אין מנוס מלדבר על Ghost of Yotei דרך השוואות. זה משחק שני בסדרה, והעולם הפתוח השני של 2025 המתרחש ביפן סביב תחילת המאה ה-17. המשחק גם שואב המון השראה מסרטי סמוראים - כולל שלושה מצבים מיוחדים, שניים גרפיים ואחד קולי, בהשראת במאים יפניים - אז מתבקש להשוות אותו גם ליצירות קולנועיות.
למזלו, הוא שורד היטב את השוואות האלה. שיפור מהותי על פני קודמו, חוויה מהודקת ומהנה הרבה יותר מאססינס קריד, ויצירה שעושה כבוד לסרטי סמוראים אפילו שפותחה על ידי אולפן אמריקאי. כמו כן, זה משחק הפלייסטיישן 5 היפה ביותר שראיתי.
לאורך 47 שעות שנדרשו לי כדי לסיים את כל התוכן שיש ליוטיי להציע, הפעלתי את מצב הצילום עשרות פעמים כדי לצלם נוף כזה או אחר. רק שני משחקים בעשור האחרון גרמו לי לעשות את זה: Ghost of Tsushima וסייברפאנק 2077. גוסט אוף יוטיי יפה יותר מהם.
עלילה: הנקמה של אטסו
אם אתם תוהים האם צריך לשחק ב-Tsushima כדי להנות מ-Yotei, הסירו דאגה מליבכם: יש בין עלילותיהם מעל 300 שנים. מעשיו של ג'ין סקאי, שעצר את פלישת המונגולים באי צושימה בעודו מתבכיין על זה שלא מוסרי להרעיל חביות אלכוהול תוך שהוא עושה את זה, הפכו לאגדה בתקופתה של אטסו, גיבורת המשחק השני.
לאטסו אין התלבטויות כאלה. היא לא סמוראית, אין לה קוד של כבוד, כל מה שמעניין אותה זה נקמה. 16 שנים לפני אירועי המשחק, שישה אנשים רצחו את הוריה ואת אחיה, נעצו אותה לעץ עם חרב והבעירו אותו. לא נעים! אטסו, שהצליחה לשחרר את עצמה, הלכה לצבור ניסיון כשכירת חרב, ועכשיו היא מוכנה למשימת חייה: להרוג את כולם ואז להתאבד כי לא יהיה לה בשביל מה לחיות.
עלילתית, זה לא סיפור מורכב מדי, אבל הוא עשוי היטב. הדמויות הראשיות והמשניות מקבלות מספיק תשומת לב ועומק כדי שלפחות נוכל להבין אותן, אם לא להזדהות. יש תפניות לא צפויות, יש הומור, יש לב. במובן הזה, Ghost of Yotei קרוב הרבה יותר למשהו כמו הורייזן מאשר לסיפורים הגנריים של אססינס קריד, והפתוס המובנה בו הרבה פחות מעיק מאשר ב-Tsushima.
עולם פתוח: פחות תוכן גנרי, יותר חקר והפתעות
מה שכן משותף ליוטיי ולקודמו זה הריאליזם הקסום. העולם בו המשחק מתרחש הוא, על פניו, יחסית ריאליסטי, אבל השדרוגים של אטסו מגיעים מקידה מול מקדש. כמו כן, רוח וציפור זהובה מכוונות אותה אל עבר מטרותיה, שועלים מובילים אותה למקדשים, וזאב מסתורי בא לעזרתה מדי פעם. תנו לי מספיק סאקה ואצליח להוכיח שזו גרסה יפנית מדממת ל"מכושפת" של דיסני.
אם כבר הזכרנו את הרוח המנווטת, זה אחד הרכיבים הבולטים שמסתירים מכניקות שגרתיות של משחקי עולם פתוח בצורה מגניבה. במקום קו שמצוייר על המפה, מה שמכוון אתכם ליעד זה העולם כולו. עצים, דשא, עלים שמתעופפים ברוח. במשחק הקודם זה היה מאוד עמוס ורועש, ואילו הפעם זה נראה הרבה יותר רגוע ומגניב.
שני החידושים המהותיים בתחום הזה שמתווספים הפעם הם מערכת המחנות, המוזיקה, והטלסקופ הקטן של אטסו.
כמעט בכל מקום ובכל זמן, כשהסוס שלה לידה, אטסו יכולה להקים מדורה ולנוח. זה ממלא את מד החיים שלה ואת מד הפעולות המיוחדות, מאפשר לה לייצר תחמושת, וגם לבשל קצת אוכל כדי לקבל בונוסים. היא יכולה גם לישון עד הלילה או עד הבוקר הבא.
