המטפלת המינית שולמית שפרבר הייתה רק בתחילת שנות ה-20 לחייה, נשואה טרייה שמגיעה מבית דתי, כשהתחילה לחוות סימפטומים של פוסט-טראומה. "פתאום התחלתי לחוות דיסוציאציה, ניתוק, פחד, בושה ואשמה. אני חושבת שרק ברגע הזה נפל לי האסימון והתחלתי להבין לראשונה בחיי את מה שעברתי", היא משתפת.
מה קרה שם?
"הייתה פגיעה בילדות המוקדמת. זה קרה מגיל שש עד תשע, זה היה מתמשך, וזה היה אדם מהסביבה שבה גדלתי. פגיעה מינית בילדות היא חוויה מאוד מבלבלת, כי אלמנטים של ניצול ושל ארוטיקה ושל עוררות מינית מוכנסים לסביבה שאינה מותאמת. התחושה שנוצרת היא של המון בלבול, כי הילד לא מבין את המסרים הסותרים. הוא גם לא מצפה להם בכלל.
"הרבה נפגעים ונפגעות יעידו שזה מאוד קשה להבין שבכלל הייתה פגיעה, כי בפגיעה יש גם אלמנטים נוספים שאינם פוגעניים והבלבול מאוד גדול. לא סתם לוקח לפעמים שנים כדי להבין מה היה שם. אני חושבת שהנפש שלנו מאוד חכמה. זאת אומרת, הדחקה והכחשה הם מנגנוני הגנה, והמטרה שלהם היא להגן על הנפש מהצפה של דברים שאנחנו לא יכולים להכיל. זאת הסיבה לדעתי שזה נפתח אצלי רק כשהייתה לי כבר אפשרות טובה יותר להתמודד עם זה".
"החלמה מטראומה מינית היא לא משהו חד-פעמי", מבהירה שפרבר. "זה מסע שנמשך כל החיים. אני כן יכולה להגיד באופן חד-משמעי שקשרים טובים ומיטיבים מרפאים בצורה יוצאת דופן. כשיש קשר זוגי מיטיב, התסמינים פוחתים, וגם אם הם עולים, הזוג יודע לנהל אותם יחד בקרבה ובאמפתיה".
"בזמנו, כשהתחלתי לחוות תסמינים של פוסט-טראומה במיניות שלי, כמעט לא היה ידע בנושא. אני ממש זוכרת את עצמי לפני עשרים שנה מנסה למצוא מענה, להבין את עצמי טוב יותר, אבל לא היה אז הרבה ידע על מיניות וטראומה, היום המצב הרבה יותר טוב"
התובנה על כך שריפוי והחלמה יכולים להיעשות בתוך קשר זוגי, בריא ומיטיב, עודדה את שפרבר לצאת עם מחקר שאפתני במיוחד עבור עבודת הדוקטורט שלה בטיפול מיני, מטעם "המעבדה למחקר מיניות" באוניברסיטת חיפה, ובהנחייתה של פרופסור עטרת גווירץ מידן.
"בזמנו, כשהתחלתי לחוות תסמינים של פוסט-טראומה במיניות שלי, כמעט לא היה ידע בנושא. אני ממש זוכרת את עצמי לפני עשרים שנה מנסה למצוא מענה, להבין את עצמי טוב יותר, אבל לא היה אז הרבה ידע על מיניות וטראומה, היום המצב הרבה יותר טוב. אני חושבת שהדוקטורט הזה הוא חלק מאוד משמעותי בתהליך ההחלמה שלי, בתהליך הריפוי שלי, באיזשהו חזון שמבקש לקחת את הפצע שאני מתמודדת איתו, ולמצוא משמעות וריפוי.
"קארל יונג מדבר על 'המטפל הפצוע'. הוא אומר שהכאב וההתמודדויות של המטפל הם לא באג, הם פיצ'ר. זאת אומרת, אתה לא יכול להיות מטפל אם לא התמודדת עם איזשהו סבל, כי סבל מעודד אמפתיה. אבל בשביל שאתה לא תשליך על המטופלים שלך, הפצע שלך צריך להיות מאוד מעובד ומאוד מטופל".
סקס אפיל
להחזיר לשורדות אונס את השליטה במרחב המיני
34:51
(האזינו לפרק של "סקס אפיל" עם שולמית שפרבר על איך להחזיר לשורדות אונס את השליטה במרחב המיני
מטרת המחקר החדש, מסבירה שפרבר, היא להבין את הקשר בין טראומה, גוף ומיניות. "מדובר גם בטראומה כתוצאה מפגיעה מינית וגם בטראומה כתוצאה מהשתתפות במלחמה. אנחנו יודעות שאנשים שעברו טראומה מתמודדים עם יותר הפרעות בתפקוד המיני. יש גוף ידע מאוד רחב בנושא הזה. מה שאנחנו באות לעשות זה לשים את הגוף בקדמת הבמה, ולהתחיל ולספר את הסיפור שלו".
