קים אור אזולאי עומדת וצורחת. לא משהו שזר למנטליות, למציאות או לטיקטוק הישראליים, אבל הפעם הסיבה מפתיעה. תחת הכותרת "כשאני עם חברה במסעדה והיא לא מפסיקה לצלם את האוכל", היא כותבת: "די לצלם אוכל, בנות. יש אנשים רעבים! ואני מבינה אתכן, גם אני הייתי פעם בצד המצלם. בסוף זה עובר".
בתרבות שמקדשת את אמנות הפושים והעדכונים מהשטח, אור אזולאי היא מהאינפלואנסריות הראשונות שהעזו לתקוף את הפומו - החרדה מהחמצה - בבית גידולו הטבעי: הרשתות החברתיות. וכמי שמתפרנסת מאותן רשתות בדיוק, זה היה לא פחות מירי בתוך הנגמ"ש הדיגיטלי.
"למה העליתי את הפוסט ההוא? כי הייתי ממש רעבה", היא מסבירה. "הייתי עם חברים במסעדה וכולם רצו לאכול, אבל כמובן שהיה להם הרבה יותר חשוב לצלם קודם את המנות", היא מגלגלת עיניים דרך הטלפון, "זה טרנד של 2016 בערך (היא אומרת בבוז), כמו לצלם אוכל מלמעלה".
אז איפה אנחנו עכשיו?
"בשלב יותר אותנטי בעיניי".
תגדירי אותנטי.
"אנשים רוצים להיות יותר ברגע, להיות פחות מפולטרים, פחות לזייף. בסוף, בן אדם רוצה להרגיש מחובר לעצמו ולקבל את כל האמת בפנים. היום, תמונה שלי מרוחה בטחינה יותר מצליחה מכל צילום אוכל וסלפי מול המראה מצליח יותר מכל תמונה מהונדסת. היום כבר לא מצלמים את האוכל, מצלמים את הגרעפס שאחרי הארוחה".
× × ×
ולפעמים, גיהוק גם מסמל את תחילתה של מהפכה תודעתית שקטה. אחרי שנים שתוכנתנו להגיד כן לכל הזמנה, לכל נוטיפיקיישן, לכל טרנד מעורר צרבת בטיקטוק - עכשיו יש דור שלומד לסרב. לא מחוסר עניין, אלא מתוך בחירה מודעת. אחרי שנים בתודעת פומו (Fear of Missing Out) משהו בעולם שטוף אופציות והסחות דעת ורדיפה דיגיטלית אחרי הזנב של עצמנו, גילינו את הג'ומו - Joy of Missing Out, השמחה בלהגיד לא, ואת הגרסה המציאותית שלו, הרומו ‑ Relief of Missing Out, שבמסגרתה אנחנו מוכנים להסתפק בהקלה.
פומו תמיד היה מרכיב אינטגרלי מהחוויה האנושית. האמונה שהדשא של השכן ירוק יותר, תועדה עוד בתחילת המאה ה-20 בקומיקס Keeping up with the Joneses שבו הגיבור ומשפחתו נמצאים במרדף בלתי פוסק להשתוות לשכניהם העשירים שעונים לאותו שם. מאה שנה אחר כך הגיעו פייסבוק, לינקדאין, טוויטר, ווטסאפ, הודעות, סנפצ'ט ואינסטגרם - והפכו את מה שעד אז היה חלק לא נעים אבל נסבל מהתודעה האנושית לחרדה ממשית, ובצדק. פומו מגלם את סך כל ההזדמנויות שהחמצנו, המנות שלא אכלנו, החופשות שלא יצאנו אליהן והחיים שלא חיינו ולא נחיה לעולם.
את המונח פומו המציא פטריק ג'יי מקגיניס ב-2004, כשלמד בהרווארד, ומאז לא מפספס הזדמנות לגזור קופון על האירוע. "פחד מלפספס מתחיל כשהמוח שלנו מקבל עומס יתר - יותר מדי מידע ממקורות רבים מדי, כשאנחנו רק מנסים להגיע מנקודה א' לנקודה ב' בחיי היומיום שלנו", הסביר. "כשאתם מרגישים כאבי פחד לפספס התחושה היא שנשארתם מאחור, נגררים אחרי השבט".
