1982, מנחה תוכנית האירוח הפופולרי ג'וני קרסון מזמין את האורחת הבאה לקול תשואות הקהל. לאולפן נכנסת אישה יהודייה קטנה וחייכנית עם מבטא גרמני בולט. כשהיא מתיישבת על הספה מולו, רגליה לא מגיעות לרצפה. לא נראה שזה מפריע לה במיוחד. המנחה המיומן לא משתהה ושואל אותה שאלה ראשונה: "למה מביך אותנו לדבר על מין?"
ד"ר רות וסטהיימר מחייכת. היא יודעת את התשובה, כמובן, אבל אותה הנושא לא מביך כלל – לאורך הריאיון היא תדבר באופן חופשי ופתוח על אוננות, התנסויות מיניות וחינוך מיני. בתור סקסולוגית מנוסה היא יודעת: מין ומיניות הם חלק בלתי נפרד מהחיים, ואין סיבה להתבייש בהיותנו יצורים מיניים.
בעשרות השנים הבאות הדודה החביבה הזאת תקדיש את חייה ללמד את כל מי שמוכן להקשיב שלא רק מותר לדבר על מין – אלא חשוב לעשות את זה. "אם נוכל להביא את עצמנו לדבר על מין כמו שאנחנו מדברים על דיאטה, על אוכל, בלי תחושת האי-נוחות הטורדנית הזאת, זה יהיה צעד חשוב קדימה", אמרה לקרסון.
ההופעה הראשונה של ד"ר רות וסטהיימר בתוכנית של ג'וני קרסון, 11 ביוני 1982
לשבור את הטאבו
עד אמצע המאה העשרים הדיון הציבורי במין ובמיניות האדם נשלט בעיקר בידי רופאים, פסיכיאטרים ואנשי דת. מיניות נתפסה במידה רבה כסוגיה מוסרית או בריאותית, ולא חלק טבעי מהחיים. הגישה השולטת ייחסה לנשים תפקיד פסיבי במשחק המיני, בעד הגברים נתפסו כצד הפעיל והיוזם. התנהגויות מיניות נורמליות רבות, כגון הומוסקסואליות ואפילו אוננות, נחשבו לסטיות ראויות לגנאי.
אחד האנשים שתרמו יותר מכול לשינוי היחס למיניות בעולם המערבי היה מייסד הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד. עד אז השיח הציבורי על מיניות הוגבל לנושאי ילודה, גירושים ומוסר, פרויד הפך את המיניות למרכיב מרכזי בהבנת האישיות, ההתפתחות והנפש האנושית, מהלידה ועד בכלל, וסבר שהדחף המיני על שלל צורותיו מכתיב חלק ניכר מהתנהגויותינו ואפילו מהאישיות שלנו.
בעקבות השפעתו הנרחבת, במהלך המחצית הראשונה של המאה העשרים חלחלה החשיבה הזאת לתחומי הפסיכולוגיה, הפסיכיאטריה, האנתרופולוגיה, הסוציולוגיה, הספרות, הקולנוע והתרבות הפופולרית כולה. בין השאר, בהשפעתם, העיסוק הפתוח במין נהיה לגיטימי יותר.
במקביל, מזווית מדעית יותר, התפתח המחקר הביולוגי של המיניות. חוקרים בחנו למשל את הקשר בין תזונה לפוריות, את השפעת הטמפרטורה על ייצור הזרע אצל זכרים, וסקרו התנהגויות מיניות של קופים וקופי אדם. המחקרים הללו הראו שמיניות אינה רק עניין פסיכולוגי או מוסרי, אלא מערבת מערכות עצביות, הורמונליות, חברתיות ותרבותיות מורכבות.
המחקרים הראו שמיניות אינה רק עניין פסיכולוגי או מוסרי, אלא מערבת מערכות עצביות, הורמונליות, חברתיות ותרבותיות
(צילום: Shutterstock )
גם אנתרופולוגים החלו לחקור איך חברות שונות בעולם מתייחסות למין ולמיניות. מחקרים בין-תרבותיים רחבי היקף הראו שקיימים פערים חברתיים ותרבותיים עצומים ביחס של עמים וקבוצות ברחבי העולם למיניות, אוננות, חינוך מיני ויחסים חד-מיניים. המסקנה המרכזית הייתה שאין מודל אנושי אחד ויחיד של מיניות.
