"הייתי בן 11 כשחוויתי את האורגזמה הראשונה שלי. לא היה לי מושג מה בדיוק קורה, כי זה קרה בטעות. לא ידעתי שהגוף שלי יכול להוציא מתוכו דברים כאלה כי הוא מעולם לא עשה את זה קודם, וזה הפך לאירוע עמוק עבורי", משתף ג'ים פאוז (66), פרופסור למדעי המוח במחלקה לפסיכולוגיה ומדעי החיים באוניברסיטת צ'ארלס אשר בפראג.
"שאלתי את אבא שלי על זה והוא לא ידע להסביר לי למה זה הרגיש כל כך טוב, הוא רק אמר שככה זה מרגיש, והסקרנות הזאת שלחה אותי למסע. להורים שלי היו שני ספרים של אלפרד קינסי (אבי הסקסולוגיה, ל"ש), אבל הם לא באמת הגדירו מהי אורגזמה מלבד 'שחרור מתח'. זה היה לפני עידן האינטרנט, אז הייתי צריך ללכת לספרייה כדי להבין מה קרה לי. אמרו לי לחפש את הספרים של מאסטרס וג'ונסון, אבל בגלל שלא הייתי בן 18 עדיין, לא יכולתי להוציא אותם מהספרייה".
אז מה עשית?
"ביקשתי מאח של חבר להביא לי את הספר שלהם על מעגל התגובה המינית. קראתי אותו ועדיין לא הבנתי למה הם מתכוונים. הצטברות ושחרור של מתח מיני? מה זה מתח מיני ולמה הוא משתחרר? לאן זה משתחרר? כאילו, לתוך הזרע שלי? מה קורה פה? הסקרנות הפכה לחיפוש הגדול של חיי, ולסיבה שבגללה הלכתי להתמקצע בעולמות האורגזמה והמיניות".
"הייתי בן 11 כשחוויתי את האורגזמה הראשונה שלי. לא היה לי מושג מה בדיוק קורה, כי זה קרה בטעות. לא ידעתי שהגוף שלי יכול להוציא מתוכו דברים כאלה כי הוא מעולם לא עשה את זה קודם, וזה הפך לאירוע עמוק עבורי"
כבר 40 שנה שפרופסור פאוז חוקר באופן אובססיבי את האורגזמה האנושית בכלים אקדמאיים ודרך ניסויים שנערכים בעיקר על חולדות. כשהיה סטודנט לתואר ראשון בפסיכולוגיה בוושינגטון די.סי, ניגן בלהקת הארדקור-פאנק בימים היפים של הסצנה, לצד להקות כמו בד-בריינס ומיינור ת'ראט, ולדבריו הוא נהג לשגע את חברי הלהקה כשדיבר ללא הפסקה על סקס, מוח ואורגזמות.
באותם ימים, מאמר של קבוצת חוקרים ישראלית ממכון ויצמן, בראשותו של חוקר קנדי בשם הנרי שכטמן, שבה את ליבו. המאמר עסק במשככי כאבים שניתנו לחולדות ממין זכר, ובהשפעת האופיואידים על מערכת העצבים שבמוח. "הייתי מהופנט מהמאמר הזה", הוא משתף בראיון שאני מקיימת איתו בבית קפה באזור השרון, לרגל ביקורו השלישי בישראל.
"באותה תקופה קראתי את ספריו של וויליאם בורוז על הרואין, ועקבתי אחר מאמרים של פסיכיאטר בשם ריצ'רד צ'סיק שהתייחס לצריכת הרואין כאל אורגזמה שקשורה לגנטיקה שלנו. זה עודד אותי להתמקצע בתחום, ולהתחיל לחקור את הקולטנים האופיאדים שקשורים להנאה מינית ולתגמול מיני - וזה מה שעשיתי בתואר השני שלי".
את הדוקטורט שלו במדעי המוח ובפסיכולוגיה הוא כבר עשה בקנדה, באוניברסיטת קולומביה הבריטית אשר בוונקובר, שם חקר כיצד דופמין מתקשר לתחושת הגירוי המיני. בהמשך עבר לחקור את המערכת הגמול המיני, התנהגויות מיניות וגירוי מיני, כאשר רוב מחקריו נעשים על חולדות. כשאני שואלת אותו על המשמעות האתית של מחקרים על בעלי חיים, הוא ממהר להבהיר לי שהן לא חוות סבל מהניסויים השונים.
