הסקירה נכתבה טרם מבצע "עם כלביא"
טרם השקתו של "סטלר בלייד" (Stellar Blade) כמשחק בלעדי חדש ומפתיע לפלייסטיישן 5, הסטודיו הדרום-קוריאני SHIFT-UP היה ידוע בזכות יצירה אחת בלבד - משחק חינמי למובייל. למרות שמדובר במשחק הראשון ה"אמיתי" של הסטודיו, סוני בחרו להמר על הזיכיון החדש עוד בשלב מוקדם של הפיתוח. מאז, ההימור ממשיך להשתלם, וכעת גם שחקני המחשב זוכים להרוויח ממנו.
מבט מהיר בחומרי הפרסום של סטלר בלייד מראה שהמשחק אכן נשען, לפחות ברמות בסיסיות, על ניסיון וטריקים של שוק משחקי המובייל. השאלה אם כך היא האם מדובר במשחק שיודע להציע איכות גם בתחומים של משחקיות ועלילה, או שמא אין הרבה מבעד לשיטות התמחור הקלאסיות של בחורות חצי חשופות.
משחקיות
התשובה לשאלה הזו מתבררת מהר מאוד, שכן כבר דקות לתוך הפתיחה גילינו משחק אפי, עם מוזיקה סוחפת ואקשן בועט. אתם שולטים באיב (Eve), לוחמת במערך סייבורגים ששוהה בהתיישבות בחלל שחגה מסביב לכדור הארץ, יחד עם שארית המין האנושי שברח לשם.
הפתיחה מתחילה עם שיגור של לוחמים, כולל איב, בחזרה לכדור הארץ, שהוא עכשיו שממה חרבה ופוסט-אפוקליפטית. מטרת המשימה שלכם היא להכחיד את ה"נייטיבה" (Naytiba): המפלצות שגרמו למין האנושי לברוח לחלל מלכתחילה.
בפתיח, איב מוצאת את עצמה בחוף שורץ מפלצות. מהרגע הראשון שמים לב לדגש המוזיקלי במשחק, והשיר המתנגן מכניס לאווירה באופן די מיידי. ספציפית בשלב הראשון היא הזכירה לנו במיוחד את הסגנון של Nier: Automata, כנראה לא בטעות.
סטלר בלייד מתברר כמשחק אקשן בעל רמת גימור גבוהה במיוחד, שלא רק שואף להיקף רחב ומגוון של חוויות ומערכות, אלא גם מצליח לממש את מרבית מטרותיו מבלי להתפשר יותר מידי.
הוא שואב השראה ברורה מההצלחות הגדולות של הז'אנר, ולעיתים אפילו מעתיק חלקים בצורה קצת בוטה: מוטיבים עלילתיים מסוימים, חלקים מהפסקול ואפילו הרחפן התומך שלצידכם, מזכירים מאוד כמה משחקים מוצלחים שראינו בשנים האחרונות. אבל אם זה עובד, למה לא? משחקים כמו Nier: Automata שהזכרנו קודם, או "סקיירו" (Sekiro), הם השראות מצוינות.
המשחקיות משלבת שיטוט חופשי ("לגלות את העולם", אם תרצו) עם קרבות מהירים וקצביים. הקרבות מסמנים וי על כל הציפיות ממשחקי אקשן מודרניים: יש מגוון רחב של קומבואים, לצד מהלכים מיוחדים וסקילים שצורכים משאבים נפרדים משלהם.
רוב האויבים במשחק, כולל מרבית ההתקפות של הבוסים המאיימים יותר, ניתנות להדיפה (Parry) או שאפשר להתחמק מהן (Dodge), כאשר תזמון מושלם מאפשר תקיפת נגד חזקה במיוחד. ניתן, כיאה למשחק אקשן מודרני, לשדרג את מרבית היכולות ב"עץ יכולות" (Skill Tree), בו תפלסו את דרכם לאורך המשחק.
אבל אל תתייגו את סטלר בלייד כמשחק Soulslike מאתגר שבו חייבים לתזמן כל הדיפה והתחמקות בהצטיינות. אתם יכולים להרשות לעצמכם לפספס, להיות לרגע מופתעים ולבצע כמה טעויות - רוב הזמן המשחק דווקא די סלחני. אפילו הבוסים נוטים ליפול מהר מדי לטעמנו עד לקראת סוף המשחק, עוד לפני שהספקנו להרגיש שהוכחנו את היכולות שלנו עם מספיק הדיפות מושלמות ומהלכים מגניבים משלנו.
מצד אחד זה מצער, מצד אחר זה גם מעיד כמה הקרבות מעניינים, שהם הרגישו לנו קצרים מידי. משחק אקשן עושה משהו נכון אם השחקן מפתח רצון להשתפר, להבריק ולהוכיח את עצמו. האנימציות הסגנוניות, רמת הדיוק של המהלומות והחיבור בין הנשקים שלכם (לרוב להב החרב) לגוף האויבים - הכל מתחבר.
