"אני זוכרת שיצאתי פעם עם איזה בחור. בשנייה הראשונה שראיתי אותו הבנתי שאין סיכוי ומה הקשר, כי כבר משפת הגוף שלו הבנתי שאנחנו באים מעולמות שונים לחלוטין. אבל המשכנו את הדייט, ובחנייה, בסוף הערב, שאלתי אותו, 'טוב, אז נמשיך לדייט שני?' - היה שם אפס כבוד לאינסטינקטים שלי", משתפת אביה שקד (26) מירושלים, אמנית ויוצרת קולנוע.
"זה היה הסיפור שלי שוב ושוב, דפוס חוזר שהוביל להמון ויתור עצמי. עד שהכרתי את בעלי, יצאתי שוב ושוב עם גברים שפשוט לא התאימו לי. או שהם לא התייחסו אליי בכבוד, או שלא הייתה בינינו כימיה. יצאתי עם אנשים שבכלל לא מצאו חן בעיניי! הייתי ממשיכה וממשיכה, עד שהצד השני היה נפרד, שזה בדיעבד מזל גדול, אבל באותם רגעים זה נחווה כמובן ככישלון וכדחייה. זה משהו שעבר אליי בשרשרת דרך נשות המשפחה".
"עד שהכרתי את בעלי, יצאתי שוב ושוב עם גברים שפשוט לא התאימו לי. או שהם לא התייחסו אליי בכבוד, או שלא הייתה בינינו כימיה. יצאתי עם אנשים שבכלל לא מצאו חן בעיניי"
למה הכוונה?
"יש לי שתי דודות גרושות, אחת התגרשה פעמיים. ההורים שלי אומנם לא גרושים אבל אין ביניהם תשוקה או אהבה רומנטית. אצל חלק למשל, נישואים היו שאלה של הישרדות, של לצאת מהבית. זה לא היה שייך לאהבה. בכלל לא שאלו אותן לאורך ההתבגרות שלהן מה הן רוצות, ולא נתנו להן תחושה שהן ראויות לאהבה. הן היו צריכות למצוא את זה בעצמן דרך ניסוי וטעיה.
"הלך הרוח הזה עבר גם אליי. כי למרות שגדלתי במציאות מאוד שונה משלהן, ולמרות שהייתה לי את כל הבחירה, עדיין נפלתי לדפוס הזה. כאילו שיש תדר סמוי שעובר הלאה. הורה שאומר לבת שלו כמה היא מדהימה, זה לא מספיק - הוא צריך להיות הדבר הזה בעצמו. אם הייתי מרגישה שאמא שלי מרגישה ראויה ושמגיע לה להיות אהובה, זה היה עובר אליי".
לבד מבחירה
אביה שקד נשואה ואמא לתינוקת בת תשעה חודשים. היא גדלה בירושלים למשפחה בת שלושה ילדים. הוריה חיים חיי שותפות נטולי תשוקה, והדבר ידוע לכל ומדובר במשפחה. את השאלה בדבר קיומה של האהבה, והאם אותו דפוס משפחתי שהוביל לרצף כישלונות רומנטיים מפוארים, עובר כמו קללה בתוך המשפחה, היא מפרקת בסרטה הקצר, "להסיר את הקללה המשפחתית", שיעלה בפסטיבל בכורות בירושלים, אירוע הבוגרים של בתי הספר לאמנות, שיתקיים ב-16-15 ביולי.
מדובר בסרט דוקו קצר ומתוק, שבו אביה שקד (או אביה כליפה, כפי שהיא מופיעה בפרסומי הפסטיבל) מראיינת את נשות המשפחה שלה, שתחום הרומנטיקה בחייהן נדמה ככישלון חרוץ. כשניגשתי לסרט, לא ידעתי למה לצפות. בשל שמו של הסרט, "קללה משפחתית", חששתי שאביה תצייר את נשות משפחתה כמקוללות.
בחברה שבה נשים גרושות או רווקות נחשבות ל"סחורה פגומה", חששתי ששקד תצייר את לבדותן באופן כזה שייראה כאילו שמדובר בדבר שיש בו פגם, דבר פסול, עין רעה. אך ברגע שנפתחת עדשת המצלמה ונשות המשפחה מתחילות לדבר - מתגלה דבר אחר לחלוטין: לא קורבנות, אלא נשים עצמאיות, מצחיקות וחזקות, שלא מתפשרות ונמצאות ברווקות מתוך בחירה חופשית ומודעת, ולא מתוך חוסר ברירה או חוסר אונים.