המסקנה הזאת הייתה מרחיקת לכת, שכן עד ראשית המאה העשרים הניחו רבים שהנורמות האירופיות-נוצריות ביחס למין ולמיניות הן הייצוג האותנטי היחיד של הטבע האנושי. האנתרופולוגים היו בין הראשונים שהראו שבפועל קיימים דפוסים רבים ומגוונים של זוגיות, מגדר, חיזור ומיניות.
מחקרים נוספים בחנו חברות קדומות, כמו תרבות יוון העתיקה והקיסרות הרומית, וגילו שהתנהגויות מיניות רבות שנחשבו חריגות במאה העשרים, היו חלק נפוץ ומקובל של החיים החברתיים היומיומיים. יתר על כן, מחקרים היסטוריים חושפים לעיתים פערים עמוקים בין הנורמות המוצהרות שהיו לחברה מסוימת ובין מה שהאנשים בה עשו בפועל.
גיוון ורצף
למהפכה הראשונה בחקר המין והמיניות בארצות הברית היה אחראי הביולוג אלפרד קינסי (Kinsey). באמצע המאה העשרים הוא ראיין אלפי גברים ונשים, ועל סמך תגובותיהם פרסם שני דו"חות מהפכניים: הראשון על ההתנהגות המינית של גברים (1948) והשני על ההתנהגות המינית של נשים (1953).
מחקריו הראו כי ההתנהגות המינית האנושית מגוונת הרבה יותר מכפי שסברו עד אז. בין השאר, הוא גילה שנשים רבות אינן מגיעות לסיפוק מיני במהלך יחסי מין עם חדירה, ושמשיכה מינית אינה מתחלקת בהכרח לשתי קטגוריות נפרדות של הטרוסקסואליות והומוסקסואליות. לשם כך הוא פיתח את "סולם קינסי", שהציג את הנטייה המינית כרצף ולא כחלוקה בינארית קשיחה.
זיגמונד פרויד. אחד האנשים שתרמו יותר מכול לשינוי היחס למיניות בעולם המערבי
(צילום: AP)
בשנות השישים והשבעים היו אחראים הגינקולוג ויליאם מאסטרס ועוזרת המחקר שלו וירג'יניה ג'ונסון לפריצת הדרך הבאה, כשחקרו באופן שיטתי ומדעי את הפיזיולוגיה של התגובה המינית האנושית במעבדה. הם גייסו לשם כך מאות מתנדבים ומתנדבות, שחלקם קיימו יחסי מין זוגיים וחלקם אוננו לבד, הכול בתנאים מבוקרים במעבדה. במהלך הפעילות החוקרים מדדו לנבדקים את קצב הלב, לחץ הדם, שינויים פיזיולוגיים שאירעו באיברי המין שלהם ועוד.
הממצאים שלהם חוללו שינוי משמעותי, במיוחד בתפיסת המיניות הנשית, שבתקופתם עדיין התבססה על רעיונות פרוידיאנים שהבדילו בין אורגזמה נרתיקית (וגינלית) שנחשבה בוגרת ובריאה, לבין אורגזמה דגדגנית שנתפסה כילדותית ולא בשלה. מאסטרס וג'ונסון הראו שהדגדגן הוא איבר מרכזי בהנאה המינית הנשית. ממצאיהם סייעו לערער תפיסות ישנות ומיושנות.
תרומה גדולה נוספת שלהם הייתה פיתוח טיפול מיני יעיל ומבוסס ראיות. עד זמנם, אנשים שהעזו להתלונן על בעיות מיניות הופנו בדרך כלל לטיפול פסיכואנליטי מתמשך ולא מועיל במיוחד. מאסטרס וג'ונסון, לעומת זאת, הראו שחלק ניכר מהקשיים המיניים נובעים מתקשורת לקויה, מידע שגוי והרגלים שאפשר לשנות. על סמך זה הם פיתחו עקרונות טיפול ושיטות מעשיות ליישומם, שמטפלים במיניות משתמשים בהם עד היום.
מה אנחנו חושבים על מין?
