מהו המשך ראוי לאחד המשחקים המוזרים והחדשניים ביותר של העשור? האם כדי להיות טוב, הוא צריך להיות מוזר יותר ולהמציא את עצמו מחדש בשביל להפתיע כמו הראשון? או שמא זה בכלל לא ערך, ועכשיו כשכבר התרגלנו, המטרה היא לתת לנו עוד מאותו הדבר?
חוויה במקום חדשנות
Death Stranding 2: On The Beach מרגיש כאילו יוצרו, הידאו קוג'ימה, ממש רוצה להאמין שמוזרות היא ערך בפני עצמו. בו בזמן, הוא לא מצליח לעמוד בפני הפיתוי לקחת את המשחק הראשון ופשוט לעשות את מה שבדרך כלל עושים עם המשכונים: לייצר חוויה מלוטשת וגדולה יותר על חשבון החדשנות וההפתעה.
בראיון למגזין "גיים אינפורמר" לפני כשבועיים, קוג'ימה הביע תקווה ש-DS2 יהיה משחק מעורר מחלוקת, אחרי שמוקדם יותר השנה התלונן שאחוז גבוה מדי מהנסיינים המוקדמים אהבו אותו. הבעיה שלו הייתה עם זה ש"כל התכנים הבידוריים היום קלים מדי לעיכול" - תווית אותה הוא לא רצה שיצמידו ליצירה שלו.
במובן מסוים, הוא הצליח להשיג את המטרה, אבל אולי לא בדרך רלוונטית כל כך. המשחק הזה מפיל עליכם כמויות עתק של מוזרות עלילתית, שמתווספת לזו של המשחק הראשון: עדיין יש גשם שגורם לדברים שנוגעים בו להזדקן או להתכלות מהר, ויצורים מעולם המתים שיכולים לגרום לפיצוץ גרעיני אם הם אוכלים בן אדם, אבל יש גם אדם שתקוע בגוף של בובה שמונפשת בקצב ריענון נמוך יותר של שאר המשחק, צעיף/מסכה עם ידיים פעילות, צוללת עם שיטת ניווט ייחודית למדי, ושלל חוויות תמוהות אחרות.
למעשה, אם אכפת לכם מהעלילה, אני מאוד לא ממליץ לשחק ב-Death Stranding 2 לפני ששיחקתם במשחק הראשון, כי העלילה שלו היא המשך ישיר לקודמו, והיא מבלבלת מספיק גם אם כן סיימתם את הראשון.
משחקיות
אבל אם נניח רגע בצד את העולם, מבחינת המשחקיות, קוג'ימה והאולפן שלו עלו על משהו עם DS הראשון והם לא מאוד סוטים מהנוסחה הזאת גם הפעם. נזכיר כי מבחינה מכנית, זהו משחק עולם פתוח בו אתם משחקים שליח שמעביר חבילות ממקום למקום, לרוב על הגב שלו. יש גם קטעי אקשן (שהפעם מחוברים בצורה יותר אורגנית לעולם), אבל רוב ההנאה, או הסלידה, היא עדיין מחוויית ההליכה עצמה.
שני הדקי הצד של שלט הפלייסטיישן גורמים לסם, גיבור המשחק, לאחוז ברצועות של התרמיל שלו ולייצב את עצמו. בגלל שהשטח אותו הוא חוצה ברובו לא כולל כבישים, והמשקל אותו הוא נושא על גבו לרוב גבוה למדי, סם מאבד את שיווי המשקל המון לאורך הדרך. וכשזה קורה, עליכם לאזן אותו. במילים אחרות, זה סימולטור ההליכה המלחיץ ביותר מאז משחק ה-VR בו נדרשתם ללכת על קורת עץ בין שני גורדי שחקים.
אבל המכניקה הזו התבררה כדרך מצוינת למקד שחקנים ולהכניס אותם לסוג של לולאת משחק מתגמלת מאוד. כשהמשחק הראשון ראה אור רגע לפני הקורונה, הוא אכן היה מעורר מחלוקת. אבל משהו בכולנו נשבר אי אז ב-2020, והשיח סביבו התחיל להשתנות. עם יציאת גרסת הבמאי בספטמבר 2021, כבר היה ברור שקוג'ימה עלה כאן על משהו.