החשש שאם לא נעמוד בקצב יגלו אותנו לאי המתים מתחדד על רקע המגפה האמיתית של המאה ה-21: בדידות. כדי למלא את החלל אנחנו כבר שנים בבולמוס של צריכה שהרשתות מספקות לנו בשפע: זה בינג' אינסופי של טרנדים, מציצנות ומעקב אחרי חיים של אחרים, שכנראה בחרו יותר טוב ממך. הרבה מחקרים כבר נכתבו על נזקי הפומו: חרדה, דימוי עצמי נמוך, הפרעות קשב, דיכאון, מועקה, תעוקה, אי-שקט, אי-נחת, אי-אפשר יותר. פומו גם מזוהה במגוון מחקרים כגורם סיכון מרכזי הן לבריאות נפשית והן לביצועים גרועים במקום העבודה.
ד"ר עידית גוטמן: "אחרי 7 באוקטובר היו לי מטופלים שפשוט לא יכלו להפסיק לעקוב אחרי החדשות. עד היום מגיעים לקליניקה אנשים עם בעיות שינה, שקשורות לקושי לכבות את התרעת פיקוד העורף בכל הארץ, שלא יפספסו משהו שקרה בקצה השני של המדינה"
בעידן הפייק ניוז יותר ממחצית מהמשתמשים מטילים כיום ספק ברוב התוכן שמוצע ברשתות וכרבע מהם דיווחו על הונאות דיגיטליות בשנה האחרונה, כך שהחשדנות כלפי מידע – מפתה ככל שיהיה - הופכת לעמדת מוצא מקובלת. לאור כל זאת, 2025 היא כנראה הרגע שבו שנים של מיאוס מצטבר ותשישות דיגיטלית, אותה תחושה שעלינו על גדותינו, פוגשות את המציאות. ובמילים אחרות, אחרי ששנים מבטיחים לנו שהנה זה קורה התופעה סוף-סוף מקבלת רוח גבית מהשטח.
הג'ומו, כאמור, הוא ההפך המוחלט. את המונח טבע ב-2012 אניל דאש, בלוגר ומנכ"ל חברת תוכנה, והגדיר אותו כ"שמחה שמגיעה מניתוק, מהימנעות ממה שעושים אחרים ומהתמקדות בחוויה שלך". במקום חרדה מהחמצה, ג'ומו מציע בחירה מודעת לסרב להזדמנויות שהיא למעשה הבחירה להתמקד במה שחשוב באמת. על הרקע הזה אפשר להגיד שהמעבר מפומו לג'ומו הוא למעשה שינוי מפסיביות לאקטיביות, מתחושת קורבן לתחושת אחריות אישית. והוא לא טרנד, אלא שינוי תרבותי עמוק.
הרומו כבר לוקח את הג'ומו צעד אחד קדימה. זו ההבנה שהוויתור על המסיבה ההיא, לא מביא איתו רק שמחה אלא הקלה של ממש בידיעה שהגנת על עצמך מבזבוז אנרגיה מיותר. ששמרת על כוחותיך ועל עצמך. ברכותינו, אתה שפוי, לפחות עד המבחן הבא.
מי שהפך את הרומו לדיבור החם של התקופה הוא השחקן קיליאן מרפי (“אופנהיימר”), כשנשאל לאחרונה האם אינו סובל מפומו לגבי העובדה שלא ישתתף בסרטו הבא והמדובר של הבמאי כריסטופר נולאן, “האודיסיאה”. בתגובה, הוא חייך ואמר: “להפך, יש לי רומו ‑ הקלה גדולה. עכשיו אוכל ללכת לצפות בסרט בלי שאיאלץ להיתקל בפרצוף שלי”.
נולאן עצמו אגב, מסרב להחזיק סמארטפון, וגם אוסר על השימוש בטלפונים בסטים שלו. “זה עניין של רמת הסחת הדעת”, הסביר ל”הוליווד ריפורטר”.
"ג'ומו הוא לא עוד טרנד ולא רק תגובה רגעית לעייפות דיגיטלית", מסבירה נתלי יצחקוב, טרנדולוגית, מייסדת ובעלת סוכנות The Visionary. "מאחורי הג'ומו יש רצון אמיתי של צרכנים בשינוי התנהגותי עמוק, ואני מעריכה שהוא כאן כדי להישאר".