דודה אחת מודה בריש גלי למצלמה שבחרה להתחתן עם בחור אמריקאי שאליו ממש לא השתוקקה - רק בשביל הסיכוי לחיות חיים מסודרים יותר. הם כבר לא יחד וטוב לה, כי ככה יש לה את החופש להיות היא בלי פשרות. דודה אחרת מספרת איך התחתנה והתגרשה פעמיים, בכל פעם עם אותו טייפ-קאסט, עד שזיהתה שמדובר בדפוס חוזר. היום היא במקום שליו יותר, שיודע מה נכון עבורה.
דודה אחרת שדווקא נשואה, מודה ש"גם בנישואים יש קושי, זאת עבודה קשה. מצד אחד, להיות לבד נותן חופש, מצד שני אומרים 'לא טוב היות האדם לבדו'", ומזכירה לכולנו שלכל דרך שבה נבחר, יהיו מחירים שנאלץ לשלם.
הנשים הללו, בנות המשפחה של אביה, לא רואות את עצמן כקורבנות, ולא מתחרטות על הבחירות שלהן. הן אפילו טוענות הן שהיו עושות זאת שוב. אלו רק אנחנו שמתחרטים בשבילן, שמסתכלים עליהן כעל "מקוללות". צלילה לתוך נבכי נפשן היא שגורמת להן להיות אנושיות, מורכבות, חכמות ואדונות לגורלן. יש משהו מאוד מעצים באפשרות לראות שאין גיל או שלב בחיים שבו עלינו להפסיק לדייק, לחפש, לשאול שאלות ולערוך שינויים.
כבר לא מקוללת
"בשנה ג' ללימודי קולנוע מאוד העסיק אותי הרצון להתחתן. אז החלטתי שאני רוצה לעשות סרט על זה אבל לא ידעתי איך לגשת לנושא", אומרת אביה. "המורה הציב לי דד ליין ואמר לי, 'מחר את מביאה סצנה'. אז הלכתי לאמא שלי, פתחתי את המצלמה, ושאלתי אותה על אהבה. היא אמרה דברים שהיה לי לא פשוט לשמוע - על כך שהיא מתחרטת על הקשר עם אבא, ושהיא לא מאמינה באהבה.
"ברגע ההוא הבנתי שלא סתם הנושא הזה מעסיק אותי בצורה כמעט אובססיבית - יש כאן משהו עמוק שהולך אחורה, ודורש התבוננות. זה לא שבאתי ללימודי קולנוע ומיד ידעתי שיש כאן קללה משפחתית. זה לא משהו שאת מודעת אליו כשאת ילדה, כי אלו דברים שאת גדלה איתם".
מה זו בעצם "הקללה המשפחתית"?
נשים שלא מרוצות מהחיים שלהן. שחיי האהבה שלהן רצופים בכישלונות. לפחות כך זה נדמה בהתחלה. בזכות הסרט למדתי להסתכל בענווה על החיים שלהן ועל מה שהן בנו. זה לא שבגלל שחסר רכיב אחד, החיים לא שווים כלום. לאנשים יש כל מיני סוגים של חיים, ולא לכל אדם יש את כל הרכיבים, וזה בסדר. בסוף החיים מורכבים מהמון בחירות.
"בתור ילדה קיבלתי את המציאות שחייתי בה. כששמעתי שדודה שלי מתגרשת, זאת לא הייתה דרמה גדולה כי לא עשו מזה דרמה גדולה. זה הרגיש נורמלי, ואולי זה גם מעיד על משהו. את הגילוי שכנראה התפתחו בתוכי דפוסים גיליתי רק בלימודים, בזמן העבודה על הסרט.
"במשך שנים יצאתי עם גברים ורק רציתי שיבחרו בי, וכשהם לא בחרו בי, שאלתי את עצמי כל הזמן - מה אני עושה לא בסדר? וזאת שאלה שבכלל לא צריכה להישאל. אני לא אמורה לשאול מה אצלי לא בסדר, אלא האם הבחור הזה בכלל מוצא חן בעיניי. ופתאום כשראיתי, בזכות דודות שלי, שזה בסדר לבחור בעצמי, יכולתי להבחין במה שבאמת נכון לי.
"יש למשל רגע שאני מדברת עם אחת הדודות בסרט, ואני שואלת אותה שוב ושוב על מישהו שהיא הייתה איתו, ואז היא עוצרת אותי ואומרת, 'רגע, את לא שואלת אותי אם הוא בכלל מצא חן בעיניי, שזאת שאלה כל כך בסיסית'. ואני חושבת שזה הנושא העיקרי שהסרט מדבר עליו - על נושא הבחירה: האם אני ראויה לבחור? האם יש משקל לבחירות שלי?".