"חולדות הן חיות מדהימות", הוא אומר. "כשחולדה ממין נקבה רוצה סקס, היא פשוט לוקחת את זה. התשוקה שלה חזקה והיא בשליטה מלאה על כל מה שהזכר עושה. הזכר, מצדו, מחכה שהיא תיזום, ואני חושב שזה קורה בגלל שהם גדלים בידיעה שאם הם ינסו להזדווג עם נקבה שלא מיוחמת, גם אם היא חצי מהגודל שלהם, היא תרביץ להם. אנחנו רואים את זה היטב במעבדה – הן ממש נושכות אותם", הוא צוחק.
6 צפייה בגלריה
ג'ים פאוז וחולדה. מבטיח שהן שמורות ולא מעונות במעבדה
(צילום: Concordia University, Montréal)
"לכן הם לומדים די מהר לא לפנות לנקבות שלא מעוניינות בהם. הם צריכים לראות את ההתנהגות, להריח את הריח שמגיע מהנרתיק שלה, לחוש את ההורמונים, את הפרומונים, וכשהם חשים את זה, הם סוג של מתקרבים, אבל הם עדיין מחכים לאישור שלה. רק אם היא מעוניינת באותו זכר, היא קופצת עליו ונותנת לו להריח את איבר המין שלה, ואז היא בועטת לו בפנים ובורחת. הזכר רודף אחריה, ואז היא עוצרת ומחזיקה בתנוחה שבה היא כמו מרימה את הישבן שלה למעלה, וזה הסימן שלו לפעול".
"כשחולדה רוצה סקס, היא פשוט לוקחת את זה. התשוקה שלה חזקה והיא בשליטה מלאה על כל מה שהזכר עושה. אם זכר ינסה להזדווג עם נקבה שלא מיוחמת, גם אם היא חצי מהגודל שלו, היא תרביץ לו. אנחנו רואים את זה היטב במעבדה – הן ממש נושכות אותם"
באוניברסיטת צ'ארלס אשר בצ'כיה, שבה הוא עובד בארבע השנים האחרונות, פאוז ממשיך לחקור חולדות, כדי להבין איך קולטני mu קשורים לאורגזמה ולחשק מיני. מסתבר שכשאנחנו חווים אורגזמה, המוח משחרר אופיואידים טבעיים כמו אנדורפינים שנקשרים לקולטני mu . התוצאה היא תחושה עמוקה של עונג, רוגע וסיפוק. אבל זה לא נגמר שם - ברגע שהקולטנים האלה מופעלים, הם מגבירים את מערכת הדופמין, שאחראית על תחושת המוטיבציה והחשק, ובמקביל הם משפיעים גם על מערכת האוקסיטוצין, שמעודדת קִרבה רגשית וחיבור רומנטי לאדם שהסב לנו עונג.
כך נוצרת מעין "לולאה של תגמול" - הגוף זוכר את החוויה המינית המענגת והטובה שהייתה לנו, ומגיב בעוררות ובחשק מיני כשהוא מזהה רמזים שקשורים אליה, מתוך רצון לקבל עוד מהחוויה הטובה הזאת. פאוז קורא לזה "מפת אהבה מוקדמת", ולדבריו היא מקשרת בין מין לבין ריחות, מגע, תחושות, תנועה ואינטראקציה עם אחרים. מחקריו מראים שיש בתוכנו ממש מערכת הורמונלית שמבוססת על למידה עמוקה דרך חוויה, והיא שיוצרת עבורנו את דפוסי המשיכה המינית העתידיים.
"ניסוי שערכתי עוד ב-2012 על חולדות, מראה שהחוויות המיניות הראשונות שלנו חשובות ומשמעותיות ביותר, בטח אם חווינו בהן אורגזמה. הן גורמות לאותו אדם לחפש אחר טיפוס דומה. כלומר, אם הייתה לי חוויה טובה מאוד עם טיפוס ספציפי, אני אחפש אחר אותו טיפוס גם בעתיד", הוא אומר.
מה לגבי אנשים שאומרים שאין להם טייפ-קאסט?
"אז באמת הייתה לי סטודנטית לתואר שני שאמרה לי, 'אין לי טיפוס קבוע, אני נמשכת לאישיות', וביקשתי ממנה לחפש תמונות של כל הבחורים שהיא התאהבה בהם עמוקות. אותה סטודנטית חיברה את התמונות ביחד, ופתאום היא גילתה שלכולם הייתה גומה קטנה בסנטר, שהיא מעולם לא הבחינה בה, אבל זה היה המכנה המשותף של כולם, ובתת המודע שלה היא נמשכה לגומה הזאת".
