יש משפטים שמקבלים משמעות אחרת ככל שהחיים משתנים. "אחרי החגים" הוא אחד מהם. פעם חגים היו בשבילי ארוחות, משפחה, כיף, חופש וקצת יותר מדי אוכל. היום, אחרי 16 וחצי שנים בזוגיות וכאמא יחסית טרייה לשני ילדים מתוקים שאימצנו, אני מסתכלת על תקופת חגי תשרי אחרת לגמרי. כי משפחה היא הדבר הכי משמח שבנינו והיא גם הדבר שדורש מאיתנו הכי הרבה עבודה.
השגרה הופכת אותנו למנהלות לוגיסטיקה מאותגרות אך גם מצטיינות. מי אוספת? מי לוקחת לחוג? מי קנתה מתנה ליום ההולדת? יש כביסה? מה אוכלים? מי נשארת עם ילד חולה? מי יכולה להזיז פגישה? ובין כל השאלות האלה יש שאלה אחת שקל מאוד לשכוח: מה שלומנו? לא מה שלום הילדים. לא מה צריך לעשות מחר. מה שלומנו - אנחנו. כי האהבה לא נעלמת, אבל לפעמים היא פשוט נקברת מתחת להר של כביסה.
למדתי שלא כדאי לסמוך על כך שהקרבה תתחזק מעצמה כשיהיה פחות עמוס, כי איכשהו תמיד עמוס
אין ספק שיש לנו היום הרבה פחות ספונטניות ויותר זמן יומן. פחות "בא לך לצאת?" ויותר "מי יכולה לעשות בייביסיטר?". תוסיפו לזה תלונות מתואמות על עייפות, כאבי גב ועוד וכשזה מגיע גם עם שתי נשים בגיל המעבר, וקיבלתם בית בחגיגה, ולא בהכרח מהסוג הטוב. לפעמים בסוף יום עמוס אנחנו מצליחות להחליף עשרות משפטים, אך לרוב אף אחד מהם אינו באמת עלינו.
וזה בסדר. זה לא אומר שמשהו התקלקל. אלה החיים. אבל למדתי שלא כדאי לסמוך על כך שהקרבה תתחזק מעצמה כשיהיה פחות עמוס. כי איכשהו תמיד עמוס. לכן אני רוצה השנה להשתמש דווקא בחגים כדי לעצור.
כרמל מילנר סער. לנצל את החגים כדי לעצור רגע ולהסתכל על הזוגיות
(צילום: גלית סבג)
חגים הם לא תמיד התמונה המשפחתית המושלמת שאנחנו מעלים לרשתות. יש בהם עומס, ציפיות, נסיעות, ארוחות, ילדים שיצאו מהשגרה, משפחות מורחבות, הוצאות, עייפות והרבה מאוד שעות ביחד. כל אלה יכולים להציף בדיוק את הדברים שבמשך השנה הצלחנו להניח בצד - מי עושה יותר בבית. מי מרגישה שלא רואים אותה. למה אני תמיד זו שצריכה לבקש. למה את בטלפון. למה אנחנו כבר לא יוצאות. למה אני כועסת על משהו שקרה בכלל לפני חודשיים.
ואולי במקום לפחד מהשיחות האלה, אפשר לראות בהן הזדמנות לומר: נפגעתי. התגעגעתי. הייתי צריכה אותך. הרגשתי לבד. אני רוצה שנמצא יותר זמן בשבילנו. לפעמים אלה משפטים הרבה יותר מקרבים מ"סליחה".
ומה הילדים שלנו לומדים מזה?
מאז שהפכנו לאימהות אני מבינה (בדרך הקשה) שהזוגיות שלנו כבר אינה רק שלנו. הילדים רואים אותה. הם רואים אם אנחנו מתחבקות. הם גם רואים כשאנחנו כועסות. הם שומעים את הטון שבו אנחנו מדברות זו לזו, ורואים האם אחרי ריב אנחנו יודעות לחזור, לדבר ולהשלים.
אני לא רוצה ללמד אותם שמשפחה טובה היא משפחה שלא רבים בה. אני רוצה שהם ילמדו משהו הרבה יותר אמיתי: אפשר לכעוס ועדיין לאהוב. אפשר להיפגע ולדבר. אפשר לטעות, להתנצל ולתקן.
אולי זו אחת המתנות הגדולות שאנחנו יכולות לתת להם, ונדמה לי שזו מתנה שמגיעה גם לנו, שהיינו בשנים האחרונות קרובות לפרידה יותר מפעם אחת.
הדברים שאני רוצה לנסות השנה
לא רשימת החלטות שתישכח עד נובמבר, אלא כמה דברים קטנים שאפשר באמת לעשות:
1. לקבוע זמן זוגי ביומן. לא לחכות ש"יתפנה ערב". אפילו שעה לקפה או להליכה בלי ילדים ובלי סידורים ועם בייביסיטר שמשריינים מראש ולא מבטלים גם אם עייפות או אין לנו כוח לצאת. זה חשוב והכי קל זה לוותר.
