"כשזה מגיע לעולם הדוגמנות, כל הקלישאות נכונות. כל הדברים שאת מדמיינת נמצאים שם - סמים, הטרדות מיניות, מסיבות. בדיוק סיפרתי השבוע לחברה על סם אונס שחוויתי פעם. כאילו, הכול קורה שם. היום מדברים על זה הרבה, אבל בתקופתי לא דיברו על זה בכלל. ואז נשאלת השאלה - זאת האישה שמייצגת נשיות, נחשקות, את מודל היופי ומודל האידיאל הנשי? כי אם זאת חוויית הגוף שלה, אז יש פה בעיה חברתית", אומרת מעין קרת, דוגמנית-העל לשעבר, שבשני העשורים האחרונים מנהלת את המרכז לדימוי גוף חיובי, מנחת סדנאות על דימוי גוף ויוצרת קלפי מראות.
מעין קרת (49) הגיעה ל"סקס אפיל" כדי לשתף בצד האפל של הדוגמנות, וכיצד העולם הזה עיצב את כל מה שהיא חושבת על דימוי גוף. "המקצוע שלי כבר הרבה שנים הוא בעצם לקחת את הסיפור האישי שלי ולמנף אותו כדי לעזור לנשים אחרות", היא אומרת. "בין היתר, זה גם מה שגרם לי לצאת בזמנו עם פוסט חשוף על ההטרדות המיניות שעברתי".
5 צפייה בגלריה
מעין קרת. אחרי קריירת דוגמנות נחשקת, היא הבינה שעליה לטפל בעצמה ובדימוי הגוף שלה
(צילום: איתן טל)
זה היה ממש בתחילת קמפיין MeToo, ומעין היתה מהנשים המוכרות הראשונות שכתבו על החוויה שהן עברו. "לא היה שם צורך אקסהיביציוניסטי, פשוט כתבתי כי הבנתי שזה הזמן לעשות את זה. סיפרתי שם על שורה של אירועים, חלקם ממש הטרדות מיניות, חלקם אונס, דברים קשים מכל הספקטרום".
אני ממש מצטערת שעברת את זה. חוויות כאלו ודאי מחלחלות גם לתוך המיניות של האדם.
"כן, כל החוויות האלה מאוד השפיעו על המיניות שלי, כמו שזה קורה בדרך כלל. החל משנים שהייתי פריג'ידית כי באמת הייתי עסוקה רק בהחפצה של עצמי, רק באיך שהגוף שלי נראה כלפי חוץ, או למשל שהרגשתי מנותקת מהגוף שלי עד למצב שלא הייתי מרגישה כלום.
"היו לי הרבה בעיות עם הוויסות החושי. אם מישהו היה נוגע בי, לא הייתי מרגישה את זה, כי הגוף שלי הפך לכלי עבודה, וכפועל יוצא הפכתי למנותקת מהתחושות הגופניות. ממש עברתי מסע עם זה. היום אני חושבת שבפעילות המינית שלי הייתי יותר כמו נערה בסיכון. נערה בסיכון שהיא דוגמנית, אז לא יודעים את זה, אבל המיניות שלי לא הייתה הכי טובה, היא לא באה ממקום טוב".
סקס אפיל
הייתה לי מיניות של נערה בסיכון. היא לא באה ממקום טוב | #152
39:16
(האזינו לפרק החדש של "סקס אפיל" עם מעין קרת)
איזה תהליך עברת כדי לשקם את זה?
"כל החיים שלי הם שיקום. אני מטופלת כל חיי. אז גם דרך טיפול וגם דרך יצירה וידע. אני קוראת המון, ולומדת, והעשייה החברתית והמקצועית שלי מאוד עוזרת לי. גם עצם זה שאני מדברת על הנושאים האלה, מאווררת אותם ומנרמלת אותם, עוזר לי. או עצם זה שאני מדברת עם נשים אחרות בהרצאות ובסדנאות שאני מעבירה, ויש איזה דיאלוג כל הזמן, זה גם גורם לי להבין יותר, להתפתח יותר.
"אני לא מטפלת, אני מנחת סדנאות, אבל עדיין תוך כדי העבודה אני מטפלת בעצמי. לדעתי, את לא יכולה להנחות טוב אם את לא חווה את הדברים בעצמך, כי במהלך הסדנאות כל הזמן עולים דברים, זה פוגש אותך בכל מיני מקומות, והכלים שלך כל הזמן מתחדדים".