פאוז מספר לי על ניסוי אחר שהוא ועמיתיו ערכו על חולדות שהם שמו להם מכשולים שמנעו מהם להזדווג, ודווקא המכשולים גרמו להם לרצות עוד יותר להזדווג האחד עם השנייה. הניסוי מראה שבדיוק כמו עם אנשים - כשדברים קלים מדי, כלומר כשגבר ואישה ממהרים להיכנס למיטה, יש להם פחות מוטיבציה לצאת לדייט שני.
"זה מעניין בהקשר האנושי-תרבותי, כי אם אתה מחליק ימינה או שמאלה בטינדר או גריינדר או מה שזה לא יהיה, ובכן, זה קל מדי. ואז נשאלת השאלה - מה הערך של מערכת היחסים הזאת? היא פשוט מינית לחלוטין. וזה בסדר גמור, כן? אבל רוב הסיכויים הם שאתה לא הולך להתכרבל עם האישה הזאת אחר כך. ככל הנראה, תגיד לה, 'לילה טוב' ותזמין לעצמך מונית. אבל כשדברים קצת יותר קשים להשגה, אתה תעריך אותם יותר כי עבדת קשה עבורם".
להבין את האורגזמה הנשית
לפני תשע שנים פרופ' פאוז ועמיתיו הקדישו מאמר לוויכוח הלא נגמר בנוגע למקורות האורגזמה הנשית - האם היא נובעת מהדגדגן החיצוני או מהנרתיק, וטענו שהוויכוח הזה שואל את השאלה הלא נכונה. השאלה לא צריכה להיות איזה אזור אחראי לתחושת האורגזמה, אלא מה כל אישה תופסת כאורגזמה.
תפיסה זו מבוססת על הניסיון של אותה אישה עם גירוי ישיר של הדגדגן החיצוני, הדגדגן הפנימי וצוואר הרחם, וגם על הידע שיש או אין לה בנוגע לתחושות גוף שמקדימות את האורגזמה, על ההיכרות שלה עם הגוף שלה, וגם על הניסיון שלה עם גירוי מיני של אזורים נוספים בגוף, שאינם בהכרח איברי המין, כמו שפתיים, פטמות, אוזניים, צוואר, אצבעות ידיים וכפות הרגליים.
אורגזמה, פאוז מסביר במאמר, לא חייבת להגיע ממקום אחד בלבד בגוף האישה, וגם לא מגירוי של כל המקומות הללו יחד. היא לא צריכה להיות זהה אצל כל אישה, והיא אפילו לא זהה בכל פעם שאותה אישה חווה עוררות מינית, כדי שהיא תיחשב לשלמה, עמוקה ואמיתית.
פאוז ועמיתיו מסבירים שגם תפיסת האורגזמה משתנה לאורך חייה של אישה, ככל שאותה אישה חווה סוגים שונים של תחושות, הקשרים ופרטנרים מיניים. לכן, מה שנחשב ל"אורגזמה שלמה" תלוי בדרך הייחודית שבה כל אישה מחברת בין כל המרכיבים ויוצרת מהם שלם, בהתאם למידות משתנות של עוררות, תשוקה ועונג מיני. אבל המסקנה הכי חשובה מהמאמר של פאוז היא שכל ניסיון להבין את האורגזמה הנשית דרך מודל גברי של שפיכה, רק מסתיר ומדכא את המגוון המדהים של האורגזמות האפשריות לנשים.
"הייתה לי סטודנטית לתואר שני שאמרה לי, 'אין לי טיפוס קבוע, אני נמשכת לאישיות', וביקשתי ממנה לחפש תמונות של כל הבחורים שהיא התאהבה בהם עמוקות. אותה סטודנטית חיברה את התמונות ביחד, ופתאום היא גילתה שלכולם הייתה גומה קטנה בסנטר, שהיא מעולם לא הבחינה בה"
אותה התלהבות מהאורגזמה הנשית היא שגרמה לו להסכים מיד לשתף פעולה עם מדריכת האורגזמות הישראלית, רוני ארז, שיצרה עמו קשר ב-2023 וסיפרה לו שהיא המציאה שיטה להגעה לאורגזמה, שבמהלכה היא יכולה להזיז את רצפת האגן שלה בתנועה גלית ולהגיע לאורגזמה ואף למולטי-אורגזמה.