ב-1976 הציעה הסקסולוגית הגרמנייה ילידת ארצות הברית שר הייט (Hite) הרחבה נוספת של היחס שלנו למין ולמיניות, בספרה רב ההשפעה דו"ח הייט (Hite report). בניגוד לקינסי שמיפה התנהגויות מיניות בכלים סטטיסטיים, ולמאסטרס וג'ונסון שהתמקדו בפיזיולוגיה של התגובה המינית, הייט התעניינה בעיקר בחוויה הסובייקטיבית: מה נשים מרגישות, חושבות ורוצות מבחינה מינית.
התרומה המפורסמת ביותר של הדו"ח הייתה האופן שבו הייט אתגרה את התפיסה הרווחת לגבי אורגזמה נשית. על סמך אלפי שאלונים פתוחים ששלחה לנשים בארצות הברית, היא הסיקה שרוב הנשים אינן מגיעות לאורגזמה באופן קבוע מחדירה בלבד, אלא מגירוי הדגדגן. הממצא חיזק מאוד את מסקנותיהם של מאסטרס וג'ונסון לפניה, על כך שאין כל בסיס פיזיולוגי לחלוקה הפרוידיאנית בין אורגזמה נרתיקית ודגדגנית.
החידוש של ד"ר רות היה לא רק בתוכן, אלא באופן ההנגשה. היא הראתה שאפשר לדבר על נושא מביך, טעון ומעורר מחלוקת בלי להפחיד, בלי להטיף ובלי לשפוט. במובן הזה היא הייתה לא רק סקסולוגית, אלא גם אחת ממתקשרות המדע המצליחות והמוצלחות של המאה העשרים
ההשפעה של דו"ח הייט הייתה עצומה לא רק בהבנת המיניות הנשית, אלא גם במישור התרבותי ובחותם שהשאיר בדעת הקהל. הספר נהיה רב-מכר בינלאומי, שהשתלב בגל השני של הפמיניזם אשר ערער תפיסות מסורתיות של נשיות ומיניות. נשים רבות דיווחו אחרי שקראו אותו שזו הייתה הפעם הראשונה שהן נתקלו בתיאורים של חוויות מיניות ששיקפו את ההתנסויות האמיתיות שלהן.
מבחינה מדעית הדו"ח היה שנוי במחלוקת, שכן הייט לא התיימרה לבצע סקר סטטיסטי מייצג, אלא ביקשה לתת קול לחוויות שלא נשמעו במחקרים קודמים. כיום דו"ח הייט נחשב לאחד הטקסטים שהשפיעו יותר מכול על השיח הציבורי סביב מיניות האישה.
מתיאוריה חברתית לסלון הביתי
ואז הגיע תורה של רות וסטהיימר, שלקחה את כל הידע המצטבר הזה והביאה אותו לרדיו, לטלוויזיה ולסלון הביתי. אחרי שקודמיה שינו והעשירו את מה שהעולם ידע על מיניות, ד"ר רות שינתה את מה שאנשים הרגישו שמותר להם לשאול ולספר על המיניות שלהם.
למרות ההתקדמות הרבה שחלה לאורך עשרות שנים בידע המדעי על מיניות האדם, בראשית שנות השמונים עיסוק פומבי במין עדיין היה במידה רבה טאבו בארצות הברית, ועורר מבוכה רבה במקרה הטוב ושערורייה במקרה הרע. והנה אישה קטנטונת, בעלת מבטא גרמני כבד וקול עליז, בלבלה את כולם כשדיברה באופן ענייני, מבוסס ומשוחרר מכל בושה או עכבות על נושאים שרבים העדיפו להסתיר: אורגזמות, אמצעי מניעה, אוננות, אין-אונות, בעיות בזוגיוּת והנאה מינית.
רות וסטהיימר. הכניסה את השיחה על מין אל הסלון המשפחתי
(AP)
ד"ר רות וסטהיימר, שנודעה פשוט כ"ד"ר רות", לא הייתה הראשונה שחקרה מיניות אנושית, אך היא הייתה חלוצה בכך שהכניסה את השיחה על מין אל הסלון המשפחתי בצורה נגישה, ידידותית ואפילו משעשעת. במשך עשרות שנים היא הייתה אחת הדמויות המזוהות ביותר עם חינוך מיני בארצות הברית והשפיעה על האופן שבו מיליוני אנשים חשבו על מיניות, זוגיות והנאה.
