בעידן של טינדר ותרבות ה"הוקאפ", סקס מזדמן הפך לחלק כמעט שגרתי בחיי צעירים רבים. ממפגשים חד פעמיים ועד דפוס של "שוק בשר" מתמשך. אבל השאלה הגדולה היא מה קורה אחר כך: האם ריבוי סטוצים בשנות העשרים עלול להשפיע על איכות הזוגיות שאנחנו מנסים לבנות בהמשך? בדיוק בזה עוסק מחקר ישראלי חדש של פרופ' שמואל שולמן, ראש התוכנית לפסיכולוגיה קלינית במכללה למנהל, וד"ר רפאל יונתן־לאוס, פסיכולוג קליני ומרצה בכיר במחלקה לפסיכולוגיה במכללה למנהל. השניים בחנו את ההשפעות ארוכות הטווח של קשרים מיניים מזדמנים – והממצאים מעלים שאלות מפתיעות על היכולת שלנו לנהל קשר זוגי יציב ובריא.
"עניין אותנו לבדוק מה קורה אצל מי שנמצא מלכתחילה ביותר קשרים מיניים מזדמנים בתחילת שנות העשרים שלו – האם זה משפיע על הזוגיות בגיל 28", מסביר ד"ר יונתן-לאוס. "והאם יש שינוי לאורך השנים, כלומר, אם אנשים הולכים ו'מעלים מינון' עם הזמן.
"גילינו שהכמות ההתחלתית של הסטוצים לא קובעת, אלא הדפוס המתמשך. מי ששומר על איזון או נשאר באותו דפוס לאורך שנות העשרים – יכול בהחלט להגיע לגיל 28 עם זוגיות טובה ובריאה. יש לא מעט אנשים שבגילי 20–28 היו מעורבים בהרבה קשרים מיניים מזדמנים, ועדיין כשהגיעו לגיל 28 היו להם מערכות יחסים זוגיות מצוינות. מי שעם השנים הולך וצריך עוד ועוד קשרים מזדמנים – שם ראינו שזה קשור בסוף לזוגיות פחות מוצלחת. יכול להיות שזה קורה כי האדם מתרגל לדפוס תקשורת שמותאם יותר למפגש מזדמן ולא לקשר יציב ומחייב. מצד שני, יכול להיות גם שזה הפוך, שמי שמתקשה להיכנס לקשרים רציניים מפצה על זה ביותר ויותר מפגשים מזדמנים. כנראה ששני ההסברים נכונים במקביל. אבל דבר אחד חשוב להדגיש: לא עצם הסטוצים עצמם הם הבעיה אלא כשהם הופכים להרגל שהולך ומתגבר עם השנים".
איך התבצע המחקר?
"המחקר עקב אחרי אותם צעירים במשך שמונה שנים. בכל אחת מהמדידות השתתפו בערך בין 110 ל־115 נבדקים, תלוי בשלב. זה מספר שמאפשר לקבל תמונה מייצגת, ועדיין לעקוב לעומק אחרי כל משתתף לאורך השנים. בחרנו את גיל 28 כסמן לתחילת קשר זוגי בעיקר כי בספרות הפסיכולוגית מקובל לתאר את השנים שבין גילי 20 ל־28 כשלב מרכזי של 'בגרות צעירה'. אלו עדיין לא שנות הבגרות המלאה, אלא תקופה מעצבת שבה צעירים מתנסים, לומדים על עצמם ועל מערכות יחסים, לפני שהם נכנסים לרוב לקשרים ארוכי טווח ומחייבים יותר".
"כששאלנו את המשתתפים כמה שותפים מיניים מזדמנים היו להם בשנתיים האחרונות, הממוצע היה דווקא די נמוך – בערך אחד וחצי. חשוב להבין שזו רק תמונת ממוצע, כי יש כאלה עם יותר ויש כאלה עם פחות. אגב, לא מצאנו הבדלים מובהקים בין נשים לגברים במספר הפרטנרים".
אז מה אפשר ללמוד מהממצאים – האם קשרים מיניים מזדמנים פוגעים ביכולת לבנות זוגיות יציבה, או שהם דווקא תוצאה של קושי להיכנס לקשר מחייב?
"אנשים נכנסים לקשרים מזדמנים ממניעים מגוונים. לפעמים כי זה מה שיש, לפעמים כי זה נותן משהו שאין להם בקשר אחר, ולפעמים כי הם בוחרים להיות במערכות יחסים לא מונוגמיות, ושם הסיפור נראה אחרת לגמרי. בשורה התחתונה, אי אפשר תמיד לדעת מה הביצה ומה התרנגולת, האם הקשרים המזדמנים פוגעים ביכולת לבנות זוגיות יציבה, או שהם תוצאה של הקושי לבנות אותה.