מה זה אומר?
"אנחנו רוצות למפות בצורה שיטתית את האופן שבו זיכרונות טראומטיים מוטבעים, לא רק במחשבות, אלא גם בתחושות הגופניות. כבר היום יש מהפכה שקטה, במיוחד בעולם הזה של טיפול בטראומה, שמבינה שאי אפשר להתייחס לטראומה בלי להתייחס לגוף, כי כשיש טראומה יש מופעים גופניים שמתלווים אליה כמו פלשבקים וזיכרונות שיכולים לצוץ בזמן המיניות, או אנשים שבתוך אינטראקציה מינית מרגישים תחושה של חרדה.
"זה יכול להיות לוחם שראה את חברים שלו נהרגים מול העיניים שלו, וסובל כעת מאשמת ניצול. הוא ממש מרגיש אשמה על כך שהוא נשאר בחיים והם לא. ואז אותו לוחם נכנס למיטה, ופתאום הוא לא מסוגל לגמור. כל פעם שהוא מתקרב לשם, הוא פתאום נזכר בחברים.
"יש הבנה שבתוך מערכת יחסים זוגית, כשיש שני נפגעים או אחד שעבר פגיעה ואחד שלא, ההשפעה של הטראומה תשליך גם על המיניות הזוגית"
"עוד דוגמה היא אישה שעברה טראומה מינית ומתמודדת פתאום עם הפרעת כאב. או שהטראומה שחקוקה אצלה בגוף מתבטאת אצלה בכיווץ, בכאב, בגועל או באשמה. לכן במחקר אנחנו רוצות לדבר על הקשר הזה שבין גוף, מיניות וטראומה. היבט נוסף הוא ההבנה שלטראומה יש אדוות. זאת אומרת, יש הבנה שבתוך מערכת יחסים זוגית, כשיש שני נפגעים או אחד שעבר פגיעה ואחד שלא, ההשפעה של הטראומה תשליך גם על המיניות הזוגית".
"יש בעצם שלושה חלקים למחקר, כי אנחנו רוצות לבנות מודל הוליסטי", היא מסבירה. "החלק הראשון מבקש ליצור בסיס תיאורטי שמדבר על גוף, מיניות וטראומה, ועבורו כתבנו שאלון לאנשים יחידים, גברים ונשים דוברי עברית ומעל גיל 18, מכל הדתות, המגדרים והאוריינטציות המיניות, כולל אנשים שמעולם לא חוו טראומה.
"בשלב השני של המחקר אנחנו לוקחות שני בני זוג שכל אחד בנפרד משיב על השאלון, הכול כמובן סודי ואנונימי לחלוטין. אנחנו רוצות לבדוק את ההשפעה של גוף, מיניות וטראומה על הקשר הזוגי. גם הפעם נבדוק זוגות שאחד או יותר מבני הזוג חוו טראומה - אבל גם זוגות ללא טראומה, כדי שתהיה לנו קבוצת מחקר וקבוצת ביקורת.
5 צפייה בגלריה
ל זוג שישתתף יקבל הביתה סרטונים שכוללים תרגילים מעולם התנועה, הריקוד והנשימה
(צילום: Shutterstock)
"מטרת העל של המחקר שלנו, וזה גם מה שאנחנו הולכות לבדוק בשלב השלישי, מתבססת על תנועה, מגע מודע, נשימה ונוכחות פיזית. המודל שנרצה לבחון מעניק לבני זוג שאחד או שניהם עברו פגיעה, כלים פרקטיים לעבודה משותפת, במטרה לשקם את הביטחון בגוף ובמערכת היחסים, וליצור חוויה מינית שמבוססת על חיבור ועונג במקום על ריצוי. כך, במקום שמיניות של שורדי טראומה תכלול דיסוציאציה, כיווץ ואשמה, נוכל לייצר אצלם יותר עונג ויותר חיבור לעצמם ולצד השני.