בזמן שאורגזמה בדרך כלל נגרמת כתוצאה מגירוי ישיר בדגדגן החיצוני או בנרתיק, ישנן נשים כמו רוני שמעידות על עצמן שהן מצליחות להגיע לאורגזמה ללא כל מגע באיבר המין. נשים כאלו חוות את השיא שלהן דרך פנטזיה, הפעלה של שרירי רצפת האגן או תרגילי נשימה טנטריים. רוני, שהייתה בת 55 כשפנתה לפאוז, העידה כי היא מסוגלת להביא את עצמה לאורגזמה בזמן שהיא לבושה, ובגלל שניסוי כזה לא מצריך נגיעה באיבר המין או עירום, פרופ' פאוז השיג את האישורים והזמין אותה למעבדה שלו כדי לבחון את השיטה שלה בכלים מדעיים.
בסדרה של ארבעה מפגשים רוני ביצעה את "שיטת הגל" שלה, פעם אחת למשך שתיים וחצי דקות ופעם שנייה למשך 10 דקות, וכן ביצעה אימון פילטיס רגיל כדי לראות אם יש הבדל בין מה שמתחולל בגופה בזמן שיטת הגל לבין מה שקורה בזמן שהיא עוסקת בפילטיס. דגימות דם נלקחו מרוני לפני שהיא ביצעה את שיטת הגל, מיד אחריה ו-15 דקות אחרי כל תרגול כזה, בזמן שפאוז וצוותו בדקו לה את רמות הורמוני הפרולקטין, הטסטוסטרון, ה-LH וה-FSH.
אחד הממצאים הברורים לקיומה של אורגזמה מינית הוא עלייה משמעותית ברמות הורמון הפרולקטין - ואכן נמצא שרמות הפרולקטין של רוני ארז עלו ב-110%-140% אחרי שעסקה בשיטת הגל, לעומת פעילות הפילטיס, שאחריה נרשמה ירידה בפרולקטין.
הניסוי עם רוני מראה שאכן אפשר לחוות אורגזמה אמיתית, על כל סממניה הפיזיולוגיים, ללא כל מגע באיברי המין, ושתרגול מודע של שרירי רצפת האגן, כמו ב"טכניקת הגל" של רוני, עשוי להיות כלי טיפולי לנשים שחוות קושי בהגעה לאורגזמה.
המסקנה היא שהאורגזמה הנשית היא לא רק תגובה פיזיולוגית לגירוי ישיר של איבר המין, אלא ממש תהליך מוחי, רגשי ופיזי עמוק, ושאפשר ללמוד לעורר אותה דרך תנועות ספציפיות של רצפת האגן. ניסוי זה משנה את כללי המשחק מבחינת האופן שבו הרפואה התייחסה עד כה לעוררות מינית ולאורגזמה. בנוסף, העובדה שרוני למדה "להפעיל" את האורגזמה שלה דרך טכניקה, מצביעה על כך שנשים יכולות לחוות אורגזמה כתוצאה מתרגול, ולא רק כתגובה ל"מגע נכון ומדויק" שלהן בעצמן או של הפרטנר/ית באיבר המין שלהן.
אבל מה שאני אישית הכי אוהבת בניסוי עם רוני הוא שאם עד כה השתיקו או הרימו גבה כשנשים סיפרו שהן חוות אורגזמה ללא מגע באיבר המין, עכשיו יש הוכחה מדעית לכך שהן לא "משוגעות", אלא פשוט בעלות מודעות גופנית ומינית גבוהה.
"כשבחנו את האורגזמה של רוני ארז במעבדה, ממש ראינו שהיא נבנית. זה נבנה ונבנה ופתאום – 'בום-בום-בום' יש לה אורגזמה, ואז זה יורד ואז זה שוב נבנה ונבנה, ו'בום-בום-בום-בום' היא חווה אורגזמה. הרגשתי שלרוני יש ממש שליטה של מדליית זהב אולימפית ברצפת האגן שלה".
