כילידי אמצע שנות ה-90, משחק הדום (Doom) הראשון בו שיחקנו היה Doom 3, אי שם בתחילת שנות האלפיים המוקדמות. יסלחו לנו חסידי המשחק המקורי - אבל אנחנו התחלנו את המסע שלנו עם הסדרה כשהיא קיבלה את התפנית המשמעותית הראשונה שלה.
מאז אותם לילות מלאי בהלה ואקשן של ילדותנו, Doom עבר כמה גלגולים, הגדול שבו היה בשנת 2016 עם צאתו של Doom באותה השנה, שאתחל מחדש את הסדרה, ו-Doom: Eternal בשנת 2020 שהיה המשכו, ולקח את האינטנסיביות צעד אחד קדימה.
ועכשיו, 32 שנים אחרי צאתו של המשחק המקורי ופורץ הדרך, אנחנו מקבלים את Doom: The Dark Ages (באדיבות אקסבוקס ישראל), ושוב נכנסים לנעליו של מחסל המפלצות האגדי, ה-Doom Slayer , כשהפעם אנחנו מצטרפים אליו בעולם אפל ומלא במפלצות, חייזרים, ונשקים חדשים, שכולו בהשראת ימי-הביניים.
כבר מההתחלה מרגישים ש- Doom: The Dark Ages שונה כמעט לחלוטין מקודמיו. וזה עד כדי כך בולט, שאפילו יוצריו של המשחק בסטודיו id Software טרחו להזהיר שחקנים מראש שהיכולות בהן הם התמקצעו בשני המשחקים הקודמים, כנראה לא ממש יהיו רלוונטיות למשחק החדש.
עם זאת, זה עדיין נראה ומרגיש כמו Doom, על כל המשחקיות הנהדרת והאקשן הסוחף. הוא לא חף מחסרונות כמובן, כמו למשל היעדרותו המורגשת של המלחין מיק גורדון, שהיה אחראי על המוזיקה האייקונית בשני המשחקים הקודמים, אבל זה עדיין אותו המשחק שכה רבים אוהבים. אז בואו נצלול למעמקי הגיהינום, בגרסת המחשב.
יותר עלילה מאי-פעם
אולי הדבר שהפתיע אותנו יותר מכל במשחק היא העלילה. Doom ידוע כמשחק ששם דגש על אקשן, ופחות מתמקד בעלילה עם עומק משמעותי (מעבר לסיפור הקבוע של לוחם שמוצא את עצמו תקוע על מעבדה במאדים/עולם שטני כזה או אחר, ונאלץ להילחם במפלצות בשביל לשרוד).
הפעם, נראה שהסטודיו החליט לקחת כיוון קצת שונה, ואנחנו מקבלים עלילה עם סיפור משמעותי ועמוק יותר, שאפילו הצליח באופן יחסי לשכנע אותנו. אמנם לקח לנו זמן להתרגל לשילוב הזה, הרי מה שמעניין ב-Doom זה לנסות כמה שיותר נשקים דמיוניים ולחסל מפלצות, אבל הסיפור השתלב בצורה מספיק טובה כדי לספק משמעות מעבר לקרבות עם שדים (אם כי כנראה אפשר היה לדלג על כמה סרטונים).
גרפיקה: חייזרים בימי הביניים מעולם לא נראו כל כך טוב
העיצוב האומנותי של המשחק הוא כאמור בהשראה של ימי הביניים, והוא נראה מרהיב ואמין מאוד. מבחינה גרפית, מנוע id Tech 8 לא מאכזב ומספק ויזואליות חדה במיוחד, עם טקסטורות מפורטות מאוד שנשארות כאלו גם מקרוב, עם מעברים חלקים בין סביבות וסצנות שונות. התאורה והצללים מנוצלים בצורה מעולה, ומשלבים אלמנטים מוכנים מראש עם Ray-Tracing בזמן אמת.
נקודה חיובית נוספת היא ההיעדר המוחלט של בעיות "גמגום גרפי", הסיבה הנפוצה שלהן היא בדרך כלל "גמגום שיידרים" (Shader stutter), במיוחד במשחקי Unreal Engine 5, שבה מתרחשות "קפיצות\תקיעות" קצרות ומורגשות במהלך המשחק. Doom החדש רץ באופן חלק להפליא, ומציג גם זמני טעינה מהירים במיוחד.
משחקיות: מגן חדש, ולאן נעלם המסור?