"יש אנשים ש'נתקעים' בתוך דפוס של קשרים מזדמנים, ויש כאלה שפשוט לא מחפשים קשר מחייב. לפעמים זה שילוב של שני הדברים: גם סוג של התמכרות להרגל הזה, וגם תוצאה של תסכול – חיפוש אחרי קשר יציב שלא מתממש, ואז סטוצים הופכים להיות סוג של תחליף.
"האמת, הייתי שמח לשאול את המשתתפים שאלה שלא הייתה חלק מהמחקר: מה למדתם מהקשרים המזדמנים שהיו לכם? האם זה תרם לכם משהו לזוגיות? זו זווית שלא נבדקה, וחבל, כי היא הייתה יכולה לתת תשובות מעניינות מאוד".
לקבל אינטימיות מבלי לשלם את המחיר
כדי להבין איך קשרים מיניים מזדמנים משפיעים על זוגיות בעתיד, החוקרים רצו גם לבחון את סגנון ההתקשרות של המשתתפים – כלומר, איך הם מתנהגים וחושבים בתוך קשר רומנטי. האם הם נוטים להתרחק מקרבה? חוששים מנטישה? או דווקא מרגישים בטוחים ויציבים בקשר. סגנון ההתקשרות הוא אחד המדדים המרכזיים שמאפשרים להבין את איכות היחסים שאנשים בונים בהמשך חייהם.
"כדי לבדוק את סגנון ההתקשרות השתמשנו באחד השאלונים הנפוצים ביותר, שנקרא ECR . הוא כולל משפטים על התנהגות ותחושות בתוך קשר זוגי – למשל עד כמה אני חושש מנטישה או נוטה להתרחק מקרבה – והמשתתפים מדרגים עד כמה זה נכון לגביהם. ככה אפשר להבין אם מישהו יותר חרדתי, יותר נמנע או דווקא עם התקשרות בטוחה. זה כלי דיווח עצמי, אבל הוא נחשב אמין ומבוסס מאוד במחקר. מעניין לראות שרוב האנשים, גם כאלה שחוו ילדות קשה, עדיין מגיעים לבגרות עם התקשרות בטוחה – וזה נכון גם בישראל".
אתה חושב שהממצאים של המחקר נכונים רק לישראל, או שאפשר להכליל אותם גם לתרבויות אחרות?
"תמיד קשה לדעת עד כמה אפשר להכליל ממצאים מחברה אחת לאחרת, כי מדובר בתופעות חברתיות שתלויות מאוד בהקשר תרבותי. ישראל, למשל, מצד אחד דומה לתרבויות מערביות אחרות, אבל מצד שני יש פה לחץ הרבה יותר חזק להתמסד ולהתחתן בגיל צעיר יחסית. אנחנו נחשבים מסורתיים יותר ממדינות מערביות רבות, גם אם כמובן לא ברמה של חברות כמו איראן או מדינות קתוליות שמרניות. אז ברור שיש פה הקשר ישראלי מיוחד, וחשוב לבדוק את זה בעוד מקומות – אבל להערכתי, הרבה מהתמונה שראינו נכונה גם באופן כללי".
מנקודת המבט שלך כפסיכולוג קליני, איך אתה מסביר את הבחירה של אנשים להישאר במערכות יחסים מיניות מזדמנות, במקום להיכנס לזוגיות מחייבת?
"בסוף, ליצור קשר זה דבר קשה לרוב האנשים. אנחנו כמו קיפודים: כשקר לנו אנחנו רוצים להתקרב, אבל אז זה דוקר. זו אף פעם לא חוויה מושלמת או נוחה לגמרי. ברור שיש לזה גם צדדים מתגמלים, אחרת אנשים לא היו נכנסים לקשרים, אבל זה תמיד דורש מאמץ. ולכן לא מפתיע אותי שיש אנשים שבאיזשהו שלב, מכל מיני סיבות, מעדיפים לרדת מהרכבת הזו, ולמצוא דרך חלופית – משהו שייתן מענה לצורך באינטימיות בלי לשלם את כל המחירים.
"במצבים כאלה, קשר מזדמן הוא סוג של חלופה. הוא לא באמת עונה על כל הצרכים, אבל כן נותן תחושה שאני לא לבד בלילה, שיש לי פרטנר זמני. יש קלישאה שאומרת שאם את עסוקה בסטוצים, לא תרצי למצוא זוגיות יציבה. מניסיוני, זה לא נכון. רוב האנשים כן מחפשים קשר משמעותי. קשר מזדמן הוא לא תחליף מלא, אלא דרך לשרוד או להסתדר בתקופה מסוימת.