עלילתית זה הגיוני. אטסו היא נוודת, שכירת חרב שחיה בטבע. ומה שעוד הגיוני עלילתית זה שכשאנשים רואים מדורה, הם עשויים להצטרף. מדי פעם, כשתקימו את המחנה שלכם מישהו יצטרף אליכם. אולי זה יהיה סמוראי עייף שיספר על מרחצאות שמצא בסביבה, או סוחר שיציע לכם את מרכולתו. זו דרך חכמה ומגניבה למלא לכם את המפה, להכיר לכם משימות צד, ולדרבן אתכם לשדרג.
מוזיקה היא חלק חשוב מעלילת המשחק וכן דינמיקה מרכזית בו. אטסו מסתובבת עם שמיסן, גיטרה יפנית בעלת שלושה מיתרים. לאורך Ghost of Yotei, היא לומדת מנגינות חדשות שמשמשות אתכם אותה כדי למצוא דברים חדשים. מנגינה אחת תוביל אתכם אל עבר המרחצאות הקרובים ביותר שעוד לא מצאתם, אחרת אל בסיס אויב. מנגינה שימושית במיוחד תקרא לזאב הקסום שלכם כשאתם באזור עם אויבים.
ומה עם הטלסקופ? כשאתם במקום גבוה, תוכלו לסמן על המפה נקודות עניין באמצעות הטלסקופ. הביטו לרגע בכפר מרוחק ומיקומו יסומן על המפה שלכם. עץ אדום בולט בים של עצים צהובים? נקודת עניין. משחקי זלדה החדשים הפכו את המכניקה הזו לפופולרית, ו-Ghost of Yotei משתמש בה בתבונה, במיוחד כי יש להם הרבה מאוד הזדמנויות לצפות מגובה על שטחים עצומים.
Yotei ממש אינו הראשון שמנסה לייצר עולם כאילו-חי, אבל הביצוע שלו הוא מהטובים ביותר שראיתי, בין השאר כי הוא לא מעמיס עליכם תוכן שטותי מעיק רק כדי שתראו שיש הרבה מה לעשות. אחת התלונות המרכזיות שלי על Assassin's Creed: Shadows וכן על Ghost of Tsushima הייתה כמות התוכן הגנרי בהם. ב-Shadows זה באמת עבר כל גבול - מעגלי ההתנקשויות הבלתי-סופיים עם עלילות שנשמעו כולן דומות, ואינספור דברים לאסוף בלי סיבה.
כאן, לעומת זאת, יש הרבה פחות תוכן, אבל הוא גם בקושי חוזר על עצמו. גם משימות המשנה הקטנות ביותר כוללות עלילה ודיאלוגים שלרוב לא מרגישים גנריים. כשהעולם מספיק יפה ומעניין בשביל שתרצו לחקור אותו - והוא בהחלט כזה - אין סיבה למלא אותו בתוכן סרק. הגיוון כולל גם סוגי מכניקות ייחודיות לאזורים ספציפיים, אבל אני לא רוצה להרוס לכם את ההפתעות.
עוד נקודה לזכותם של מפתחי Ghost of Yotei זו אשליית הבחירה. אססינס קריד התפרסמה בזמנו בחופש הפעולה והבחירה של הגיבורים. "הנה המטרות שלכם, לכו תרצחו אותם באיזה סדר שתרצו" אמר משחק אחר משחק, אבל המשמעות של הבחירה הזאת הייתה לרוב מינורית.
כאן הסדר בו תבחרו להתמודד עם שתי המטרות הראשונות שלכם לא רק קובע חשיפה לתוכן עלילתי קריטי מאוד, אלא גם מכתיב במידה מסוימת את סגנון המשחק שלכם. בגלל הבחירה שעשיתי, קיבלתי כלי קריטי לסגנון משחק התגנבותי מאוחר מאוד, כשכבר למדתי להסתדר טוב עם סגנון התקפי וקיבלתי את אחד מכלי הנשק החזקים ביותר במשחק.
בחירה שונה הייתה כנראה מאלצת אותי ללטש את כישורי ההתגנבות שלי על חשבון התקפות חזיתיות. גם העלילה והמוטיבציה של הדמויות נראו קצת שונה בזכות הבחירה שעשיתי, אבל אני מבין איך זה היה מסתדר אם הייתי עושה את הבחירה ההפוכה.