איך זה מתבטא בשטח?
"השוק הגלובלי של אפליקציות דיגיטל דיטוקס, גמילה דיגיטלית, שעמד על כ-0.4 מיליארד דולר ב-2024, צפוי להגיע ל-8.6 מיליארד דולר עד 2035 – צמיחה של מעל 20 אחוז בשנה. במקביל, חיפושים בגוגל אחרי 'דיגיטל דיטוקס ריטריט' עלו ביותר מ-50 אחוז בשנה האחרונה, וקרוב ל-40 אחוז מבני הנוער בישראל מדווחים שהם מגבילים בעצמם את זמן המסך שלהם. כשהמדדים הכלכליים, החברתיים והתרבותיים מצביעים לאותו כיוון – אפשר לומר בבטחה שזה מעבר מהייפ רגעי לאורח חיים מתמשך. מדובר במנגנון הסתגלות של חברה עייפה שמבקשת לאזן את חייה".
כאמור, סימנים לשינוי התודעתי הזה נמצאים בכל מקום. במחקר של Accenture שנערך בקיץ 2024 כמעט מחצית מהמשיבים אמרו שהחוויה הכי מהנה שלהם בשבוע החולף קרתה בעולם האמיתי; רק 15 אחוז אמרו את זה על חוויה דיגיטלית. כמעט 80 אחוז מדור ה-Z מעדיפים להכיר אנשים פנים אל פנים במקום באפליקציות היכרויות ו-51 אחוז מהאוסטרלים שיוצאים לדייטים בשנה האחרונה, עושים זאת בחיים האמיתיים.
מי שזיהה את המומנטום הוא תמיר (רפיק) קמחי, סמכות רוחנית ותיקה, שמקדם בפייסבוק את הגרסה הלוקאלית לדיאטת מסכים. הג’ומו בעיניו הוא “בחירה בריק ולא בריחה מהריק” ותמורת 236 שקל תוכלו גם אתם “להתחיל להפסיק”.
השינוי בהלך הרוח הדיגיטלי מקבל רוח גבית ממגמות עולמיות בתחומי הלייפסטייל, התיירות, הוולנס והפנאי, שהן במודע ההפך המוחלט מכל מה שטרנדי ואינסטגרמי. ממשחקי לוח ועד חוויית ניתוק מלאה בחופשות נטולות Wi-Fi. כמה שיותר אנלוגי, יותר וינטג', יותר מנותק. העיקר הוא לקדש את החוויה בהווה בלי להרגיש שאיפשהו מסתתרת אופציה טובה יותר.
יצחקוב: "אנחנו רואים עלייה בביקוש למלונות שמציעים דיגיטל דיטוקס, לסדנאות ניתוק מהמסכים. יש אפליקציה להיכרויות בגרמניה בשם finder שבה קונים פאץ' ירוק שמסמל שאתה רווק או רווקה. אנשים כמהים לחזור להתאהבויות פיזיות ולא רק וירטואליות ולא פחות, להרגיש יותר שלווים, יותר מאוזנים, ויותר מחוברים לעצמם ולקרובים להם".
× × ×
אבל בזמן שבאירופה ובארצות-הברית האשטגים כמו slowliving הפכו למיינסטרים, בישראל יש מלחמה. והיא כמעט לא משאירה מקום לשום דבר אחר. בניגוד לשאר העולם, הישראלים כרגע פחות נמנעים ויותר מצטרפים: עוד ערוץ חדשות בטלגרם ועוד קבוצת ווטסאפ שכונתית ומקנחים בעוד אפליקציה לאזעקה.
מהרגע הראשון, הפומו התאים לחברה הישראלית כמו קפה שחור לגרגירים צפים. אתוס החבר'ה, השבטיות ואפקט העדר, כולם אסטרטגיות לכסות על החרדה לא להיות כמו כולם, לא להיות חלק. תוסיפו לכל זה כאמור את המלחמה ואת הצורך הקולקטיבי להתעדכן ברצף הפושים האינסופי, ותקבלו את התקופה היפה בחיינו. אבל במקביל, כולם מוצפים ומותשים דיגיטלית. מתים להתנתק, אבל לא מעיזים כי לך תדע, אולי תהיה אזעקה. אולי החטופים סוף-סוף יחזרו. אולי משהו יקרה.