"בשלב הזה משתתפים רק זוגות שאחד או יותר מבני הזוג חוו טראומה מינית או צבאית, ונמצאים בזוגיות לפחות שנה ביחד. במשך 30 יום כל זוג שישתתף יקבל הביתה סרטונים שכוללים תרגילים מעולם התנועה, הריקוד והנשימה. על כל זוג לעשות כשני תרגילים בשבוע, ולאורך החודש למלא שאלונים קצרים שבהם נבחן את מידת האינטימיות, החיבה והקרבה בין בני הזוג. אנחנו רוצות להבין האם עבודה בתנועה, בתקשורת בלתי מילולית, בנשימה מודעת ובנוכחות משותפת, תצליח להביא לשיפור בסימפטומים של הטראומה על המיניות ועל האינטימיות הזוגית".
"בשנותיי כמטפלת מינית חזיתי בסיפורי החלמה מופלאים. כאשר זוגיות מיטיבה נוצרת, הסימפטומים הפוסט-טראומטיים פוחתים לא רק במיניות אלא גם בתחומי חיים אחרים"
איך תרגילי תנועה יכולים לשפר סימפטומים פוסט-טראומטיים?
"אחד הסימפטומים של מיניות טראומטית זה איזשהו רצון לספק את האחר, וחוסר יכולת לעמוד על הגבולות שלי. אז יהיו שם למשל תרגילים שילמדו את הזוגות להתקרב ולהתרחק, לשים לב למה שקורה לי עכשיו בגוף, תרגילי מראה ותרגילי ריקוד משותף. בתרגילים האלה אין שום אזכור למיניות, אבל אני ופרופ' גווירץ סבורות שהם יכולים לצמצם מאוד את הסימפטומים הגופניים במיניות עצמה".
"אם את שואלת אותי מה אני הכי רוצה להשיג במחקר זה, אז התשובה היא שנפגעים ונפגעות סוף-סוף יוכלו ליהנות ממיניות שנעשית מתוך עונג, מתוך קרבה ומתוך חיבור", אומרת שפרבר. "בשנותיי כמטפלת מינית חזיתי בסיפורי החלמה מופלאים. כאשר זוגיות מיטיבה נוצרת, הסימפטומים הפוסט-טראומטיים פוחתים לא רק במיניות אלא גם בתחומי חיים אחרים".
יש לך דוגמאות לסיפורי הצלחה כאלו?
"הכרתי למשל מטופלת שסבלה מביעותי לילה שקשורים לטראומה, והיא הצליחה לחוות היעלמות מלאה שלהם כשהיא נכנסה לזוגיות בטוחה, שבה היא ידעה שלא יקרה דבר שאינו מתאים לה. מטופלת אחרת שחוותה פלאשבקים בעת יחסים אינטימיים, הצליחה להירגע כאשר בן זוגה למד לקרוא את גופה ולהיות קשוב לה. הפלאשבקים שלה ממש פחתו משמעותית.
"הייתה לי מטופלת שבזמן שהייתה לבושה חוותה עוררות מינית גבוהה, אך ברגע שהתפשטה, הכול כבה; היא נכנסה לניתוק דיסוציאטיבי. לימדתי אותה לחזור לגוף ולנשימה. היא גילתה שהתפשטות הדרגתית, ולעיתים השארת חלק מן הביגוד, מתאימה לה יותר ומפחיתה טריגרים. היא למדה לכבד את גבולותיה, להישאר מחוברת לנשימה ולתחושות, ולהימנע מחשיפה מציפה מדי. כך הצליחה לשמור על העוררות המינית מבלי להתנתק.
"דוגמה נוספת היא מטופלת שהייתה מרַצה מאוד במיניות. אחד המאפיינים של מיניות טראומטית הוא מיקוד כמעט בלעדי בהנאה וברצונות של הפרטנר, תוך התנתקות מרצונותיו, צרכיו ומשאלותיו של השורד או השורדת. המטופלת הזו נכנסה למיטה כשהיא מנותקת מתחושותיה, עסוקה רק במאוויי בן זוגה. באמצעות תרגול אמבודימנט, כלומר חישה מודעת וקשב לגופה, היא למדה לזהות מה היא רוצה, מה גופה מבקש ולמה היא מתאווה.
"התהליך היה מדורג, ועם הזמן היא לא רק הכירה בבקשות גופה, אלא גם שיתפה בהן את בן זוגה ודאגה שגם היא תיהנה מהאינטראקציה המינית. זו דוגמה מצוינת לאופן שבו אמבודימנט ממַתֵן את השפעת הטראומה על המיניות של שורדות ושורדים.