קרבות ויופי: מחווה קולנועית מעוררת השתאות
מערכת הקרב של המשחק המקורי התבססה על פאזלים של סוגי נשק שונים שטובים נגד אויבים מסוימים. כאן זה די דומה, עם יותר עומק. בקרב נתון צריך להחליף לא פעם בין החרב, החנית, וקוסריגמה (כלי נשק יפני שכולל מגל אליו מחוברת בשרשרת ארוכה משקולת כבדה) על פי סוגי האויב שמולכם. תצטרכו גם להתחמק מחיצים ומאוחר יותר גם קליעי רובה.
כמו כן, יש לא מעט מכניקות שמבוססות על תגובה מהירה: הדיפה, התחמקות, שימוש בתחבולות. זה הופך את הקרבות לפאזלים מכניים כיפיים אך גם מאתגרים. ובניגוד למשחק הקודם, אויבים חזקים יותר מתחילים להופיע גם באזורים ההתחלתיים ככל שאתם מתקדמים.
עוד דבר שחוזר הם הדו-קרבים. כשאתם מתקרבים לקבוצת אויבים או מנסים להשתלט על בסיס, תוכלו בלחיצת כפתור לקרוא לאויביכם לדו קרב. זה מצריך מכם לחיצה על כפתור המשולש, ושחרור ברגע הנכון, כשהאויב שלפניכם מתחיל את המתקפה שלו (הם יודעים לבלף). הצלחתם, והרגתם לפחות אויב אחד במכה - בהמשך תוכלו לנצל דו קרב כדי להרוג שניים או אפילו שלושה אויבים - אך אם תכשלו ההשלכות תהיינה מדממות למדי.
ומכיוון שבכל זאת מדובר במשחק עולם פתוח, יש לא מעט סוגי ציוד שמאפשרים התאמה אישית. השינוי המהותי במשחקיות מגיע מקמעות ושריונות שנותנים בונוסים שונים. חלק מהם ניתנים לשדרוג. אפשר אפילו לשמור כמה הרכבים של שיריון וקמעות ולהחליף ביניהם בלחיצת כפתור. בנוסף, יש כמויות עתק של ציוד קוסמטי.
כל זה, כפי שכבר אמרתי, יפהפה. ב-Sucker Punch בנו עולם צבעוני ומהפנט. האזורים השונים במשחק נראים ייחודיים ומרהיבים כל אחד בדרכו. אני מבין את ההחלטה להחזיר את "מצב קורסווה", ששם על הכל פילטר שחור-לבן כמחווה לסרטים של אקירה קורסווה, אבל באמת שכדאי לחוות את המשחק קודם בצבע. מצב מחווה לטקאשי מייקה, לעומתו, משאיר את הצבע אבל מוסיף הרבה בוץ ודם, וגם מגביל את זוויות הצילום לקרובות יותר מה שקצת מקשה על התמודדות עם הרבה אויבים.
המצב השלישי רק מחליף את המוזיקה במשהו מינימליסטי של שיניצ'ירו ווטנבה (הבמאי של קואובוי ביבופ ושלל יצירות שונות), ובעיניי הוא הכי פחות מעניין כי המוזיקה הרגילה במשחק הרבה יותר טובה.
שורה תחתונה: שיעור בבניית עולם
בעיות? תלונות? בעיקר באגים סטנדרטיים של עולם פתוח. קטעי טיפוס בהם אטסו מסרבת לקפוץ כמו שצריך או נופלת לתהום בלי סיבה, אנשים שנתקעים בסוס ולא מצליחים לעבור. אלה לא קורים הרבה ודי קל להתמודד איתם. רק פעם אחת במהלך 47 השעות שלי איתו המשחק קרס והחזיר אותי קצת אחורה, אבל הוא שומר כל הזמן אז הייתי צריך לחזור רק על 2-3 דקות.
מעבר לזה, באמת שקשה לי למצוא מלה רעה להגיד על Ghost of Yotei. מהעלילה, דרך המערכות שלו, ועד לנופים המהממים - המשחק הזה הוא ממשחקי עולם-פתוח הטובים ביותר שאפשר למצוא היום. לא יצירת מופת, לא המצאה מחדש של הז'אנר, אלא רק תזכורת שאם מתמקדים במה שחשוב ולא בכמויות עתק של תוכן שחוזר על עצמו, יש עוד מקום לחוויות כאלה.
ציון: 9