בכל זאת יצחקוב מזהה את תחילת המגמה גם אצלנו: "כבר רואים בתל-אביב אירועי תרבות, כמו זה שנערך לאחרונה במוזיאון תל-אביב, ללא פלאפון. אפילו לישראלים מתחיל להימאס מהתיעוד המוגזם, החיוביות הרעילה והרצון להראות ולהיראות כל הזמן. נכון, זה עדיין בשוליים אבל הצורך כבר מבעבע".
"בחוויה האישית שלי בקליניקה, רמות המצוקה עלו", אומרת הפסיכולוגית ד"ר עידית גוטמן, מבית הספר לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב. "מבחינת המשאבים הנפשיים אחרי שנתיים קשות ביותר, אנחנו על הקצה. בעיות שינה הפכו לנורמה, והחשיפה הלא-מווסתת לאלימות תרמה לבעיות אמון שאני רואה כמעט אצל כל המטופלים. הקושי לבטוח בממשלה ובצבא חילחל עד לחשדנות בבני זוג ובהורים. גם ריבוי הפייק, ה-AI והכותרות הסנסציוניות עירערו את התחושה שיש משהו ודאי ואמין שאפשר לסמוך עליו".
קים אור אזולאי: "אנשים רוצים להיות פחות מפולטרים, פחות לזייף. לקבל את כל האמת בפנים. סלפי שלי מול המראה מצליח יותר מכל תמונה מהונדסת. היום כבר לא מצלמים את האוכל, מצלמים את הגרעפס שאחרי הארוחה"
שנתיים של מלחמה יצרו גם פומו מסוג חדש: ביטחוני. מחקר "מסכי ברזל" שערכה אוניברסיטת בר-אילן בשבועות הראשונים למלחמה, מגלה את המורכבות הישראלית: 73 אחוז מהישראלים התקינו טלגרם בעקבות המלחמה, אבל רק 38.5 אחוז משתמשים בו בקביעות. זה הפרדוקס - הצורך בחיבור לצורך ביטחון, אבל יחד איתו הכמיהה להתנתק. "אחרי 7 באוקטובר היו לי מטופלים שפשוט לא יכלו להפסיק לעקוב אחרי החדשות, ברמה שפגעה בתפקוד שלהם", מספרת ד"ר גוטמן. "אנשים טסו לחו"ל והתעסקו רק בניטור עמודי טלגרם של מה שאולי מתרחש פה. עד היום מגיעים לקליניקה אנשים עם בעיות שינה, שבמידה לא מבוטלת קשורות לקושי לכבות את ההתרעה של פיקוד העורף בכל הארץ, ולבדוק שלא פיספסו משהו שאולי קרה בקצה השני של המדינה".
מה המכניזם מאחורי הפחד לפספס חדשות?
"הכל עלה לקצב מאוד-מאוד מהיר, לספירלה של מידע שלא נגמר. את ממצמצת והעולם מתהפך: המבצע בדוחא, הטיל החות'י, האטום האיראני. אנשים הרגישו שאם הם ירפרשו כל הזמן את אתרי החדשות או את טלגרם הם ישיגו שליטה על האירוע. הפחד לפספס נובע הרבה פעמים גם מפחד להישאר לבד, נטוש ולא רלוונטי, ומאשליה כאילו עדכון בזמן אמת על אסונות וטרגדיות משפיע איכשהו על תוצאותיהם ומפחית מגודל הזוועה".
ומה קורה בפועל?
"המערכת הנוירולוגית רגישה מאוד לגורמים ניטרליים לחלוטין שהיו בסביבה וקושרו לאירוע הטראומטי. זה מתורגם להתניה לקולות אמבולנס או אופנועים ואפילו לצלילים של התראות ווטסאפ ומייל".
במקרה שלי זה לדמיין כל הזמן שאני שומעת את התרעת פיקוד העורף. במלחמה עם איראן, גם תוך כדי שינה. רק במהלך העבודה על הכתבה הזו למדתי שקוראים לזה רטט רפאים (noitarbiV motnahP) ‑ תופעה שבה אנשים מדמיינים שנכנסים מייל או שיחה בגלל שהם כל כך מצפים לזה.