"צריך לזכור שלכל אחד מאיתנו לפני פגישה עם אדם אחר יש כבר איזושהו מבנה מחשבתי פנימי של מה זה קשר. יש את מי שפוחד שינטשו אותו, ויש את מי שמעדיף לשמור מרחק ולא להתקרב. כשאנחנו פוגשים מישהו, המבנים שבאנו איתם נפגשים ומתנגשים. במובן הזה, גם בגילי 20–30 אנחנו ממשיכים להתפתח, ללמוד ולבחון את עצמנו בתוך זירות אינטימיות. לא רק הילדות מעצבת אותנו – גם החוויות הזוגיות בהמשך החיים".
ויש מה ללמוד גם מקשרים מיניים מזדמנים? יש מה להרוויח מהם?
"אני לא יכול לומר שמצאנו במחקר הוכחות לכך, אבל לדעתי קשרים מזדמנים יכולים לשמש סוג של מעבדה להתמודדות עם אינטימיות – עם גבולות ברורים וציפיות מוגדרות. זה יכול לעזור לאנשים לשחרר פנטזיות לא מציאותיות על זוגיות, ולהתחיל לעבוד עם מה שיש בפועל.
"בעיניי, תמיד צריך להתחיל מהשאלה – מה הצורך? מה בעצם הצורך שמביא אנשים להתנהג או לבחור בצורה מסוימת. מיניות היא מין מיקרוסקופ, עדשה שמאפשרת לנו להגיע לחוויות אינטימיות מאוד חזקות, מאוד מהירות. לא במקרה דרך המיניות יוצאים החוצה חלקים הרבה יותר אגרסיביים, הרבה יותר ילדותיים, הרבה יותר עמוקים של האדם. השאלה האמיתית היא מה הצורך שמוביל לשם. מין הוא אף פעם לא רק מין, הוא תמיד גם משהו אחר. כפסיכולוג, כשמישהו מגיע ומספר משהו על חייו המיניים, אנחנו שואלים את עצמנו – לצורך מה הוא משתמש בזה? האם המיניות כאן היא דרך להגן על עצמו ממשהו אחר, דרך לעבד חוויה, או אולי טרנספורמציה – יצירת מרחב משחקי שמאפשר להתמודד עם משהו עמוק יותר? ומנגד, גם כשמישהו מגיע עם קושי שלא קשור ישירות למיניות – למשל, רצון להתקדם בעבודה ללא הצלחה – אנחנו שואלים את עצמנו: מה המקום של המיניות בסיפור הזה? כי המיניות היא גם כוח שמניע את הכול. במובן הזה, היא תמיד שם – מצד אחד היא אף פעם לא 'רק זה', ומצד שני היא תמיד חלק מהדבר.
"לסיכום, חשוב להבין שהמחקר מדד דברים ברמת הממוצע, ולכן אי אפשר להסיק ממנו מסקנות חד-משמעיות לגבי כל אדם ואדם. ראינו שיש אנשים שהיו להם הרבה קשרים מזדמנים ובכל זאת הצליחו לבנות זוגיות מצוינת. כלומר, הבעיה היא לא בקשרים עצמם, אלא בשאלה מה הצורך שהם ממלאים ואיך אתה משתמש בהם. בדומה להתקשרות זוגית ארוכת טווח, גם סטוץ דורש משא ומתן ואפילו פשרה: צריך הסכמה הדדית, להבין גבולות, לדעת מה כל אחד רוצה. אבל זה משא ומתן פשוט יחסית, לעומת זוגיות שבה צריך להתמודד עם החלטות הרבה יותר מורכבות – איפה גרים, כמה ילדים, מה קורה עם ההורים, איך מתחלקים בעבודה בבית. אם קשרים מזדמנים הופכים להיות דרך להימנע מהמורכבויות האלה – שם עלולה להיות בעיה.
"קשרים מיניים מזדמנים כשלעצמם לא פוגעים ביכולת לייצר זוגיות טובה. מה שכן עלול להקשות הוא דפוס של הגברת מינון – צורך ביותר ויותר קשרים כאלה עם השנים. ובינינו? אני חושב שההתנסויות המיניות האלה אפילו חשובות כשלא הופכים אותן לדפוס כזה".
פורסם לראשונה: 02:59, 08.10.25