בנוסף, גם המכניקות החברתיות של המשחק עבדו לטובתו – אלו תגמלו שיתוף פעולה בין שחקנים, שאמנם שלעולם לא יראו אחד את השני, אבל יכולים להשאיר לאחרים מתנות: מכלים כמו סולמות וגשרים, דרך מחסה זמני, ועד להולוגרמות קטנות של עידוד.
זה היה עולם מלא בדידות, אך גם מלא באינטראקציות חברתיות - דבר שהלם מאוד את עלילת המשחק (וכאמור את התקופה בה הוא יצא) על שליח שמחבר ישובים מבודדים בעולם אפוקליפטי.
ב-DS 2 כל מה שתואר לעיל עדיין נכון, אבל עבר ליטוש - הן מבחינת הממשקים והן מבחינת המוכנות של המשחק לספק לשחקנים טכנולוגיה יחסית מתקדמת שמקלה עליהם כבר בשעות הראשונות של המשחק. קל יותר לנהל את המשלוחים, להבין מה האפשרויות שעומדות בפניכם בדרך לנקודה הבאה, ולתכנן את המסלול ולעקוב אחריו.
יותר אקשן ודינמיקה
בנוסף, האקשן וההתגנבות הם עכשיו חלק יותר מרכזי במשחק, וכאן קוג'ימה מפגין את השרירים שפיתח לאורך סדרת המשחקים "מטאל גיר סוליד" (Metal Gear Solid) - זה עובד נהדר. בסיסי האויבים בנויים בצורה שמתגמלת התגנבות אינטליגנטית, ויש לכם יותר כלים מאי פעם להוריד את האויבים אחד אחד. בלי להרוג אותם, כמובן, כי למוות בעולם הזה יש השלכות הרסניות.
המשחק גם יפה יותר מקודמו, על אף שגם הוא היה יפהפה. כבר ברגע שאתם מקבלים את השלט לידיים ומתבקשים להוריד את סם מההר שעליו הוא יושב עם לו התינוקת, מראה לכם DS 2 כמה יפה תהיה החוויה מרובת השעות שמצפה לכם. כשהמשחק לוקח אתכם למקסיקו ואוסטרליה, אתם זוכים לראות גם את גיוון הסביבות, מזג אוויר הדינמי, וחילופי יום ולילה מרהיבים.
סאונד הוא עוד נקודה בשבחו של המשחק הזה. פס הקול לא סתם עשיר, הוא גם מחובר בצורה פנטסטית למכניקת ההליכה הבסיסית. קטעים רגועים מלווים מקטעים רגועים, רצועות אפיות מלוות מסלולים ספציפיים, וקטעי הקרב המותחים-יותר מלווים במוזיקה שהולמת אותם היטב.
נקודות חולשה? עדיין לא מדובר בחוויה נגישה במיוחד. גם בגלל העלילה, שהמוזרות שלה לא תמיד חיננית, וגם כי יש אנשים שפשוט אין להם סבלנות לסימולטור הליכה בו הקושי ללכת הוא מכניקת משחק בסיסית. עוד נציין לגנותו של המשחק שהחיבה הביזרית של קוג'ימה להופעות אורח של מפורסמים לא תמיד מצדיקה את עצמה. וגם, אחת הדמויות הבלתי-נסבלות ביותר של המשחק הראשון חוזרת כאן לתפקיד בלתי-נסבל עוד יותר.
אבל כל אלה לא משנים את העובדה שקוג'ימה וצוותו לא באמת יצרו כאן משהו מעורר מחלוקת. הם יצרו את ההמשך הראוי ל-Death Stranding הראשון, שלקח את כל מה שהיה טוב במשחק הקודם ושיפר אותו. זה כנראה הדבר הכי לא מוזר ולא מעורר מחלוקת שהם יכלו לעשות. וכולנו הרווחנו מזה משחק מצוין.
ציון: 9/10