"הייתי נורא חריגה. נורא ג'ינג'ית, נורא מנומשת, לא מפותחת"
היא נולדה בצפת וגדלה בראש פינה, לשני הורים היפים לדבריה, בת אמצעית במשפחה בת שלוש אחיות. אמה היא אשת חינוך ואביה גנן. "הייתי ילדה לא שמחה. גדלתי במשפחה מאוד ליברלית, אבל לא היה לי כל כך טוב. ראש פינה הייתה מקום קטן ולא מגוון, ואני הייתי נורא חריגה. תמיד נורא ג'ינג'ית, נורא מנומשת. הייתי מאוד גבוהה, מאוד רזה ולא מפותחת", היא משתפת.
"היו לי הרבה בעיות עם הוויסות החושי. אם מישהו היה נוגע בי, לא הייתי מרגישה את זה, כי הגוף שלי הפך לכלי עבודה, וכפועל יוצא הפכתי למנותקת מהתחושות הגופניות. ממש עברתי מסע עם זה. היום אני חושבת שבפעילות המינית שלי הייתי יותר כמו נערה בסיכון"
"התפתחתי בגיל נורא מאוחר, אז גם היו מלא בדיחות על זה מהבנים, וגם היו לי בעיות בריאות קשות. זאת אומרת, הייתי 50 אחוז חרשת עד כיתה א', וסבלתי מכל מיני בעיות נשימה, אז גם על זה היו צוחקים עליי. אבל גם הרגשתי נורא מסורבלת כל הזמן, הרגשתי שהגוף בוגד בי. כל הזמן הרגשתי שאני צריכה להסתיר את מה שקורה לי בתוך הגוף כדי לעשות כאילו שנחמד לי. אז היו שם המון ניתוקים והמון בעיות, שלקח לי שנים לפתור אותן ואז לדבר עליהן ולעבד אותן".
כשמעיין הייתה בת 14, הוריה התגרשו והיא עברה לרמת השרון יחד עם אמה. שם גם החלה התפנית הגדולה של חייה. "אני עוברת דירה לרמת השרון, אותה ילדה, אותו לבוש, אותו גוף עדיין, אולם פתאום כל היחס של הסביבה משתנה בהבדל של שמיים וארץ.
"פתאום אנשים עוצרים אותי ברחוב ואומרים לי, 'וואו, איזה יפה', כולל צביקה פיק שעצר אותי ברחוב איזה יום, הוריד את המשקפיים כזה ואמר לי, 'את צריכה להיות דוגמנית'. בסוף הגעתי לבטי רוקאווי, איפשהו בגיל 15 וחצי, ואז הקריירה התחילה לנסוק. התקשרו אליי מסוכנות ממילאנו, ואחרי הרבה שכנועים אני עוזבת הכול, את הלימודים ואת ישראל – וטסה למילאנו".
במילאנו הכול נפתח לה: הנערה התמימה מראש פינה, שהעיר הכי גדולה שהכירה עד כה הייתה רמת השרון, מצטלמת פתאום במקומות הכי מטריפים בעולם: איי קיימן, האיים הקריביים, מאוריציוס, מרוקו, דרום אפריקה, מונגוליה, יפן, תאילנד. סוגרת את תצוגותיו של איב סן-לורן, משתתפת בתצוגות אופנה של קרל לגרפלד, ז'אן פול גוטייה, מארק ג'ייקובס, דונה קארן וקלווין קליין. מצטלמת לשערים של "ווג", "Elle", "קוסמופוליטן", "הרפרס בזאר" ועוד.
איך את בתור נערה בכלל מתמודדת עם כזאת כמות של תשומת לב שפתאום נוחתת עלייך, אחרי שהייתי ילדה דחויה שלא אהבה את עצמה?
"זה עושה לי בלגן, זה עושה לי גם כיף והאגו שלי בשמיים לכאורה, כי אני באמת מקבלת הכרה מטורפת, אבל אני חיה באיזו מורכבות נורא גדולה, כי יש חלקים בתוכי שלא באים לידי ביטוי. בסוף אני נערה 16. אני לא ממש יודעת להביע את עצמי כמו שצריך, ואני גם נורא תמימה. אני באה מראש פינה, אני לא מבינה בכלל את חוקי העולם, את 'חוקי המשחק', נקרא לזה ככה. זה גם מה שקוסם, אני חושבת, להרבה אנשים, כי אני ממש תמימה. אני כן מאוד נהנית להצטלם. אני אוהבת את המשחקיות והיצירתיות, אבל הרגע של הצילום הוא רק רגע אחד קטן. יש את הלפני, יש את האחרי ויש את התוך כדי, שלא באים לידי ביטוי מול המצלמה, ושם לא היה קל".
