אסף אנונימי היה השוער המצטיין של כיתה ג'. הוא היה בן תשע כשילד מהכיתה שלו התחיל לפגוע בו. בריונות, ואז תקיפה מינית, בחצר בית הספר, בחושך, אחרי שכולם הלכו הביתה. זה נמשך שנים.
הוריו שמעו אותו צועק בלילה ולא ידעו ממה. הם פנו לבית הספר ולא קיבלו תשובה אמיתית. איש לא ראה, או שראו והחליטו לא לדעת. הוא שתק ארבעים ושש שנה, וכל מה שבא אחר כך, המתח, הקושי להסתגל, העבודות, הבדידות, המרחק מהמשפחה, נבנה על זה.
"השוער" הוא העדות. הפרק שלפניכם מתרחש עשרים ושלוש שנה אחרי אותה חצר, בשוק בתל אביב, ביום שבו אסף החליט לבקש משהו בגלוי.
******
זה היה עוד בוקר ישראלי נעים, אחד מאותם בקרים שהשמש יוצאת כאילו היא שמחה על עצמה, כשהאוויר עוד לא החליט להיות חם לגמרי.
אדם שגדל עם סוד לא רגיל לאהוב בפומבי. לא רגיל לומר "אני בוחר בך" בקול. אבל היא, היא לימדה אותי שיש דרך אחרת. שאפשר.
הטלפון צלצל. על הקו דודה שלי.
"מה נשמע, אסף?"
"בסדר, דודה. רציתי להתייעץ איתך."
"אני מקשיבה."
"אני רוצה לתת לחברה שלי טבעת אירוסין."
שאלה שאלה שלא ציפיתי לה, לא "מה גודלה" ולא "כמה תשלם", אלא: "למה אתה נותן לה?"
עצרתי.
"כדי שתדע שאני מעוניין להינשא לה."
"אם כך, זו התשובה." קול דודה שמח בשקט, הסוג שיודע שנאמר הדבר הנכון. "תבחר טבעת אמיתית, מזהב או כסף, שתמצא חן בעיניה. לא בהכרח יקרה, אמיתית."
***
ישבתי באוטובוס לתל אביב ויד אחת שלי בכיס, בודקת. הטבעת הייתה שם. קטנה, פשוטה, זהב לא מעושה. בחרתי אותה שעות קודם עם לב דופק, כאילו הלכתי לראיון עבודה ולא לקנות תכשיט.
אחר הצהריים. השוק בתל אביב המה אדם, נושאים סלים ושקים, מושכים עגלות, מתווכחים על מחיר. ריח של תבלינים ופירות וגוף אנושי ועיר. דוכנים עמוסים בפלפלים אדומים עזים, דלעות כתומות גדולות, אבוקדו כהה, מנגו שמוציא ריח של חופש. הרוכלים קוראים: "רק היום גברת!" מוכר גלידה עובר ביניהם וצועק: "ארטיק תות שחמותי לא תמות!"
החזקנו ידיים. פסענו לאטנו בין הדוכנים, טעמנו מכאן ומשם, תותים מתוקים, אננס חמצמץ, אבטיח שהמוכר חתך פרוסה ואמר "תראו, אדום כמו לב."
כריכת הספר "השוער, למדתי להישאר"
(צילום: אסף אנונימי)
ובין הדוכנים, עם ריח התבלינים, עם הרוכלים שקוראים, עם שמש תל אביב, הרגשתי שהגוף שלי מבין סוף סוף שזה בטוח. שאפשר להחזיק יד ולא לחכות שהכאב יגיע.
הגענו לחוף. על שובר הגלים עמדו דייגים, חכות ביד, סבלנות אין-סופית בגוף. שמש אדמדמה החלה שוקעת באופק, לאט, איטית, כמו שדברים יפים תמיד איטיים ותמיד נגמרים.
עמדנו על השובר, צמודים. והים מתחתינו לא ידע שרגע זה חשוב. הוא נכנס ויצא כמו שנכנס ויצא תמיד. ואנחנו, שני בני אדם קטנים מאוד מול מים ענקיים מאוד, עמדנו. ובחרנו.
רוח ים קלה הגיעה מהים ולטפה את הפנים. הסתכלתי עליה ויד אחת שלי לפתה את כתפה ויד אחת שלי נכנסה לכיס.
והלב דפק חזק. לא מפחד, מציפייה. וגם מפחד. כי זה אסף, אסף שלמד שמה שמגיע לו מגיע בחשיכה, עומד לבקש בגלוי, מול השמש השוקעת, בפני אישה שאוהבת אותו. ולא ידע אם יצא נכון.
הוצאתי את הטבעת.
היא הופתעה, הפתעה אמיתית, כזו שלא מצליחים לזייף. התרגשה. נבוכה קצת.
"אסף, איזו הפתעה..."
"מה זה אומר? שאת מסכימה?" חייכתי.
"בטח שאני מסכימה."
נתתי לה חיבוק חזק ואוהב. הטבעת התאימה לה, כאילו ידעה לאן היא הולכת. השמש בגבנו שקעה וסגרה עוד משמרת.
בנסיעה חזרה התקשרנו לבלגיה ובישרנו להוריי. קריאות שמחה מהעבר השני, קולות שעלו דרך הקו כמו גל. ואבא, אבא שחלה במחלה קשה, שמאז שחלה כמעט לא שמעתי בקולו את הגוון הזה, אמר בקול שרציתי לשמוע כל חיי:
"אני מברך אתכם ילדים. תתחתנו, תקימו בית ומשפחה ותצליחו בעזרת השם."
וקולו, קולו שהכרתי מילדות, שנשא אותי לבית הספר ב-7:15 בדיוק, שאמר "לא נורא, אסף" בחניה של הקניון, קרא אלי דרך הקו ואמר: ילדים. הוא עדיין אמר "ילדים". גם כשהייתי בן שלושים ושתיים. גם כשכבר הייתי מבוגר. לאבות, תמיד ילדים.
קבענו את החתונה בבלגיה. כדי שאבא יוכל להיות שם.
על הטרילוגיה
"השוער" הוא הראשון בשלושה. הוא העדות ומה שהיא עשתה לאורך חמישים שנה. השני, "בואו נשחק בהעמדת פנים", הוא על מה שהעולם עשה מסביב. לא קרה לך כלום. לא שמנו לב. הכול בסדר איתך. ואם היית מזהה ואומר את זה בקול, קראו לך משוגע. השלישי, Ève הוא על מה שקרה בגיל חמישים ושש, כשמישהו סוף-סוף הקשיב עד הסוף, ונפתח צוהר. שלושת הספרים עומדים כל אחד בפני עצמו. מי שיקרא את שלושתם יראה מה שהיה שם כל הזמן, ולא היה לו שם.
