כשסבתא שלי תפסה אותי מול הפורנו, זאת הייתה אחת החוויות הכי מביכות שהיו לי בחיי הצעירים. אני בכלל חשבתי שהיא בחו"ל. מסתבר שהיא באמת הייתה אמורה לטוס, אבל בסוף התבטלה לה הטיסה, רק שאף אחד לא עדכן אותי.
הייתי ילד בכיתה ו', שלומד על מיניות מהמקום היחיד שהסכים להסביר לי על הנושא הזה בלי שיפוטיות. על כל שאלה ששאלתי, הייתה תשובה. ישירה, במקום, בלי "ששש..." ו"לא מתאים" ו"כשתגדל – תבין".
הגעתי לפורנו אחרי שאחד החברים בכיתה אמר משהו על "אורגזמה", והתביישתי לשאול מה זה אומר. הוא גם אמר את זה בכזה ביטחון, שלא נותר מקום לשאלות בכלל. אז כתבתי בגוגל, ואני זוכר את השוק שחוויתי מול המחשב. זה היה משהו שהיה מעורב בתשוקה ובגועל. היום אני מבין שזה גם היה חזק לי מדי, ומהיר, בלי שום הדרגתיות, הכנה או בשלות לדבר הזה שהופיע לי מבעד למסך. ואני? אני רק רציתי לדעת מה זה אורגזמה.
"אף אחד לא ידע. לא החברים, לא ההורים, לא המורים ולא המשפחה. זה היה הסוד שלי ורק שלי. וכמה כבד היה הסוד הזה עליי. כמה בושה ואשמה וגועל חוויתי באותם ימים של הסתרה"
וואי, איך הייתי רוצה להסביר לעצמי של אז מה זה אורגזמה. כמה דרכים נהדרות וטובות קיימות היום ויכולות להסביר ליותם של אז במה מדובר, למרות שקיבלתי המון תשובות כשצפיתי אז בפורנו. אבל אף תשובה לא הסבה לי שקט. זה היה רועש וחזק ואלים.
מאז צפיתי קבוע, ואף אחד לא ידע. וכשאני אומר אף אחד, זה באמת אף אחד. לא החברים, לא ההורים, לא המורים ולא המשפחה. זה היה הסוד שלי ורק שלי. וכמה כבד היה הסוד הזה עליי. כמה בושה ואשמה וגועל חוויתי באותם ימים של הסתרה.
לא אשקר, הסוד היה גם פינה מדליקה ומגניבה ואינטימית שלי עם עצמי, פינה שבה הרגשתי חופשי לעשות ככל העולה על רוחי. לכתוב את כל המילים הגסות שהכרתי. להיות חצוף וייצרי ולא לכבס מילים.
במשך כמה שנים צפיתי בפורנו, לפעמים גם שעה או שעתיים ברצף. בלי אוויר או הקשבה לגוף שלי (מי ידע אז מה זה אומר?), אבל עם מלא ריגוש. כבר הרגשתי מצוקה, משהו לא נשלט כזה. מעגל של גועל ותשוקה שמעורבבים האחד בשני, שהכניס אותי לסחרור גם בלימודים וגם בתפקוד היום-יומי.
הייתי חוזר מבית הספר, זורק את התיק ונכנס ישר לראות את מה שיהיה לימים היה אחד הדברים שהרכיבו באופן מובהק את התפיסה המינית שלי על עצמי ועל גוף, ועל גברים ועל נשים, ועל יחסי מין.
ואף אחד לא ידע.
אף אחד לא דמיין לעצמו שזה מה שאני עושה בחדר שלי.
אחרי חודשים ארוכים של צפייה, סבתא פתאום פתחה את הדלת. הרגשתי בושה גדולה וגם פחד אימים, אך באופן מפתיע, גם תחושת הקלה גדולה. אולי מישהו יעזור לי כבר לצאת מהלופ הזה. הנה, עכשיו כבר יודעים.
סבתא אמרה להורים, והייתה שיחה קצרה, שאני מעריך אותה עד היום. אבא אמר לי שאם אני סקרן ורוצה לדעת משהו, אני יכול פשוט לשאול. אבל לא שאלתי. התביישתי. נפנפתי את זה ואמרתי, "זה היה בטעות. הכול בסדר". אני ממש זוכר שקיוויתי שהוא יקנה את זה לפחות באותה מידה שקיוויתי שהוא לא. שישאל, שיתעניין שיעזור לי לשתף את הסרט שאני נמצא בו.
יחד עם זאת, השאלה שעמדה מעל הכול הייתה - איך בכלל מדברים על הנושא הזה? איך אני אשתף אותו בכל הדברים ההזויים והקשים שכבר ראיתי? הוא יחשוב שאני דפוק לגמרי. הוא יכעס. הוא ייגעל ממני. הוא יעניש אותי. זה היה רגע זהב מבחינתי שהתפספס, כי אחרי כמה שבועות של פחד וחשש להיתפס שוב, חזרתי אל זירת הפשע. המשכתי לצפות עוד המון זמן מאז. בלי לשתף ולשאול דבר. איזה באסה.
מה שאני הכי זוכר מהלופ שנכנסתי אליו זה את הבדידות ואת ההתשה. להחזיק סוד זה מתיש. להיגעל מעצמי וממה שאני רואה, זה קשה. קשה לגדול ולהתבגר ככה, וזה באמת לא מומלץ. והקטע הוא שמבחוץ - אף אחד לא היה מנחש. הייתי ילד קטן ותמים עם נמשים וכיפה בוכרית, שמחייך בריצוי לכל מורה ודודה. ואני מבטיח לכם שאף אחד לא ידע את זה עליי.
כל הורה שקורא את זה, כל מורה, יועצת, כל עובד נוער או כל אדם – בא לי להגיד לכם שיש לכם את הכוח, עם קצת סקרנות, הכלה, דאגה ושיחה כנה, לשנות למישהו את החיים מן הקצה אל הקצה. אל תהססו לעשות את זה, כי זה אחד הדברים שהכי קיוויתי שיקרו לי ולא קרו. הסיפור הזה התחיל לפני 20 שנה. בלי טלפונים בכיס ובלי תרבות שהלכה והקצינה בכל מה שקשור לשיח מיני מוחצן, פרוץ ומוחפץ.
אני מבקש מכם - אנא, דברו עם המתבגרים לפני שהם ממש מתבגרים, גם תוך כדי וגם אחרי. גם עם אלו שהכי אוהבים להגיד עליהם שהם "לא כאלה". אני הייתי מה"לא כאלה" שהיה הכי כזה.
יותם נתנאל הוא נשוי ואבא לארבעה. מחנך ומנחה מוסמך למיניות בריאה, מילואימניק בעיצומו של סבב רביעי. יוצר ערכת "מתבגרים ביחד", שמיועדת להורים ולנוער המתבגר ועוסקת בהתבגרות מינית