למה הכוונה?
"היה מעצב שיער למשל במילאנו שלא אהב את זה ששכחתי לגלח שיערות מהרגליים, אז הוא ממש לקח לי את הרגל ומול כולם גילח אותה. אני עומדת על הכיסא בפתח הסטודיו, והוא מגלח לי בשמחה את הרגליים. הרגשתי ממש גועל כלפי עצמי. איך לא גילחתי את הרגליים? כמה טיפשה ואיזה דוחה זה שזה קורה. ההסתרה הופכת להיות כלי מאוד חזק אצלי, כי אני ממש לומדת שאני חייבת להסתיר את התחושות הלא נעימות, הדחויות, הדוחות, הנגעלות מהגוף - שלכולנו יש אותן".
אמרת לי בשיחה מוקדמת שזה גם הפך אותך קצת ל"יס-מנית", כי את עובדת עם הגברים הכי נחשקים בתעשייה, אבל מצד שני את בסך הכול נערה שרק מתחילה לגבש את הזהות שלך, ואז את נאלצת להשתיק המון מרכיבים בתוכך ולא להיות באמת אותנטית.
"קודם כל, המקצוע הזה - יש לי המון תודה עליו, אבל הוא בהחלט מקצוע קשה מאוד מבחינת היחס שלו לגוף. הגוף שלי בתור דוגמנית הוא גם הכלי העבודה של אנשים אחרים. זאת אומרת שאם אני צריכה ללכת לשירותים, זה פחות משנה כרגע כי עסוקים בגוף. הצרכים שלי הם לא משמעותיים עכשיו, ולכן הם נדחקים הצידה. או שקר לי אבל אני מצטלמת כרגע בבגדי ים או בהלבשה תחתונה, ובזמן שהאיברים שלי מכחילים מרוב קור – פשוט מאפרים אותי וממשיכים לצלם. אני ממש יכולה לספר לך איזה אזורים מכחילים הכי מהר בגוף".
"ההסתרה הופכת להיות כלי מאוד חזק אצלי, כי אני ממש לומדת שאני חייבת להסתיר את התחושות הלא נעימות, הדחויות, הדוחות, הנגעלות מהגוף - שלכולנו יש אותן"
אני יודעת שאת הקטלוגים של בגדי הים מצלמים בחורף כדי שהם יהיו מוכנים לקיץ.
"בדיוק, אז פשוט מאפרים לך את האצבעות המכחילות. או שלוחץ לי כי נעלו לי נעליים שהן לא במידה שלי אבל זה יום צילום ואין מה לעשות, אז אני צריכה להצטלם עם דם באצבעות ברגליים. או שאנשים אומרים לי דברים מאוד לא נעימים על הגוף שלי. עזבי לא נעימים, קשים, מעליבים. אנשים בצוות או באודישנים יכולים לדבר עליי כאילו שאני לא שם. 'תסתירו את השיניים שלה', 'תסתירו את זה'. היה צלם שביטל אותי בגלל שהלחיים שלי היו בולטות מדי לטעמו. זה היה לפני עידן הפוטושופ".
"אבל זה בסדר", היא מנסה להרגיע, "זה המקצוע. אבל כשאת נערה, את לא מבינה את זה ואת לא מבינה את הכוחות הפועלים ואת לא מבינה את המנגנונים, והמקצוע הזה, שמגלגל הרבה מאוד כסף, מצריך ממך כל הזמן להיות בשליטה מטורפת על תנועות הגוף שלך, על איך שאת נראית, על הדימויים שאת משדרת. כתוצאה מכל זה הקשר שלך לגוף מתערער. גם אנשים נוגעים בך כל הזמן, שלא לדבר על מושכים בשיער".
"עכשיו, זאת לא רק החוויה שלי", אומרת קרת. "יצא לי לפני כמה שנים לדבר עם דוגמנית צעירה וזה לא באמת השתנה. זה המקצוע. את בחוסר נוחות צריכה לצלם נוחות. את צריכה להצטלם הכי מינית, לצורך העניין, גם אם זה ממש לא מה שאת מרגישה באותו הרגע".