חקר העולם ועלילה
הקרבות לבד אמנם מצליחים להחזיק עניין, אבל השיטוט והחקר של העולם מוסיפים גוון נוסף ולוקחים את המשחקיות צעד אחד קדימה. שאמנם לא כל מפה מעניינת באותה מידה, שכן חלקן קצת נבלעות במראה מונוטוני שאפשר לתאר כ"מדבר שומם", אבל המשחקיות נשארת ככלל תמיד מהנה. וכן, יש אפילו אפשרות לדוג.
סטלר בלייד לא נופל למלכודות של פעילויות "עולם-פתוח" ריקות מתוכן, על אף שיש הרבה מה לעשות ולראות ברמת המשימות הצדדיות, זה אף פעם לא מרגיש כמו מריחת זמן. נכון שיש כמה קטעים בהם תצטרכו להזיז קופסאות בצורה איטית להחריד, אבל הם מעטים מאוד.
תמצאו במשחק כמות מפתיעה של משימות צד שמאפשרות לכם להיכנס לאזורים שהיו נעולים, או מכווינות אתכם למקומות מעניינים אחרים. אגב, הרבה מהחקר הזה מונע מהסקרנות של השחקן עצמו - לזהות משהו מעניין בדרך למשימה, לשים לב למשהו מעניין בדרך וכו'.
אפשרויות התנועה של איב כוללות ריצה מהירה, שחייה, טיפוס על קירות, דילוגים וקפיצות, ויש אפילו ריצה על הקיר (אם כי כנראה המפתחים קצת שכחו שהכניסו את זה למשחק, כי לא נעשה בזה הרבה שימוש באמת). השלבים מגוונים מחסומים כאלו ואחרים, כך שחקר המפות זורם בנעימות.
הרגעים האלו שאתם משוטטים בעולם, למרות הקרבות האינטנסיביים ששזורים בהם, משרים דווקא אווירה רגועה ושלווה – כנראה גם בזכות הפסקול הממכר והאיכותי שמלווה אתכם לאורך הדרך.
לצד זאת, המשימות הצדדיות, וכך גם הסיפור המרכזי, לא עומדים באותו הרף המרשים עם שאר היבטי המשחק עד-כה. אין הרבה קטעים קולנועיים מעניינים במיוחד, חסרות הבעות פנים שיביעו רגש ויעניינו, או תנועה עשירה שתשבה את תשומת הלב. במיוחד במשימות הצדדיות, בדרך כלל איב פשוט עומדת מול NPC כשהמצלמה אפילו לא מחליפה זווית.
הסיפור הראשי, או יותר נכון הדרך שבה הוא מוצג, זה עוד תחום ש-SHIFT-UP יכולים לשפר. הדמויות, בניגוד חזק לעיצוב החיצוני שלהן, שטוחות וכמעט חסרות אופי או מניעים רוב הזמן, ולפעמים מרגיש שהעלילה ברובה נועדה לדחוף המשחק קדימה. חבל, שכן לעולם יש פוטנציאל.
ביצועים
הביצועים של גרסת המחשב מצוינים. למרות שמדובר בפורט של מנוע Unreal שתמיד מעלה חשש בהתחלה, המשחק רץ בצורה יוצאת מן הכלל וללא תקיעות. זאת גם על חומרה ישנה יותר, ובזמן שהוא נראה מעולה. קיימת תמיכה מלאה במסך אולטרה-רחב וגם תמיכה ב- DLSS4 והאלטרנטיבות שלו.
אמנם מדי פעם מוצאים טקסטורה לא מוצלחת ברזולוציה נמוכה (במיוחד באזורים ספציפיים משום מה), אבל מרבית הטקסטורות והעצמים הגרפיים באיכות גבוה, במיוחד הדמויות. עכשיו שהמשחק זמין למחשב, אין לנו ספק שמודרים ישפרו את הטקסטורות וידחפו את הגרפיקה עוד יותר קדימה (למרות שכרגע, באופן לא מפתיע, זירת המודינג עסוקה בעיקר בכיוון פחות תמים).
רוב הטכנולוגיה הגרפית מבוססות על שיטות תאורה קצת פחות מודרניות. לא תמצאו כאן Ray-Tracing למשל, אלא הרבה תאורה מחושבת מראש. לצד זאת, זמני היום אמנם לא משתנים, אך התוצאה הסופית נראית מעולה רוב הזמן, ומצליחה להתחרות היטב גם במשחקים מודרניים שמשתמשים בטכניקות מתקדמות יותר - מבלי לאתגר את החומרה יתר על המידה.
בסופו של יום, סטלר בלייד הוא המשחק מלוטש, סוחף, וממכר. התחושה הזו של "רק אבדוק עוד מקום אחד קטן במפה לפני השינה", ופתאום עברה עוד שעה, הושגה בהחלט. גרסת המחשב היא הזדמנות מעולה לקחת חלק במשימה של איב, ואנו סקרנים לראות איך SHIFT-UP ישפרו את הנוסחה במשחק המשך, שאנחנו כבר מנחשים נמצא בפיתוח.
ציון: 8.5/10