"התחושה היא שכולנו ישנים עם נעליים הרבה אחרי הטירונות, זה היה מצחיק אם זה לא היה כל כך עצוב".
נועה בכר גלעדי, סטודנטית לקולנוע, הבינה שאולי הגזימה קצת עם אובסס החדשות כשחטפה התקף חרדה באמצע קניון. "הייתי מחפשת באינטרנט כל יום פעמיים או שלוש את המילה איראן. הייתי בקניון בהרצליה ויש לי התרעות בטלפון על כל המדינה - סליחה, היו לי, לפני שחבר שלי מחק לי אותן. ישבנו ואכלנו המבורגר וקיבלתי התרעה על באר-שבע, ואני מזכירה שאנחנו בהרצליה, וחטפתי כאילו פול-און התקף חרדה. חבר שלי מסתכל עליי ואומר, מה יש לך? אמרתי, יש אזעקה בבאר-שבע, זה אולי יגיע גם לפה".
הבנתי.
"בסוף הוא עשה לי התערבות והוריד לי את כל האפליקציות, היו איזה שמונה, עם התרעות על כל המדינה, אז כשהייתה אזעקה הייתי מקבלת את זה שמונה פעמים".
× × ×
גם עכשיו, שנתיים לתוך האירוע, קים אור אזולאי לא מעלה כל פוסט בחדווה. "בחודשים הראשונים אחרי 7 באוקטובר הרגשתי שלא משנה מה אני אעלה, הוא לא יהיה רלוונטי. בואי, אנחנו בני אדם, מה הקשר לתוכן שיווקי ביום שמתו חיילים בפיגוע בעזה? אין קשר".
ועכשיו זה אחרת?
"כן, עכשיו אנחנו, לצערי, באיזושהי שגרת מלחמה, ובסוף, זו הפרנסה שלי והקריירה שלי. עדיין, יש ימים שלא בא לי להעלות כלום, ואני עושה את זה, כי אני מאזנת את עצמי, אני בוחרת את הגבולות שלי".
ד"ר גוטמן מאשרת את המסר הזה. "יש משהו ברעיון של ג'ומו של להגיד, אוקיי, פוס משחק, אני עכשיו קשה להשגה. זה לא שלא מזמינים אותי, אני לא רוצה בכלל שיזמינו".
קצת כמו אני אעזוב אותו, לפני שהוא יעזוב אותי.
"או כמו שאנשים שחולים במחלה סופנית נוסעים לשווייץ. זו חוויה של להחזיר את תחושת השליטה".
אבל תחושת השליטה היא אמיתית, או שבג'ומו אנחנו בעצם מרמים את עצמנו?
"לפעמים. אבל עצם העובדה שבן אדם מרגיש שיש לו בחירה ושהוא מחליט, יכולה לתת לו חוויה טובה יותר ולא להרגיש שהוא רק צופה פסיבי בכל האפשרויות או החוויות".
אגב, אני תוהה כמה מטופלים בכלל מרשים לעצמם לדבר על זה שהם רוצים להתנתק ולא יכולים כי אלה ממש דברי כפירה.
"יש המון תחושות אשמה. אנשים מרגישים אשמים כשהם טסים, נוסעים, או אוכלים, או כל מה שהוא לא להיות בהפגנה בכיכר החטופים. הם מרגישים שהם צריכים לדאוג כשהם בחו"ל, כי אולי קורה משהו נורא במדינה לאנשים שהם השאירו מאחור ומבלים שעות בהתעדכנות. אי-אפשר באמת להתנתק".
תום דיבון, מומחה לפלטפורמות ותרבות דיגיטלית מהמחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית בירושלים, רואה בג'ומו סוג של הצהרה. "במציאות הישראלית, ג'ומו זה לא רק self care אלא גם מנגנון הישרדותי. מה שמעניין הוא שגם ההיעדרות עצמה מהרשתות לא נשארת פרטית כי היא מתועדת, מבוימת ומופצת, כלומר הופכת לפרקטיקה מחושבת".
מה זאת אומרת?