"דימוי גוף ומיניות הולכים יחד"
בגיל 22 קרת שבה לישראל, ובשנת 2003 פרסמה ספר מונולוגים שיצא בהוצאת "ידיעות ספרים" שנקרא "הנשים היפות". היא קיבצה שם דוגמניות, שחקניות ורקדניות, מהארץ ומהעולם, ששיתפו בהפרעות האכילה שמהן הן סובלות. גם קרת חוותה הפרעת אכילה בתקופת הדוגמנות שלה, שגם איתה היא מתמודדת דרך ההרצאות והסדנאות שהיא מעניקה על דימוי גוף.
"דימוי גוף זה נושא ענק. אני אפילו לא בקצה-קצה שלו אחרי 23 שנים של עיסוק יום-יומי בו", היא אומרת. "דימוי גוף ומיניות מחוברים מאוד, כי אם אני לא מרגישה בנוח בגוף שלי, אז אני לא יכולה להתחבר לעונג שלי יותר מדי, אני לא יודעת לבקש את מה שאני רוצה, או בכלל להרגיש זכאות לחוות עונג".
"המקצוע הזה, שמגלגל הרבה מאוד כסף, מצריך ממך כל הזמן להיות בשליטה מטורפת על תנועות הגוף שלך, על איך שאת נראית, על הדימויים שאת משדרת. את צריכה להצטלם הכי מינית, גם כשזה ממש לא מה שאת מרגישה"
מה גילית על דימוי גוף של נשים אחרי כל כך הרבה שנים של סדנאות?
"גיליתי שזה ממש משותף כמעט לכל הנשים. יכולה לשבת אצלי על הספה מישהי שהייתה מלכת הכיתה ומישהי שהייתה הילדה הכי דחויה, ושתיהן יספרו כמה הן סבלו בתור נערות מהמראה שלהן וכמה זה מגביל אותן בביטחון, ביכולת לעמוד מול אנשים, במיניות שלהן.
"הרבה נשים חוות בזמן המיניות סוג של ניתוק מהחוויה. במקום להיות ברגע, הן כל הזמן עסוקות במחשבות על איך הן אמורות להיראות ולהתנהג, ולדעתי חשוב לאוורר את זה וקודם כל להגיד לנשים שחוות את זה שזה נורמלי להרגיש ככה. אני רק מציעה שבמקום לנסות ולהסתיר – למשל, להכניס את הבטן בזמן המיניות, שווה למצוא פתרונות שיעזרו לי לחיות בשלום עם הבטן הזאתי, ולהבין שהיא נורמלית. במקום להכניס אותה, בואו נתחיל לנשום לרווחה, בטח בזמן האקט המיני.
"לדעתי במצבים כאלה שווה גם לנסות ולבדוק מה באמת מפריע לי, כי לפעמים זה יושב על עוד דברים. כלומר, אם בדיוק עכשיו באמצע אקט אני עכשיו עסוקה בבטן שלי, יכול להיות שיש שם עוד משהו שמפריע לי, שהוא קצת יותר עמוק מזה".
למשל חרדה מסוימת.
"בדיוק. אנחנו הרבה פעמים משליכות כל מיני דברים על הגוף, על המראה שלנו, כשמתחת להם יושבת חרדה עמוקה הרבה יותר. עוד דבר שיכול לעזור לנשים להשלים עם דימוי הגוף שלהן זה להכיר ייצוגים אחרים של נראות. הרבה נשים עוקבות אחרי משפיעניות מסוג אחד, ולא חשופות לכך שיש כל מיני משפיעניות ושממש שווה לגוון את הפיד. בסוף אסתטיקה כן חשובה והיא כן חלק מהחיים שלנו, השאלה היא איך אנחנו מצליחות לראות יופי גם בדימויים חדשים, כי בסוף גם הגוף שלנו משתנה, ואנחנו כל הזמן צריכות עוד דימויים בשביל להרחיב את עצמנו, להעמיק את עצמנו ולהתפתח".
סקס אפיל הוא פודקאסט המיניות של ynet יחסים, בהנחיית לורי שטטמאור, עורכת הערוץ. מוזמנים ומוזמנות לעקוב אחרינו בספוטיפיי, באפל פודקאסטס, ביוטיוב, בטיקטוק ובכל מקום אחר שבו אתם נוהגים ונוהגות להאזין לפודקאסטים שלכם. רוצים לדבר איתנו? בואו לקהילה שפתחנו בפייסבוק - "סקס אפיל - הקבוצה לדיונים".