אחד הדברים הראשונים והבולטים ביותר ששמים לב אליהם ב- The Dark Ages הוא רמת הנגישות הגבוהה של המשחק. מעבר לארבע רמות הקושי הרגילות, המשחק גם מציע מגוון רחב במיוחד של התאמה אישית (החל מכמה אגרסיביים תרצו שהמפלצות יהיו, דרך כמה נזק תרצו לספוג בעצמכם, ועד המהירות בה תרצו לשחק). כך, כל שחקן יוכל למצוא את עצמו נהנה מהמשחק, בלי קשר ליכולותיו.
כמו שכבר ציינו, לעומת שני המשחקים הקודמים בסדרה, The Dark Ages מגיע עם משחקיות שונה כמעט לחלוטין. אין יותר קפיצות כפולות ותנועות מהירות כמו ב- Eternal- ב-Doom החדש תצטרכו להתרגל למכניקה איטית יותר, המתבססת בין היתר על המגן החדש והמשונן של ה-Slayer.
עם המגן הזה תוכלו לא רק להגן על עצמכם, אלא גם תוכלו להדוף בחזרה חלק מהמתקפות ולפגוע כך בשדים. יתרה מכך, המשחק ממש מעודד ומלמד אתכם איך לנצל את הפונקציה הזאת, משהו שלא היה קיים במשחקים הקודמים. זה אמנם עדיין מעניין ומהנה, אך הרגיש לנו מעט איטי ומגביל.
8 צפייה בגלריה
אחד הדברים הראשונים ששמים לב אליהם ב- The Dark Ages הוא רמת הנגישות הגבוהה של המשחק
(צילום מסך)
טכניקה חדשה נוספת היא "הסתערות" (Charge), שמאפשרת לסמן ממרחק אויב ולהסתער עליו עם כל העוצמה של המגן (מה שבפועל מחסל את האויבים החלשים יותר ופוגע גם באלו שנמצאים סביבם) – וזה ממכר כמו שזה נשמע.
במקביל, במקום שדרוגי הנשק המהירים והמגוונים שהיו בעבר, קיבלנו מערכת שדרוגים פשוטה יותר, שאנחנו מודים – קצת פחות הלהיבה אותנו. עם זאת, המגוון בנשקים נשאר נהדר וכל נשק נשאר רלוונטי לאורך כל המשחק. רק חבל שהמסור האייקוני נעלם (כנראה לטובת המגן החדש).
אלמנט נוסף שהשתנה ב- The Dark Ages הוא היעדרו של ה- Glory Kill, שהוחלף במנגנון יותר מהיר שלא כולל אנימציה ייעודית. לטענת לא מעט שחקנים, המנגנון הישן הפריע למומנטום של המשחק ויצר מעין "מיני סצנה" תוך כדי קרבות, כך שנראה שהמפתחים הקשיבו לביקורת ושינו זאת.
הקרבות עצמם מרגישים אדירים וקשוחים מתמיד, עם כמויות גדולות של מפלצות בכל היתקלות, היוצרות תחושה של שדה קרב של ממש. מיותר לציין שגם המפלצות/שדים עצמם עברו מתיחת פנים, ולצד דמויות מוכרות, תפגשו לא מעט פרצופים חדשים ובוסים מפחידים למדי.
אהבנו במיוחד את העובדה שבסטודיו שילבו "הפוגה" מפעם לפעם, בדמותם של שלבים מיוחדים בהם צריך לשלוט במכונות או בדרקון מעופף. השלבים האלו קצרים, פשוטים ולא מסובכים, וככל הנראה נועדו לתת מעט מרווח נשימה בין כל האקשן הבלתי פוסק של המשחק.
לעומת קודמיו, The Dark Ages מגיע בתצורה יותר פתוחה (סוג של Open World), וכולל 22 מפות העמוסות באזורים סודיים, חפצים מוסתרים, וכל מיני הפתעות שתצטרכו לחפור עמוק בתוך המפה כדי להגיע אליהם (ולא נעשה לכם ספוילר).
מצד אחד אהבנו מאוד את מסע החיפוש הזה, אבל מצד שני לא יכלנו שלא להרגיש תסכול מסוים כשפעם אחר פעם סיימנו את השלב בסביבות ה-75% וגילינו עוד איזה סוד שלא מצאנו, גם כשעברנו על המפה מכל הכיוונים וכמה פעמים.
לסיכום, DOOM: The Dark Ages מהווה אבולוציה מרעננת ונדרשת לסדרת משחקי המחשב האהובה, הממציאה את הז'אנר, ואת עצמה, כל פעם מחדש. הקרבות המרהיבים, הגרפיקה המרשימה והמשחקיות הפשוט כיפית, הופכים אותו לחוויה מהנה – גם אם לא כולם יסכימו עם הכיוון החדש במלואו.
ציון – 9/10
