בחודשים האחרונים ראיתי את כל החברות שלי, רווקות בשנות ה-30 לחייהן ששבעו מחיי הדייטינג התל אביביים, נכנסות לזוגיות אחת אחרי השנייה, עוברות לגור עם בני ובנות הזוג שלהן, מתכננות משפחה ונכנסות להריון. בו בזמן מצאתי את עצמי מסיימת זוגיות אוהבת ואינטימית, אחרי שהבנתי שאני והבחור לא רוצים את אותו הדבר.
אם לפני ארבע שנים, כשהפכתי לרווקה לראשונה בחיי הבוגרים, הגישה שלי לדייטינג הייתה סקרנית, משחקית וקלילה – לאחרונה מצאתי את עצמי חסרת סבלנות לשיחות דייט ראשון גנריות, בסגנון "כמה אחים יש לך?" ו"איפה גדלת?".
כך שעם כל הפרגון לחברות שמצאו זוגיות והתקדמו הלאה – אני חייבת להודות שאני בעיקר מקנאה. בא לי כבר לישון בלילה עם הגבר שלי, להכיר אותו לאחים שלי, לנסוע איתו לצפון, לדאוג שתמיד יהיו בבית את הנשנושים שהוא אוהב ולראות סדרה יחד על הספה בסוף היום, משל היינו קלישאה של זוגיות בורגנית.
אני יוצאת ללא מעט דייטים, בעיקר דרך אפליקציות הכרויות, ואם בהתחלה השיטוט בסופרמרקט האינסופי של הגברים הפנויים ריגש אותי, היום אני מרגישה שזאת פלטפורמה עצלנית, שלא מעודדת חיבור אמיתי, ושקשה להגיע דרכה לקשר עמוק ומשמעותי. רוב השיחות מתמסמסות, אשליית הדפדוף מעוורת, ומתישהו אני מפסיקה לראות מולי אנשים ורואה בעיקר משתמשים. חסר לי המפגש האנושי, בלי מסכים ובלי הודעות שנעלמות.
עדי שחםצילום: סלפיאז למה אני עדיין באפליקציות? אני מניחה שתמיד היה בי משהו שהתנגד לז'אנר ערבי ההכרויות והספיד דייטינג. זה הרגיש לי כמו ניסיון אחרון ונואש לזוגיות, ערבים שהאווירה בהם מאולצת ומביכה, כזו שלא באמת מאפשרת חיבור אמיתי. המחשבה להיכנס לסיטואציה כל כך לא מוכרת, שיש בה פוטנציאל קרינג' כה גבוה, הרתיעה אותי. אבל משהו בכל זאת השתנה. לאחרונה פגשתי את סתיו ביטון בקורס ששתינו עשינו, והיה ברור שיש בינינו קליק מידי, ושאנחנו משדרות על אותו הגל - שתינו רווקות שכבר נמאס להן לצאת לדייטים.
לכן, כשהיא סיפרה לי שהיא מארגנת ערבי הכרויות, הצעתי שאבוא לראות במה מדובר. משהו בהזדהות בינינו עזר לי לסמוך עליה שהיא תצליח ליצור ערב מסוג אחר. מקסימום יהיה לי חומר לכתבה, הרגעתי את עצמי, וככל שהערב התקרב, הבנתי שעם כל הציניות אני קצת מתרגשת, גם אם עדיין סקפטית.
"אם בהתחלה השיטוט בסופרמרקט האינסופי של הגברים הפנויים ריגש אותי, היום אני מרגישה שזאת פלטפורמה עצלנית, שקשה להגיע דרכה לקשר עמוק ומשמעותי. רוב השיחות מתמסמסות, אשליית הדפדוף מעוורת, ומתישהו אני מפסיקה לראות מולי אנשים ורואה בעיקר משתמשים"
בערב יום שלישי הגעתי לבר ה"דרמה" בתל אביב. בכניסה קיבלו את פניי שתי מארחות מתוקות עם קוקטיילים צבעוניים, מה שגרם לי לחייך ולהרגיש קצת פחות בלחץ. נכנסתי לחלל העליון, שהיה מלא בעמדות משחקים - קליעה למטרה, זריקת חישוקים, הפלת פחיות בכדורים – קצת כמו ביריד אמריקאי.
בחסות הדרינק שקיבלתי, שעזר לי להרגיש קצת יותר משוחררת, שמתי על עצמי את החיוך החמוד שלי, סקרנית אבל גם קצת שומרת על מרחק, והתחלתי לסקור את החדר. הופתעתי לגלות לא רק קהל יפה, אלא גם כזה שמקרין משהו אופטימי. אנשים בגילאי 40-30, עם עיניים שמנצנצות מהתרגשות, שהגיעו כי הם באמת רוצים להכיר.