"גם ההיעדר דורש תחזוקה, כלומר לספר על כך שאתה לא יוצא, להציג שגרות ביתיות. יש לנו סטוריז של 'ביטול יציאות', בדיחות על להישאר בבית מול החדשות, וזה הופך לריטואל קהילתי סביב חוויה משותפת של סכנה וחרדה. בישראל כרגע ג'ומו זו גם אסטרטגיה תקשורתית של השבת ביטחון ויציבות. כי כשהמרחב הציבורי נתפס ככאוטי ומסוכן, הבית מתפקד כמקלט".
במפתיע, או שלא, הראשונים לזהות את מגמת ההימנעות היו חברות הטכנולוגיה שכבר לפני חמש שנים, עם הסימנים הראשונים לשינוי אצל המשתמשים, הגיבו בהתאם: גוגל השיקה את Digital Wellbeing, אפל הוסיפה Screen Time, ואינסטגרם החביאה את מונה הלייקים, כדי לגרום למשתמשים להתרכז בתוכן ולא בכמות הלייקים.
יצחקוב: "המשחק משתנה. בזמן הקרוב החברות הגדולות יעסקו לא באיך להעלים פומו, אלא בלרכך אותו. פלטפורמות כבר מנסות להדגיש 'בריאות דיגיטלית', לא רק חיבור אינסופי. עוברים מתרבות 'אל תפספס' לתרבות 'בחר מה נכון לך'. גוגל טרנדס מצביע על עלייה במודעות ובעניין ב-how to simplify my life ברחבי העולם. נבנה טרנד גלובלי של חיפוש אחר פשטות, שקט ותודעה שמתרחקת מהעומס הדיגיטלי".
איך ייראו השנים הקרובות?
"אני צופה מעבר ל'מינימליזם רגשי' - לא רק לצרוך פחות, אלא גם לסנן מערכות יחסים ותוכן אישי. אבל מה שחשוב לי לומר שהשקט והאנלוגי מול ההיפר-טכנולוגיה ימשיכו לרקוד אחד מול השני. נצטרך פשוט ללמוד לרקוד במקצבים הנכונים".
× × ×
בניגוד לדיטוקס דיגיטלי, הדורש הימנעות מוחלטת ממסכים, הג'ומו והרומו לא מגיעים עם פרוטוקול נוקשה שדורש להתבודד, או להתנתק טוטאלית מהמסך.
גם במציאות הישראלית, כשהטלפון עלול להכיל התרעת חירום שיכולה להציל חיים, התנתקות מוחלטת היא לא אופציה, מה שמייצר אסטרטגיות שמתאימות לסיטואציה ביטחונית מורכבת. פתרון לא צפוי הוא הקאמבק של הטלפון הקווי. "הילדים שלי לא הבינו מה זה", צוחק עמית, אחד מישראלים לא מעטים שבחרו לחזור למקורות. "כשהתגברו הדיווחים על עימות מתקרב עם איראן היה לי ברור שעדיף שתהיה לנו דרך לתקשר עם העולם גם אם הרשת תיפול", הוא מסביר. "יש לי חברים שהחזירו את הבזק קודם, כשהיה חשש מהטילים של חיזבאללה שיפילו את הרשתות ואת החשמל. מה שבאמת מפתיע זה שאני משתמש בו לא מעט במקום בפלאפון גם עכשיו. אין בעיות של קליטה או סוללה מתרוקנת, אין קרינה. זה די נחמד".
הילדים התרגלו?
"כרגע הם בעיקר צוחקים עליי, אבל כבר טוענים שהוא וינטג', שזאת התחלה".
שלי גרוס, בלוגרית וכוהנת של טעם טוב, דוגלת כבר שנים באמנות ההאטה בבלוג שלהShelly Gross. "נתקלתי לראשונה במושג ג'ומו לפני שבע שנים בערך (כתבתי על זה אז: 'אי-אפשר שלא לתהות: למה להגיד שאנחנו נהנות להפסיד דברים. אנחנו פשוט נהנות להיות בבית'). המושג הזה דיבר אליי מאוד, כאחת שמאומנת בלהגיד לא, בלשמור על האנרגיות ולנפוש רק מחוץ לעונה".
איך זה מסתדר עם כתיבת בלוג על אופנה ולייפסטייל?