"הייתה לי מטופלת שבזמן שהייתה לבושה חוותה עוררות מינית גבוהה, אך ברגע שהתפשטה, הכול כבה; היא נכנסה לניתוק דיסוציאטיבי. לימדתי אותה לחזור לגוף ולנשימה. היא גילתה שהתפשטות הדרגתית, ולעיתים השארת חלק מהביגוד, מתאימה לה יותר ומפחיתה טריגרים"
"לרוב, סימפטומים פוסט-טראומטיים במיניות אינם מספרים רק על העבר, אלא גם מאותתים שמשהו במיניות הנוכחית זקוק לשינוי. ככל שהמיניות בהווה מיטיבה ומדויקת יותר, כך נחלשים הסימפטומים הקשורים בפגיעה. תרגולים של מיינדפולנס, ויסות עצמי, אמבודימנט והעמקת החיבור לגוף, בהחלט מסייעים וכעת נוכל להוכיח זאת בצורה מדעית.
"עם זאת, חשוב לי להבהיר שהם לא בהכרח יעלימו לחלוטין את כל הסימפטומים הפוסט-טראומטיים, את הטריגרים, הפלאשבקים, הבושה או האשמה, וביטויים אלו עדיין יכולים להופיע גם בתוך זוגיות ומיניות מיטיבה, אבל הם יפחיתו את התדירות שלהם.
"עוד דוגמה היא מטופלת ששרדה פגיעה מינית בילדות ולא הצליחה להגיע לאורגזמה בגלל פלאשבקים. בטיפול עבדנו יחד על מיינדפולנס, יכולת להרגיע, לקרקע, להזכיר לעצמה שההווה אינו העבר ושהפגיעה אינה מתרחשת כעת. בעקבות העבודה היא למדה לווסת את עצמה, ואפילו הצליחה להגיע לאורגזמה.
5 צפייה בגלריה
"בעקבות העבודה היא למדה לווסת את עצמה, ואפילו הצליחה להגיע לאורגזמה"
(צילום: Shutterstock)
"כאשר שורדות ושורדים יודעים להישאר במיינדפולנס, לקרקע את עצמם, להקשיב לנשימה ולהתחבר לגוף, הם מסוגלים לווסת ולמתן את הסימפטומים הפוסט-טראומטיים. בטיפול מיני אנחנו ממש מלמדים את הטכניקות הללו, כדי שהסימפטומים יתמתנו, וכדי לאפשר מיניות טובה. באופן הזה, גם אם הטראומה צפה, אפשר לשוב לכאן-ועכשיו, לנשימה ולתחושות הגוף, ולהמשיך ליהנות מהמיניות. זה עובד נהדר, אבל כאמור אני רוצה שזה גם יהיה מדעי".
הגוף כזירת החלמה
שולמית שפרבר נולדה בירושלים וגדלה ברובע היהודי של העיר העתיקה, בבית אנגלוסכסי לאבא פרופסור לתלמוד, ולאמא בוגרת וולזי קולג', שבחרה להיות עקרת בית ולגדל עשרה ילדים. היא הצעירה מתשעת ילדיהם הביולוגיים, ואחריה הוריה אימצו ילדה אתיופית נוספת.
"אהבתי להיות חלק ממשפחה גדולה: הקשרים בינינו הדוקים עד היום, והתחושה השבטית מעניקה ביטחון, זהות ושייכות", היא משתפת. לדבריה, הילדות בעיר העתיקה הייתה קסומה. "לגדול במקום קדוש לשלוש הדתות הגדולות היה חוויה ייחודית, ושכונה בין-דתית ובין-לאומית מרחיבה מאוד את הנפש".
העניין בגוף ובתנועה התפתח אצלה כבר בגיל צעיר. היא רקדה בלט והתעמלות קרקע כשהייתה בת שש, ובתיכון החלה לתרגל יוגה ופלנדנקרייז. "בגיל 21 הצטרפתי לאנסמבל של קונטקט-אימפרוביזציה, ואז בעצם הבנתי את המשמעות של עבודה עם אדם נוסף. ראיתי שזה מין קסם ללמוד לדבר בלי מילים עם אדם אחר".
היא למדה תואר ראשון בפסיכולוגיה, אבל הבינה שהיא לא רוצה לשבת כל היום בקליניקה, והלכה ללמוד תואר שני בטיפול בתנועה ובמחול. התהליך הזה קשור לסיפור האישי שלה, אותה טראומת ילדות שנפתחה אצלה באותם ימים כשהייתה בת 20.
"לפני שהפכתי למטפלת מינית, עשיתי תואר שני בטיפול בתנועה ועבדתי בתחנה לבריאות הנפש עם נפגעות טראומה מינית. הפסיכיאטרית שניהלה את מחלקת אשפוז יום, נתנה לי סטודיו. הייתי נכנסת לסשנים לא מילוליים עם נפגעות, ועשינו יחד עבודה בתנועה - הרבה תרגילי מראה ואימפרוביזציה ויוגה ונשימה, מתוך הבנה שמול הדיסוציאציה והניתוק, שכל כך נפוצים אצל נפגעים ונפגעות, החיבור הזה לגוף הוא משמעותי. זה היה ב-2014 ונחשב למהפכני אז".