5 צפייה בגלריה
"אנשים בגילאי 40-30, עם עיניים שמנצנצות מהתרגשות". ערב הכרויות "פור פליי"
(צילום: ירין בניש)
5 צפייה בגלריה
הכרויות פור פליי. "הופתעתי לגלות לא רק קהל יפה, אלא גם כזה שמקרין משהו אופטימי"
(צילום: ירין בניש)
פגשתי בכניסה את שירה (שמה האמיתי שמור איתי), בחורה צעירה ממני שהכרתי פעם בעיר, שסיפרה לי שהיא הולכת להרבה ערבי הכרויות. הוקל לי קצת שיש לי עכשיו עם מי להסתובב, למקרה שאף אחד לא ימצא חן בעיניי. התחלנו לבחון יחד את הגברים, ודי מהר ניגשו אלינו שני בחורים חמודים.
מהר מאוד נזכרתי שאני פשוט באלמנט שלי, ושטתי על הגל הטבעי של האדרנלין, שעוזר לי לא פעם להיות מרכז החבורה. נראה שלא רק אני הרגשתי שהאינטראקציה הראשונה הייתה טבעית וכיפית, כי השיחה ממש לא גלשה לשאלות הדייטינג הצפויות שהתרגלתי אליהן מדייטים ראשונים. ברביעייה שכללה אותי, את שירה ואת שני הבחורים שאספנו בכניסה לבר, ניגשנו לדוכני המשחקים והתחלנו להבין מי נגד מי, ומה יש לערב להציע.
אחרי שאני ושירה שיחקנו אחת נגד השנייה באחד הדוכנים, כבר הרגשנו בנוח לעשות פדיחות מול הבחורים שאיתנו, כי שחקניות גדולות לא היינו. בדוכנים הבאים כל אחת מאיתנו שיחקה נגד בחור אחר. המשחקים, שחשבתי שיהיו קיטשיים, הפתיעו לטובה. מצאתי את עצמי נשאבת לתוך דינמיקה טבעית של תחרותיות וצחוקים, והייתה תחושה נינוחה שאפשר פשוט לדבר – בלי להרגיש מוזרה או לא שייכת. אחרי ששיחקנו קצת יחד, החלטתי שבגלל שהבחורים שהיו איתנו הם פחות הטעם שלי, וסרקתי את החדר בחיפוש אחר בחור שכן יעניין אותי.
בפינת החדר עמד גבר שעישן סיגריה, במין פינת מעשנים מאולתרת שנוצרה סביבו. ראיתי שהוא מסתכל עליי והתקדמתי לקראתו. היו לו פנים יפות, ווייב מחוספס שאני אוהבת, והוא שידר בטחון עצמי של גבר שיודע לקחת מה שהוא רוצה. ישבנו יחד ופטפטנו, ואפילו שיחקנו יחד במשחק חמוד שהגיע עד אלינו בעזרת צוות הקופידונים של הערב, שהסתובב עם לוחות מחיקים ועודד גברים ונשים לשחק יחד משחק התאמות. הם בעצם שאלו כל אחד מאיתנו שאלות כמו – "מה אתם מעדיפים – חורף או קיץ?", ו"באיזה דייט מתאים לכם לעשות סקס ראשון?".
אחרי 10 שאלות, שעליהן ענינו בהתאמה מושלמת, היה ברור שיש כאן פלרטוט הדדי. המשכנו לשתות יחד, ואחרי כמה דקות נוספות הוא ביקש את הטלפון שלי, והציע שנמשיך את השיחה בערב אחר. בשלב זה כבר הרגשתי ממש טוב עם עצמי, והחלטתי לעשות סיבוב נוסף כדי לראות מה עוד יש לערב הזה להציע.
תוך כדי שיטוט פגשתי את סתיו ביטון, המארגנת, שסיפרה לי קצת על הרקע של האירוע - "'חיבורים עם סתיו' נולד ממקום מאוד אישי ופשוט: רצון באהבה ובחיבורים אמיתי, מחוץ לעולם האפליקציות. חשוב לי לאפשר לאנשים להיפגש באמת – בגובה העיניים, עם לב פתוח. מבחינתי, יש לי שליחות - אנחנו חיים במדינה שלא מפסיקה לזעזע – קורונה, מלחמות, תקופות מתוחות – ובתוך כל זה, הלב ממשיך לרצות קשר, להרגיש, להיפתח.
"יש משהו כמעט קסום בכמה שעות שבהן אנשים מתנתקים מהחוץ ומתחברים פנימה – לעצמם ולאחרים. לראות אולם עם 100 או 200 אנשים נכנסים סקפטיים, אולי אפילו קצת מגוננים – ולאט-לאט, דרך מבט, משחק ושיחה – מסירים חומות ומתקרבים, זה רגע שקשה לתאר במילים". את האירוע אליו הגעתי, שנקרא '4 פליי', יצרה סתיו יחד עם שותפתה, נועה שאול.