מלחמה ושלום
רות קרולה זיגל נולדה בשנת 1928 בפרנקפורט שבגרמניה למשפחה יהודית שומרת מצוות. בגיל עשר נשלחה במסגרת הקינדר-טרנספורט לשווייץ, וכך ניצלו חייה, בשעה שהוריה וכל משפחתה נספו בשואה. לאחר תום מלחמת העולם השנייה היא עלתה לארץ ישראל, הצטרפה לארגון "ההגנה" והוכשרה כצלפית. במהלך מלחמת העצמאות היא נשלחה לירושלים הנצורה ונפצעה שם קשה מפגיעת פגז ירדני.
וסטהיימר מדברת על ילדותה
אחרי שהחלימה עברה לצרפת, למדה פסיכולוגיה באוניברסיטת הסורבון, ולאחר מכן היגרה לארצות הברית. בניו יורק השלימה תואר שני בסוציולוגיה ודוקטורט בחינוך באוניברסיטת קולומביה, והחלה לעבוד כמטפלת מינית. במהלך עבודתה במרכזים לתכנון משפחה ובייעוץ זוגי היא למדה להכיר את המצוקה שאנשים חווים מהיעדר ידע בסיסי על מיניות. מכאן התפתחה הקריירה שהפכה אותה לדמות ציבורית מוכרת.
את צעדיה הראשונים בעולם התקשורת עשתה ד"ר רות בשנת 1980 כשהחלה להגיש את תוכנית הרדיו "Sexually Speaking" ("בנוגע למין"). בתוכנית היא דיברה על מין בשפה פשוטה, ישירה ונטולת מבוכה. מאזינים התקשרו ושאלו שאלות על בעיות בזוגיוּת, קשיים מיניים, אמצעי מניעה וחרדות הקשורות לכל אלה. בלי להטיף ובלי לשפוט היא ענתה לכולם באופן ענייני, בהומור ובחמלה.
ההצלחה הייתה מיידית. מה שהחל כפינה קצרה של רבע שעה התארך עד מהרה לשעה, ואז לשעתיים. אחר כך הגיעו תוכניות טלוויזיה, ראיונות, טורי עיתונות ורבי-מכר ספרותיים. היא הקפידה להשתמש באופן קבוע במונחים אנטומיים מדויקים כמו פין, נרתיק ודגדגן, במקום להסתתר מאחורי מילים מעורפלות או תחליפים בלשון נקייה. היא הדגישה שוב ושוב שמיניות היא חלק בריא וטבעי מהחיים, והכריזה שלנשים יש זכות מלאה להנאה מינית, ושעליהן להרגיש חופשיות לבקש, להסביר וללמד את בני זוגן מה גורם להן הנאה.
ד"ר רות גם עודדה שימוש באמצעי מניעה, תמכה בחינוך מיני מקיף, הסבירה את חשיבות הסקס הבטוח בתקופת מגפת האיידס, ונאבקה במיתוסים נפוצים על אוננות, גודל איבר המין ותפקוד מיני. אחד המשפטים הזכורים ביותר שלה היה ש"חמישה עשר הסנטימטרים החשובים ביותר בגוף הגבר הם אלה שנמצאים בין האוזניים", כלומר התקשורת, המחשבה, ההקשבה והרגישות חשובות הרבה יותר מהמאפיינים הגופניים.
וסטהיימר חזרה שוב ושוב על הקביעה שהיהדות מקדישה מקום חשוב להנאה מינית בתוך מערכת יחסים מחויבת. לדבריה, הרעיון היהודי של "שלום בית" כולל גם סיפוק מיני הדדי, והמסורת היהודית מכירה בכך שתכליתה של המיניות אינה מוגבלת רק להפריה וגידול ילדים
למרות התדמית המהפכנית שדבקה בה, ד"ר רות נהגה להדגיש שהיא אינה רואה בעצמה ליברלית חסרת גבולות. ואכן, היא לא הייתה חסידה של מין מחוץ למסגרת הנישואין או של התנסויות מרובות במין מזדמן, אלא הדגישה את חשיבות היחסים האינטימיים בתוך מערכות יחסים קבועות.