שם נולד אצלך הרעיון לשלב עבודת גוף ותנועה אצל נפגעות?
"אני חושבת שזה היה תהליך מאוד הדרגתי. אני חושבת שהחיים שלנו הם מן פסיפס, ואיכשהו באיזשהו שלב, נוצרת אינטגרציה. זאת הסיבה שנמשכתי אחר כך לעולם הסקסולוגיה – הוא דיבר בשפה שכבר הכרתי מעולם הטיפול והתנועה – שפת ההקשבה והחיבור לגוף. עבורי, הגוף היה תמיד זירה מאוד משמעותית להחלמה, וכשהתחלתי ללמוד טיפול מיני, התחלתי לחשוב על הממשק בין הדברים האלה.
"נפגעים ונפגעות בוחרים לספר את הסיפור שלהם בקצב שלהם, וחשוב שהשליטה תישאר בידיהם. בתוך מערכות יחסים זוגיות, לפעמים יכול לקחת הרבה מאוד זמן עד שמשתפים בפרטים, ולפעמים זה משהו מתמשך"
"לפני מספר שנים קראתי מאמר של פרופ’ עינת שופר-אנגלהרד מאוניברסיטת חיפה על טיפול בתנועה לזוגות, והמאמר השפיע עליי מאוד. מתוך עבודתי הקלינית וניסיוני האישי תהיתי מה יקרה אם זוגות שלאחד או לשניהם יש השלכות של טראומה, יתרגלו תנועה ביחד? כיצד תושפע האינטימיות שלהם?
"ניסיון חיי כשורדת טראומה מינית בילדות והעבודה הקלינית שלי עם נפגעי טראומה יצרו מצב שהמחקר הזה הוא אינטגרציה של שנות למידה, פרקטיקה טיפולית ומסע ההחלמה האישי שלי. אני חושבת שהמון מהדברים שאני חוקרת הם דברים שאני התמודדתי ומתמודדת איתם, שפוגשים אותי בחיים".
האם תמליצי לשורדים ולשורדות של טראומה מינית או צבאית לשתף בכך את בני הזוג אם יש להם פלאשבק או ניתוק בזמן המיניות?
"קודם כל, עליהם לזהות כשזה קורה, ללמוד לזהות את הניתוקים, לזהות כשהגוף שלי פה והנפש שלי לא, ואז כמובן לשתף. להגיד, 'שנייה, אני לא לגמרי פה, בוא נפסיק רגע'. לא חייבים כמובן להתחיל לספר למה מפסיקים. נפגעים ונפגעות בוחרים לספר את הסיפור שלהם בקצב שלהם, וחשוב שהשליטה תישאר בידיהם. בתוך מערכות יחסים זוגיות, לפעמים יכול לקחת הרבה מאוד זמן עד שמשתפים בפרטים, ולפעמים זה משהו מתמשך. יכולה להיות נפגעת שאומרת, 'עברתי משהו, אני עדיין לא מוכנה לדבר על זה'.
"מה שחשוב הוא שבזמן אינטימיות, אם באמת עולה פלשבק או יש דיסוציאציה, כן לשתף במה שקורה עכשיו, ושהפרטנר ישאל - 'איך אני יכול לעזור לך?'. צריך גם לזכור שמיניות היא קודם כל יחסים. יחסי מין - המטרה שלהם היא עונג, חיבור, קרבה, והדבר הזה אפשרי גם לשורדים ושורדות של טראומה. צריך תקשורת, צריך אמון, צריך שיח, אלו דברים שאפשר לעבוד עליהם".
מה תייעצי לבן/ת הזוג של נפגע/ת טראומה כשהוא או היא מרגישים שקורה משהו שאינו כשורה?
"לבקש רשות, לבדוק אם זה בסדר שאני אשאל משהו על הפגיעה, ויכול להיות שבזמנים שונים הם יקבלו תשובות שונות. אני חושבת שהעיקרון המרכזי הוא להשאיר את השליטה בידי הנפגע או הנפגעת. הם מספרים כמה שהם רוצים, מתי שהם רוצים, בקצב שהם רוצים, ובאמת לא לקחת את זה אישית, לא לחשוב שזה קשור לאמון, זה קשור לאיפה שהאדם נמצא כרגע מול הסיפור שלו".