"במשך שנים יצאתי עם גברים ורק רציתי שיבחרו בי, וכשהם לא בחרו בי, שאלתי את עצמי כל הזמן מה אני עושה לא בסדר, וזאת שאלה שבכלל לא צריכה להישאל. אני לא אמורה לשאול מה אצלי לא בסדר, אלא האם הבחור הזה בכלל מוצא חן בעיניי"
בסרט של אביה יש מוטיב אמונה חוזר, בין אם זו האמונה באלוהים או באהבה. "למה אלוהים נתן לי דווקא את הקלפים האלה?", שואלת אמה של אביה במהלך הסרט, ונותרת ללא תשובה. אביה, לעומתה, חוזרת שוב ושוב כמו במנטרה על כך שהיא מאמינה, מאמינה באהבה, מאמינה שהיא קיימת, מאמינה שהיא תבוא.
"אמונה היא דבר גדול", אומרת אביה. "יש תמה בסרט על גורל מול בחירה, ואלו שתי דרכים בסיסיות שדרכן אנחנו בונים את הקשרים שלנו - הקשרים עם בני הזוג, והקשר עם האל. יש גישה שאומרת, 'אוקי, הוא נותן לי את מה שיש ואני צריכה להתמודד עם זה', ויש אמונה שזאת מערכת יחסים, ובתוך זה אני גם אדון לגורלי. ואני יכולה לבקש, ואני יכולה לדרוש, ולכעוס, וזאת קשת שלמה של רגשות ובחירות. זאת מראה - כמה שאני מעזה לדבר עם הקדוש ברוך הוא ולהגיד ולדרוש, כך אני מעזה לעשות את זה עם בן הזוג שלי ועם עצמי.
"מכאן מגיע גם הפועל 'להסיר' את הקללה, כי בהתחלה קראתי לסרט רק 'הקללה המשפחתית שלי', והרגשתי שזה נורא מעכב. הבחירה להוסיף את 'להסיר' הגיעה אחרי הבנה מאוד עמוקה שקללה היא דבר שאפשר לשנות, שזאת פרספקטיבה.
"זה לא שאנחנו באיזה סרט דיסני שיש מסרק מקולל שעובר מדור לדור. זה לא זה. לכל אחד בחיים יש את הנסיבות שלו, וגם את היכולת להפוך קללה לברכה. אני גדלתי בבית כזה וזה אפשר לי לצאת למסע מאוד משמעותי, שבטח יטיב עם הזוגיות הנוכחית שלי. זאת לא קללה, זאת המתנה שלי. זה פקח לי את העיניים, וזה גם נתן לי אומץ. בלי הפרספקטיבה הזאת לא הייתי יכולה לעשות את הצעד הראשון ולהכיר את בעלי".
"הרגשתי שזה כמו עדר נשים חזקות שבמקום לבכות על מר גורלן, הן צוחקות על החיים מכל הלב, ומהזווית הזאת אפשר באמת להתמודד באופן נכון ובריא עם הנושא הזה, עם אהבה"
את עשית את הצעד!
"כן! היום שבו ראיתי את בעלי הוא היום שהסתכלתי על עצמי במראה עמוק בעיניים, אחרי עוד מפח נפש גדול ועוד אחד ועוד אחד, ואמרתי לעצמי שלא משנה מי עכשיו ינסה להסיט אותי מהדרך, אני אגיד לא. כי אני לא מוכנה להתפשר יותר.
"זה היה משהו מיסטי כזה - ברגע שהבנתי שמגיע לי לקבל את ההכי טוב שיש, קיבלתי את ההכי טוב. וזה קרה בשלב מאוד מתקדם של הסרט, ממש תוך כדי הצילומים. כבר עשיתי שיחות ארוכות עם רוב הדודות שלי ועם ההורים, וכבר היינו עמוק בתוך התהליך. זה הפעיל בתוכי איזה משהו, התיר איזה משהו, והסיר את הקללה. זה אפשר לי לבחור במודעות ובשלמות, ובברכת הדרך".
אז ההתעסקות בסרט הייתה ממש כמו סשן טיפולי עם כל נשות המשפחה, שפשוט פתרה את התסביך.
"מדהים איזה כלי מרפא זה אמנות. ברגע שרואים אותן כבנות אדם עם בחירות, נשים שלמות וחזקות, זה פשוט מתיר כל כך הרבה תסביכים שיש לנו על עצמנו. זה לא אומר שאני לא בסדר אם אני לבד, ושאני יכולה לקחת את הזמן עד שאמצא מקום בו נעים לי להיות.
"הרגשתי שזה כמו עדר נשים חזקות שבמקום לבכות על מר גורלן, הן צוחקות על החיים מכל הלב, ומהזווית הזאת אפשר באמת להתמודד באופן נכון ובריא עם הנושא הזה, עם אהבה. אז היום אני לא רואה את הקללה המשפחתית כקללה, אני רואה אותה כהזדמנות, כברכה. הקללה הפכה לברכה".