"יש לי אלרגיה קשה למושג פומו, אבל האלרגיה הזו נאלצת לחיות במקביל לעובדה שחשוב לי להיות מעודכנת בתחומים שמעניינים אותי. הפתרון הזמני שלי הוא למקד מאוד את מה שאני מגדירה כמעניין, ולנסות לחסום את כל השאר, כדי להשאיר מקום לעיבוד ולא רק לקליטה בלתי נגמרת".
ואיך המלחמה שינתה את הקונפליקט הזה?
"בשנתיים האחרונות מושג הפומו והג'ומו עובר אצלי שינוי, כמו אצל כולנו, אני מניחה. זה לא רק הצורך האובייקטיבי והאמיתי להיות מעודכנת - שגם פה יש סקאלה שנעה בין הצורך המינימלי-הישרדותי לשמוע אזעקה, לבין הורדת כל אפליקציה והתאבססות על טוויטר. אבל מעבר לזה, כל עולם ההתייחסות שלי זז, כי הרבה מהדברים שסיפקו לי השראה נראים פתאום לא רלוונטיים, נאיביים, פריבילגיות של אנשים שלא חיים קרוב כל כך לאפלה. אני צריכה ממש להתאמץ כדי למצוא עניין במה שקורה בשבוע האופנה בקופנהגן".
מדויק.
"אגב, עכשיו יש לי בעיקר פומו על ג'ומו, כי אני נאלצת להיות יותר מעודכנת ממה שאני רוצה, לא יכולה באמת להתנתק ולשחרר ובטוחה שאני משלמת על זה בבריאות".
בינתיים בעולם, הנתונים מראים שהמגמה מתפשטת: 20 אחוז מהצרכנים עושים דיטוקס דיגיטלי מלא, יחס של 5:2 עושים צעדים מוגבלים יותר להפחתת זמן המסך (GWI, ינואר 2025). מספר החיפושים על דיטוקס דיגיטלי ב-2024 גדל פי שלושה מ-2023, עם ממוצע של 1,100 חיפושים חודשיים.
גוטמן: "אחת החידות הגדולות הייתה איך דווקא אנשים בגיל זקנה שחברים שלהם נפטרים, והם בפנסיה והחברה מדברת עליהם בהתנשאות בתור 'הזקנים האלה', שומרים על שביעות רצון גבוהה מהחיים יחסית לצעירים. זה גם כי הם בוחרים ממי להתנתק וממה להתנתק ולמקד את תשומת הלב שלהם במערכות יחסים. הם לא משאירים דלתות פתוחות לאופציות שאולי יצטרכו, אבל שותות להם את הקשב ואת שמחת החיים".
בניגוד לג'ן Z, אנשי האופציות.
"בדיוק. שמאמינים שאולי יש מישהו יותר טוב בטינדר, ושצריך להישאר בקשר עם כל מיני אנשים די רעילים, או סתם לא בטעם שלי, כי אולי אצטרך אותם פעם בעתיד".
סיוט.
"ואז יש את הזקנים שאומרים, לא, אני לא רוצה לשמוע על הדגם החדש. אני אוהב את הדגם הישן. הם כבר יודעים מה הם רוצים, יודעים מה הם אוהבים, ופחות חשוב להם לתת צ'אנס למשהו שהוא לא מה שהם כבר מרוצים ממנו".
איך תוסיפו קצת רומו וג'ומו לחיים
הפסיכולוגית ד"ר עידית גוטמן ממליצה:
1. לא חייבים להפסיק במכה, לטווח ארוך עדיפה "דיאטה" מאוזנת יותר.
2. כדאי להשתיק התראות עודפות, לבטל פושים, לסגור חשבון באפליקציות שהן יותר מסוכנות עבורנו.
3. כדאי לנסות להוציא את המסכים, כולל הטלפון, מחדר השינה.
4. להודיע מראש לעולם ולעצמנו ששעה ביום אנחנו רק עם הילד/ים ב"מצב טיסה".
5. לנסות לאתר את הקושי - מה שם אותנו בעמדה הפסיבית של צרכני תוכן, או מתדלק בנו את התחושה שאנחנו צריכים להמשיך לצבור מידע או דייטים פוטנציאליים, בלי לעצור וליהנות מאלה שכבר יש לנו.
פורסם לראשונה: 00:00, 03.10.25