כיהודייה שזכתה לחינוך דתי, וסטהיימר חזרה שוב ושוב על הקביעה שהיהדות מקדישה מקום חשוב להנאה מינית בתוך מערכת יחסים מחויבת. לדבריה, הרעיון היהודי של "שלום בית" כולל גם סיפוק מיני הדדי, והמסורת היהודית מכירה בכך שתכליתה של המיניות אינה מוגבלת רק להפריה וגידול ילדים. בה בעת היא לא היססה לחלוק על תפיסות מסורתיות שמרניות ותמכה בשוויון זכויות מלא לזוגות להט"ביים והתייחסה אליהם בכבוד ובאהדה בדיוק כמו שהתייחסה לזוגות הטרוסקסואליים.
במהלך הקריירה הציבורית שלה פרסמה וסטהיימר עשרות ספרים שעסקו במיניות, זוגיות וחינוך מיני. בין הידועים שבהם נמצאים "Sex for Dummies" (מין לאידיוטים), "Dr. Ruth's Guide to Good Sex" (מדריך ד"ר רות למין טוב) ו-"The Doctor Is In". בנוסף היא השתתפה בתוכניות רבות ברדיו ובטלוויזיה, והנחתה את חלקן. בשילוב עם הראיונות הרבים שבהם השתתפה בתוכניות אירוח בטלוויזיה, היא הפכה לאחת הדמויות התקשורתיות המוכרות ביותר בארצות הברית.
לצד ההערכה לפעילותה, חלק מעמדותיה של ד"ר רות עוררו ביקורת, הן מהצד השמרני והן מהכיוון הליברלי יותר, עקב דבקותה במוסד הנישואין והתנגדותה ליחסי מין מזדמנים. חלק מהתבטאויותיה המאוחרות עוררו ביקורת חריפה, והיא עצמה הודתה שלא כל השקפותיה עומדות במבחן הזמן.
בין השאר היא שללה את הרעיון שיחסי מין צריכים להיות בהסכמה תמיד, וסברה שיש שלב במהלך האקט המיני שמעבר לו כבר לא לגיטימי לומר, "בעצם לא". עם זאת, גם מבקריה מסכימים שבזכותה מיליוני אנשים למדו לדבר על מיניות בצורה פתוחה, מכבדת ומבוססת ידע.
ידע חיוני ונגיש
רות וסטהיימר חיה חיים ארוכים ומלאי תוכן. לה ולבעלה המנוח פרד היו שני ילדים: מרים יעל, שנולדה לרות מנישואים קודמים ועוסקת בחינוך, ויואל (ג'ואל) שמרצה באוניברסיטת אוטווה בקנדה. היא הלכה לעולמה בביתה שבמנהטן ב-12 ביולי 2024, בגיל 96.
בזכות השילוב הנדיר בין ידע מקצועי, הומור, חום אנושי ואומץ ציבורי, ד"ר רות וסטהיימר נחשבת כיום לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בתולדות החינוך המיני המודרני. היא גם המחשה יוצאת דופן לכך שכשמבקשים לשפר את החברה, לא די לצבור ידע מדעי אלא חיוני גם לדעת לתקשר אותו.
כשד"ר רות עלתה לראשונה לשידור ב-1980, כבר עמד לרשותה ידע שנאסף לאורך עשרות שנים של מחקר: קינסי אסף נתונים על התנהגות מינית, מאסטרס וג'ונסון חקרו את הפיזיולוגיה של התגובה המינית, התנועה הפמיניסטית העלתה שאלות על הנאה מינית נשית, והגלולה חוללה מהפכה בחיי נשים. ובכל זאת, אנשים רבים עדיין התביישו לשאול שאלות בסיסיות על הגוף שלהם.
החידוש של ד"ר רות היה לא רק בתוכן, אלא באופן ההנגשה. היא הראתה שאפשר לדבר על נושא מביך, טעון ומעורר מחלוקת בלי להפחיד, בלי להטיף ובלי לשפוט. במובן הזה היא הייתה לא רק סקסולוגית, אלא גם אחת ממתקשרות המדע המצליחות והמוצלחות של המאה העשרים.
