 ימים בכמה גזרות. לפני שלושה חודשים שוב פניתי למרפאת בריאות הנפש לבקש טיפול אבל אין מקום, הקופה עמוסה. אני ממש מדחיק את הנושא, וגם את הנופלים, כי היו לי המון חברים קרובים שנהרגו. הנושא של הפגיעות המיניות של חמאס במלחמה זה כבר יותר מדי להכלה. אני כן יודע לומר שבבית הפתיל יותר קצר. דיברנו במעגלים של פורום 'יוצאים לאור' – שהתחיל כמעגל גברים אבל היום זה מעורב. למדתי הנחיית קבוצות של נפגעים, ואני מנחה קבוצת גברים שהמכנה המשותף הוא פגיעה מינית. זה מרפא, אתה נפגש עם קבוצת השווים, אנשים שיש להם שפה משותפת. יש בפורום למעלה מ-300 גברים שנפגעו. יש 15 קבוצות ברחבי הארץ".
מה אנשים לא מבינים על פגיעות מיניות בגברים?
"קשה להם להאמין. 'מה, אתה? אין סיכוי'. 'מה, לא פירקת אותו במכות?' – אנשים לא חושבים שלגברים זה גם יכול לקרות. זה יכול, וזה מה שקורה. גברים נפגעים. עם אחד הפוגעים עשיתי תהליך שמאוד עזר לי: הוא התמנה להיות רב. אמרתי רגע, זה לא הגיוני – הוא עכשיו הולך להעביר שיעורים לילדים, לנשים, לקהילה? אז התלבטתי, פחדתי מאוד. יש בית דין של הרב שמואל אליהו שמתעסק בפגיעות מיניות והתקשרתי אליו, אחרי פרשת חיים ולדר. הגעתי לתת עדות. זימנו אותו לבית הדין, הוא הודה, וגם הודה שפגע בעוד חמישה ילדים. מועצת הרבנות הראשית יודעת, בית הדין נתנו לו כל מיני הגבלות ואיסורים, ואותי זה כבר לא עניין כי אני התרעתי. ואז ביקשתי להיפגש איתו. רציתי שהוא יסתכל לי בעיניים ויבקש סליחה. היה מפגש בבית הדין. פירטתי בפניו איך הוא הרס לי את החיים. איך בשבילי לקום בבוקר זו מלחמה, עד היום. איך יש לי קושי להחזיק שגרה, לבטוח במישהו בבית הספר, בעבודה, בחברים. זה השליך על הזוגיות. הוא בכה, הוא התנצל, ולי זה עשה טוב בריפוי הנפש".
"פתאום זה התפרץ"
חיים, 29, נשוי + 4 (ביקש לא להצטלם)
"נפגעתי מצד שני אנשים, אחד מהם קרוב משפחה, בגילי 11-16. לפני חצי שנה הכל התפוצץ. שיתפתי את המשפחה הקרובה והאחיות שלי והן בחרו לא להאמין לי וניתקו קשר. אז אני חצי שנה בלי הורים, בלי אחים כמעט. בפן האישי זה דברים שאתה לא קולט. זו התמודדות, בפרט שאני נשוי עם ארבעה ילדים קטנים בבית. אתה לא יכול להיכנס לתוך השבר והדיכאון כי יש למי לקום בבוקר. זה טוב, אבל זה הופך את ההתמודדות למאתגרת יותר".
מה גרם לך לפתוח את הנושא?
"לפני חצי שנה הייתי בקהילה שנקראת 'לךְ לךָ', העצמה גברית. רציתי לנקות את הראש אחרי המילואים. שם, בקהילת הגברים הזו, עשו תרגיל ריברת'ינג, נשימות, וכל תמונות החיים שלי קפצו החוצה. פתאום זה התפרץ, ואז גם סיפרתי לאשתי. זה תהליך מתיש וארוך, הזוגיות ברכבת הרים מטורפת. רק היום אני מתחיל להכיר את עצמי, להבין מה אני רוצה, מה אני חושב".
איך אתה מטפל בעצמך בחצי השנה הזו?
"יש לי קבוצה שנקראת 'יוצאים לאור', קבוצה מאוד תומכת ומכילה ביישוב שבו אני גר. אני כן מרגיש שיש תמיכה, אבל גם אם מיליון אנשים שיחבקו אותך אתה תרגיש בדידות. זה שאני גבר מקשה עליי להיפתח ולהפגין חולשה, ואלה דברים שהיו נעולים אצלי הרבה שנים".
"אם גבר שנפגע קורא את זה, הייתי רוצה להגיד לו שידבר ולא יפחד. שיידע שהוא לא לבד. לצערנו יש היום הרבה מאוד כמונו, אבל אנחנו חזקים, ומה שהיית בעבר לא מגדיר את מי שאתה היום".
זה קורה בכל חברה
"אנחנו רואים במחקרים שגברים נפגעים לא מעט, אבל מעט מאוד מגיעים לטיפול", אומר אורי שרמן-קנוהל, עובד סוציאלי, מטפל ומנהל מרכז "אורשינא" לטיפול בנערים נפגעי תקיפה מינית.
למה הם שותקים?
"החברה הישראלית היא מאוד מיליטריסטית. גבר זו מילה שנחשבת מחמאה, וזה הופך פגיעות לתכונה מסוכנת. גבר שעבר פגיעה מינית נמצא בחוויה של כישלון מגדרי. הפגיעה לא משנה את הנטייה המינית, אבל יכולה לעורר שאלות על נטייה מינית. ויש גם חוויה אצל גברים שלדבר על הפגיעה זה מסוכן, כמעט בגידה מגדרית בחוויה הגברית.
"בחברות דתיות יש גם חוויה של שבירת אמון מאוד גדולה, של כישלון רוחני. אבל בכל חברה יש פגיעה, וכל חברה מכריזה ש'אצלנו זה לא קורה'. החברה הדתית מסתכלת על הדת כמשהו שאמור להגן מפני פגיעות מיניות, החברה החילונית הליברלית אומרת 'יש שיח פתוח אז אין פגיעות מיניות'. בחברה החילונית הרבה פעמים הפוגע ישתמש בערכים הליברליים בשביל לפגוע, למשל פגיעה על ידי מורה בבית ספר לאמנות שאומר לתלמיד, למשל, 'חלק מהאמנות זה לחשוף את עצמך, אל תתבייש בגוף שלך'. הפוגע תמיד משתמש בערכים של החברה שבה הוא חי".
"בשנתיים האחרונות במרכז 'אורשינא' אנחנו יוצאים פעמיים בשבוע לכיכר ציון ופותחים שם כתובת רחוב שנותנת מענה במטרה להנגיש שיח על טראומה למי שרוצה. גילינו שבפורמט הזה הרבה נפגעים מרגישים בנוח לפתוח את סיפור הפגיעה בפעם הראשונה". מרכז 'אורשינא' מופעל על ידי עמותת עלם והתוכנית ממומנת על ידי קרנות הביטוח הלאומי.
קו הסיוע לגברים ולנערים של איגוד מרכזי הסיוע: 1203 מכל טלפון. פועל 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע
פורסם לראשונה: 00:00, 11.04.25