כשהסתכלתי סביבי על הרחבה המלאה של הבר, שמתי לב שהאווירה בין כולם קלילה וחברותית. חלק מהאנשים הגיעו בקבוצות, חלק לבד, אבל כולם השתלבו בקלות. אפילו מי שהורגש שהוא מעט חסר ביטחון בהתחלה, מצא את עצמו תוך דקות בתוך משחק או שיחה מעניינת. לא הייתה תחושת לחץ של "חייבים לצאת מפה עם דייט" – זה הרגיש יותר כמו ערב כיפי עם אנשים חמודים, ואם יוצא מזה משהו, אז מעולה.
סתיו ביטון: "לראות אולם עם 100 או 200 אנשים נכנסים סקפטיים, אולי אפילו קצת מגוננים – ולאט-לאט, דרך מבט, משחק ושיחה – מסירים חומות ומתקרבים - זה רגע שקשה לתאר במילים"
בשונה מחוויות פחות מוצלחות שחוויתי בעבר, כמו ספיד-דייטינג מלחיץ שבו הרגשתי שהגברים והנשים פשוט לא באותה רמה, הפעם באמת היה מגוון רחב של אנשים איכותיים וחמודים שהיה לי כיף לשוחח איתם. ראיתי גם הרבה בנות ניגשות לבנים, וזה הרגיש טבעי ולא מאולץ.
לקראת סוף הערב, אחרי שהמשחקים נגמרו וההתלהבות קצת שככה, הרחבה למטה נפתחה למסיבה. בשלב זה חלק מהבנים שהשיגו את מה שהם חיפשו כבר הלכו, וראיתי גם את הבחור מפינת העישון הולך לדרכו, אבל עדיין נשארו מספיק אנשים שנהנו מהריקודים ומהאווירה.
ברחבה נתקלתי שוב בשירה, שנראתה שמחה מתמיד. היא סיפרה לי שהבחור שהיא שמה עליו עין כל הערב, ביקש את הטלפון שלה אחרי שהיא אזרה אומץ וניגשה לשוחח איתו. שמחתי בשבילה ממש. אחר כך נתקלתי בדריה, בת 32 מתל אביב, שהודתה בפניי שמדי פעם היא ניסתה להימנע מקשר עין עם מי שהיא לא רצתה שייגש אליה.
"לקחתי לעצמי רגע להתרגל, לאפשר לאי-הנוחות להתקיים, אבל החלטתי להיכנס לחוויה ולתת לה צ'אנס אמיתי", אמרה. "התחלתי לדבר עם אנשים, ונהניתי מהשיחות. גיליתי שגם כשזה לא הרגיש מתאים, אף אחד לא לחץ, והכול זרם בטבעיות.
"לאורך הערב התחבטתי בין הרצון למצוא שיחה משמעותית לבין הדחף לסגת לאחור ולתת לאחרים לנסות. אי-הנוחות רצתה להשתלט, אבל בסוף הסקרנות ניצחה. שוחחתי עם בחור מסקרן, והשיח בינינו פשוט תפס אותי. יחד שיחקנו במשחקים שהצוות ארגן, ואפילו החלפנו מספרים".
"אבל מה שבאמת אהבתי", אמרה דריה, "היה לראות שאנשים הגיעו עם כוונה אמיתית להכיר. הם היו מוכנים לצאת מאזור הנוחות שלהם – וברגע שהבנתי את זה, גם אני החלטתי להיות פתוחה לחוויה. הרגשתי שאני מוכנה לנסות דברים חדשים למען הסיכוי להכיר מישהו מעניין".
דריה ושירה הן לא היו היחידות שיצאו בתחושה טובה – גם אני הרגשתי משהו שונה באוויר. ראיתי סביבי חיבורים אמיתיים שנוצרים, בלי מסכות, בלי משחקים. אנשים שבאו פשוט להכיר, בלי דרמה ופוזה. זה היה ערב קליל, כיפי ולא מחייב – בדיוק מה שהייתי צריכה. לא רק בשביל למצוא זוגיות, אלא כדי לזכור שיש בחוץ אנשים טובים, שבאים בגישה נקייה ורוצים להכיר באמת.
למחרת המעשן המסקרן כתב לי והציע שניפגש, אבל לא מצאתי את עצמי בשיחה בינינו ובסוף החלטתי לוותר. אז אומנם לא חזרתי הביתה עם שידוך מהערב הזה, אבל הלב שלי חזר קצת יותר מלא. אפשר לומר שחזרה אליי התקווה שמשהו טוב יכול להתחיל, ושאני פשוט צריכה להיות פתוחה לזה.
