מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, לפני ובצל המלחמה. והפעם: משפחת ביאדגלין, ממושב אודם.
בצילום: מהרטו (39), יערה (35), תמרה (10), אוריה (7), שחר (שנה וחצי).
מושב אודם? יערה: ״זה מושב שההורים שלי היו בין המקימים שלו בסוף שנות השבעים. אבא הגיע עם גרעין נח״ל ואמא דרך מודעה בעיתון שחיפשה צעירים לגולן. היא הגיעה עם חברה, פגשה את אבא, ומאז היא פה. היא הייתה הכי פרי ספיריט והגיעה לפה, סוף העולם. כולם מושבניקים, אנשי אדמה, פלאחים שעובדים קשה, כי אחרת אין לך מה לאכול. המושב התפרק בתחילת שנות האלפיים כי הבינו שזה פחות עובד העניין של השיתופיות, ואז גם התחילו לקלוט משפחות צעירות ואנחנו חזרנו לכאן״.
מאיפה הגעתם? יערה: ״מהרטו ואני הכרנו בשירות הצבאי. אני הייתי בקרית גבול בנהר הירדן, בין ישראל לירדן, ומהרטו היה ראש משמרת מאבטחים. הוא כבר היה אזרח. בגדול, אני הכרחתי אותו להיות איתי והוא נאלץ להסכים. גרנו ליד בית-שאן שנתיים, באגזוז של הגיהינום, חם שם בצורה מחרידה. בוקר אחד אמרתי לו ׳חם לי. אני חוזרת לגולן׳. למזלי הוא בא איתי. היו פה 16 משפחות המייסדים. היום יש פה 90 משפחות ועוד 70 בדרך. כשהגענו היו 5 ילדים ביישוב״. מהרטו: ״היה קשה בהתחלה אבל התאקלמתי פה יפה. אני אוהב את המקום״.
הבית? מהרטו: ״לבנות בית פרטי על שטח עלה לנו אז 1.3 מיליון. היום המחירים כבר שונים״. יערה: ״השטח הוא בחינם, אבל החינם הזה עולה לך הרבה כסף. כשאני צריכה לצאת מפה הכל רחוק. אז אם אני נוסעת בגלל העבודה מדי פעם, הילדים ואני לא נפגשים בערב ואפילו לא בבוקר שלמחרת. אבל זה הדיל, זה לא לכל אחד. מי שצריך את המיידיות של העיר לא יכול לחיות כאן. חוץ מזה שצריך לקחת בחשבון שיש כאן חצי שנה של חורף אמיתי, ערפל, גשם וכפור, ואם אתה לא מסתדר עם הבן זוג שלך ברוב הזמן הזה - זה לא יעבוד. אתה חייב להיות יצור משפחתי״.
מה עושים? מהרטו: ״אני רכז הביטחון של היישוב ובנוסף חקלאי ועובד בשטחים של המשפחה בכרמים, מטע התפוחים והדובדבנים. במלחמה היו לא מעט נפילות פה וגם בשטחים שלנו״. יערה: ״היו הרבה אירועים מטלטלים כמו הטיל במג׳דל שמס שהרג את הילדים ולקחנו את זה קשה. השותפות פה עם הדרוזים מדהימה״.
שותפות? יערה: ״מסעדה זו העיר הקרובה אלינו והקשר הוא קרוב. המטפלות של הילדים הן דרוזיות, וגם הקבלנים שבונים את הבתים, והמורה של תמרה למתמטיקה בבית ספר. החיים שלנו משולבים אחד בשני. אחת החברות הטובות של תמרה היא ממסעדה. וגם כל מה שקרה עכשיו בצד השני של הגדר לדרוזים בסוריה - זה השפיע עלינו מאוד כי אנשים שקרובים אליך ברמה יומיומית היו עצובים ועם דמעות ואתה בוכה איתם. אתה מכיר את הכאב הזה מ-7 באוקטובר ומבין מה הם עוברים. וזה אותו דבר הפוך, גם הם בכו איתנו״. מהרטו: ״רוב העובדים שלנו בשטח וביקב דרוזים״.
יקב? יערה: ״ההורים שלי הקימו את יקב הר אודם ב-2003 כי הם רצו לשמור קרוב את האחים שלי שהשתחררו מהצבא. בחמש שנים האחרונות אני סמנכ״לית השיווק והיצוא של היקב. זה יקב משפחתי ואנחנו בין היקבים היחידים בארץ שמביא הכל מאזור הגידול שלו, צפון רמת הגולן, שזה אזור הגידול הטוב בישראל לענבים. זה יקב בינוני-גדול, אנחנו מייצרים 200 אלף בקבוקים בשנה, אבל זה לא תמיד היה ככה. אני מגיל 12 כבר עובדת ביקב ומכרתי יין מאחורי הבר, קישקשתי את עצמי לדעת והתאהבתי ביין תוך כדי, והיום אני מגדלת כבר דור שלישי ליין״.
דור שלישי? יערה: ״הם כבר מסובבים כוסות, מריחים, וגם שותים. בעצם לא, אני לא רוצה להסתבך, הם רק טועמים. הם גדלים לצד היקב ועבודת האדמה וזה מהמם בעיניי. הם גדלים באווירה של עשייה ולא רק מחשב וסלולר. הם עדים לכל השלבים בדרך מהשתיל ועד היין. יש ערך בעיניי להרגיש בידיים ולהריח״.
כמה שונים החיים שלכם משלי? יערה: אנחנו חיים בפרוספקט וקצב החיים אחר. הילדות היא אחרת פה. עצם זה שאני מאפשרת לעצמי להפיל את העט בשלוש וחצי, להוציא את הילדה שלי מהפעוטון ולבלות איתה את כל אחר הצהריים בחוץ - זה אחרת ממה שקורה בעיר. אבל הזמינות של דברים כאן היא בעייתית. אני צריכה לעשות קניות לשבוע-שבועיים מראש. אתה צריך להיות כל הזמן מתוכנן. אין לי וולט״.
איפה מבלים? מהרטו: ״מג׳דל שמס. בימי חמישי יש שם חיי לילה מטורפים. יש שם ברים ומסעדות ובלגן״. יערה: ״אופציה שנייה היא עמק החולה. יש סצנה מדליקה בקיבוץ עמיר. וחוץ מזה שהבנתי שאם אין ברירה אני אביא את הבילוי אליי. התחלתי להביא הופעות ליקב. יש לנו פה מרכז מבקרים ומציעים נישנושים לצד היין, טעימות מודרכות ואירועים״.
מצב כלכלי? מהרטו: ״אנחנו בסדר״. יערה: ״שרק ימשיך ככה״.
הוצאות? יערה: ״אומנם אין פה קניונים ולא מוציאים 400 שקל על כל סיבוב עם הילדים כמו בעיר, אבל מצד שני הכל כאן יותר יקר והשכר יותר נמוך״. מהרטו: ״הכל גם פחות טרי, אם לא קונים בקנייה ישירה מהחקלאים. זה כאילו הפוך מההיגיון אבל הירקות והפירות נוסעים דבר ראשון לתל אביב ואז חוזרים לכאן״.
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: [email protected]