"אישרו לי לחקור את רוני במעבדה רק כי היא נשארה לבושה ולא עשתה שום דבר מיני מלבד להתרכז בשיטה שלה, וגם זה התאפשר רק בגלל שאני עובד היום בצ'כיה", הוא מסביר. "כשעבדתי במונטיראול, לא נתנו לי לחקור שום דבר שקשור באנשים ומיניות במעבדה, לכן גם פניתי לכיוון של חולדות.
"44 ועדות אוניברסיטאיות סירבו לבקשות שלי. הן לא נתנו לי לעשות את זה כי 'איך אתה יודע שהחוקר לא יגע במשתתפות'? 'ומה אם משהו רע יקרה ואז הן יתבעו את האוניברסיטה?'. בפראג יש פתיחות הרבה יותר גדולה לנושא, כי מחקרים מיניים מתקיימים בצ'כיה עוד משנות החמישים, כשהייתה ירידה בשיעור הילודה במהלך שלטון הקומוניזם, והם נורא נבהלו מזה והחליטו לחקור את הנושא".
בגלל שכרגע מדובר במקרה בודד, פרופסור פאוז ורוני ארז מנסים לגייס בימים אלו נשים שעברו את הסדנה של רוני ומיומנות בשיטה, כדי לאשר שהממצאים אכן חוזרים על עצמם, וגם לבדוק אותם על נשים בגילאי הפוריות, מאחר שרוני ביצעה את המחקר בעודה במנופאוזה, אחרי שעברה ניתוח להוצאת הרחם לפני מספר שנים. במחקר ההמשך פאוז יבקש להוכיח שחווית האורגזמה ביום הביוץ מגדילה את היכולת להיכנס להיריון, היפותזה שאם תוכח כנכונה, תוכל לעזור לנשים שמתקשות להרות.
"אמרו לי שכבר גילינו את כל מה שיש לדעת על מין"
פאוז הוא בן 66, יהודי ויליד ניו ג'רסי, שגדל רוב חייו בפרברי מרילנד אשר בוושינגטון די.סי. אביו היה פעיל בזכויות עובדים, שניהל את המחלקה לזכויות האזרח במשרד המשפטים של ניו ג'רזי. אמו הייתה מורה למוזיקה בבית ספר יסודי. פאוז הוא בן יחיד.
יש לו בן בשם ג'ושוע, בן כמעט 22, מאשתו הראשונה, ואולי מספר ילדים נוספים ברחבי העולם, מאחר שנהג לתרום זרע בצעירותו. בשנים האחרונות הוא בזוגיות עם פרופסורית מאוניברסיטת צ'ארלס אשר בפראג, והשניים עובדים יחד במרכז לבריאות מינית אשר באוניברסיטה.
כשאני פוגשת אותו, בנו בדיוק נמצא בסיור בישראל מטעם "תגלית", ולדבריו הוא אפילו מגשש ושוקל לעשות עליה לישראל. כשאני שואלת אותו מה הוא הכי אוהב בעבודה שלו כחוקר מיניות, הוא מחייך ועונה, "הכול! אני אוהב לגלות דברים חדשים ואני אוהב איך בדרך כלל הניסויים שאני עושה מייצרים יותר שאלות מתשובות. אבל אני במיוחד אוהב לחקור חולדות, מכיוון שהן לא חיות בתרבות שמביישת את הנקבות שלהן ומאפשרת לזכרים לקחת מהן סקס. נקבות רוצות את מה שהן רוצות, מתי שהן רוצות את זה, ואם זכר לא מספק את זה, הן פשוט הולכות למקום אחר".
"אני זוכר שאנשים הזהירו אותי שלא יהיה ביקוש למחקר מיני, מכיוון ש'כבר גילינו את כל מה שיש לדעת'", הוא מחייך בנוסטלגיה. "ואז אני חושב על איך הדגדגן לא מופה באמת מבחינה מבנית עד המחקר של הלן או'קונל משנת 1998, ואיך אנחנו עדיין מגלים את הדרכים הרבות שבהן הנאה וכאב פועלים יחד במוח, או איך קוגניציות מיניות פועלות.
"חוץ מזה, להוציא שמרנים דתיים שלא חושבים שצריך 'לבזבז' כסף על מחקרים במיניות, כולם רוצים לדעת עוד על מין, לדעת מה לעשות ומה ניתן לחוות, ואיך להיפטר מבעיה מינית מסוימת. אנשים צמאים למידע מיני מדויק, ואני מקווה להמשיך לספק להם את זה עוד שנים רבות בעתיד, אולי דרך כתיבת ספרים".