2. לשאול שאלה אחת אמיתית ביום: מה היה לך קשה היום? מה שימח אותך? מה את צריכה ממני? מה אפשר לעשות כדי לצלוח את התקופה הקרובה טוב יותר?
"מאז שהפכנו לאימהות אני מבינה שהזוגיות שלנו אינה רק שלנו. הילדים רואים אותה. הם רואים אם אנחנו מתחבקות. הם גם רואים כשאנחנו כועסות. הם שומעים את הטון שבו אנחנו מדברות זו לזו, ורואים האם אחרי ריב אנחנו יודעות לחזור, לדבר ולהשלים"
3. לא לנהל מריבות חשובות בוואטסאפ. דברים כואבים ראויים לקול, לעיניים ולזמן.
4. לא ללכת לישון כועסות אחרי מריבה או מבלי ליישר את ההדורים. כמובן שקל לומר, קשה לבצע.
5. לצאת מהפנקסנות. לא האמנתי שתהיה גם לנו כזאת מבלי לשים לב. זוגיות והורות אינן טבלת אקסל. לפעמים אחת מחזיקה יותר, ובתקופה אחרת השנייה, טרם הפנמנו זאת לצערי וזה קשה במיוחד למצוא את האיזון כשאחת שכירה עם גמישות מינימלית והאחת עצמאית עם גמישות לכאורה יותר גדולה אך חייבת להיות מוגבלת.
6. ליצור בחגים חוויה שהיא רק שלנו כמשפחה. טיול, פיקניק, ארוחת בוקר, ים או אפילו סרט ופופקורן בבית. ילדים זוכרים בעיקר איך הרגישו איתנו.
7. להיות לפעמים שוב זוג ולא רק הורים: לצחוק, לפלרטט, לצאת, לשבת יחד אחרי שהילדים נרדמים ולדבר על משהו שאינו קשור אליהם.
8. לבקש סליחה באופן ספציפי. לא "סליחה אם נפגעת", אלא "אני מבינה שפגעתי בך כשעשיתי את זה ואני מצטערת ". לא לאגור ולשמור בבטן, זה נוטה להתפוצץ לנו בפרצוף וגם בלב.
9. לדעת לבקש עזרה אם נצטרך: בתוך המשפחתיות החדשה, המשמחת והכל כך ממלאת ועם עבודה במשרה מלאה, קל מאוד לאבד את עצמנו. ההורות מתישה ושוחקת גם אישית וגם זוגית, ומותר לבקש עזרה כדי למצוא מחדש את הדרך זו אל זו.
10. לזכור לא לוותר על עצמנו בתוך ה"אנחנו" המשפחתי: להיות אמא ובת זוג לא אמור למחוק את האישה שהייתי קודם - את החברות, התחביבים, הזמן לבד, הקריירה, הגוף, החלומות והדברים שעושים לי טוב. דווקא שתי נשים שמצליחות לשמור גם על חלקים מעצמן, יכולות לחזור אל הזוגיות ואל ההורות עם קצת יותר אוויר ובטח שעם שמחה מחודשת.
גם בהורות מותר להתחיל מחדש
ראש השנה הוא הזדמנות טובה בעיניי להסתכל גם על עצמנו כאמהות. איפה אנחנו מגיבות מהר מדי? על מה אנחנו מתעקשות רק מתוך הרגל? האם אנחנו מספיק משחקות איתם או בעיקר מפעילות אותם? מתי לאחרונה הייתי עם ילד אחד לבד, בלי אח או אחות ובלי טלפון?
אנחנו אימהות רק שנתיים וקצת, וזו הורות מורכבת ומאתגרת לשניים שעברו לא מעט בטרם הגיעו אל ביתנו. אין לי עניין להיות אמא מושלמת. אני רוצה להיות אמא שיודעת לעצור ולתקן וגם בת זוג כזו.
אני לא מצפה לצאת מחודש תשרי עם זוגיות חדשה, הורות מושלמת וילדים שתמיד משתפים פעולה. אני כן רוצה לצאת ממנו כשאנחנו קצת יותר קרובות, קצת יותר קשובות וקצת פחות עמוסות בדברים שלא אמרנו.
אחרי כל כך הרבה שנים רצופות בזוגיות, אני כבר יודעת שאהבה גדולה אינה רק למצוא את האדם הנכון. היא לבחור בו שוב ושוב, גם כשהבית רועש, הילדים צריכים אותנו, העבודה מחכה והחיים קורים ומאתגרים. אחרי החגים יתחדש הכל או יתחרבש הכל? כנראה שזה תלוי רק בנו.
הכותבת היא אמא לשניים, בעלת משרד יח"צ ומתמחה בקמפיינים חברתיים.
